על שושנים . על ישראל שהם כשושנה בין החוחים שהחוחים מנקבין אותם והתפלל עליהם :

שושנים . שם כלי נגון עשויה בצורת שושנה :

למנצח, י''מ אותו על עת שנרדף מפני אבשלום, וי''מ אותו על הגלות, ופירושנו יסבול שני הענינים :

כי באו מים . האומות :

עד נפש . המשיל עומק הצרות למים שוטפים הבאים עד הצואר והנפש קרובה לצאת :

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים: אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועליו מפרש בקבלה הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו' באותה שעה היה משה מאריך בתפלה אמר לו הקב"ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות אמר לו דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו משום דהים ראה וינוס וכו'.סוטה לז ע"א

הושיעני אלהים כי המים באו עד נפש שהסכנה גדולה מאד :

ביון מצולה . בבוץ טיט של מצולה : ושבולת . הוא שטף חוזק הנהר פי''ל בלע''ז :

ואין מעמד . אין שם מקום קשה להשאר עומד וארד א''כ מטה מטה : במעמקי מים . ר''ל הנה הבא במים עמוקים הוא מסוכן אף אם אינם רדופים ושוטפים והבא במים שוטפים הוא מסוכן אף אם לא בא במקום העמוק ומכ''ש הבא במים שוטפים ובמקום העמוק שהוא מסוכן ביותר וכן באו עלי צרות כפולות ומצירות :

ביון . הוא הרפש שבקרקעית המים : מצולה . עומק המים : ושבולת . היא מרוצת המים כמו משבולת הנהר ( ישעיה כז ) :

באתי, מצייר את הסכנה בג' ענינים, {{{א}}} הטיט שתחת רגליו הוא יון מצולה, שוא יון טיט נדבק שקשה להוציא רגליו משם, והטיט עמוק מאד עד שאין מעמד, אין שם תהום שיכול לעמוד עליו ברגליו, {{{ב}}} באתי במעמקי מים שהמים עמוקים, {{{ג}}} שהם רודפים כי שבולת שטפתני, והנמשל, מקומו בירושלים נרפש ע''י המרד, והאויבים רבים, והסכנה עצומה, והשבולת שטפו ממקומו לברוח מן הארץ :

נחר . יבש כמו ( איוב ל' ) חרה מני חורב : כלו עיני . כל תוחלת ממושכה קרויה כליון עינים כמו ( דברים כ''ח ) וכלות אליהם כל היום , מכלות עינים ( ויקרא כ''ו ) ועיני רשעים תכלינה ( איוב י''א ) :

בקראי . בעבור רוב הקריאה על קושי הלחץ : נחר . הצועק הרבה מתייבש רטיבת הגרון : כלו עיני . המקוה לדבר מה ואינה באה קרוי בלשון המקרא כליון עינים :

נחר . ענין יובש כמו ושכן חררים ( ירמיה יז ) : מיחל . מל' תוחלת ותקוה :

יגעתי, בהטבעו קורא אל בני אדם לעזרה ויגע בקוראו עד שנחר גרונו ואין שומע, וגם צופה לשמים שיבא עזרו משם וכבר כלו עיני מרוב היחול :

נחר. עבר מן הכפולים, כמו ושכן חררים :

אויבי שקר . שונאים אותי על שקר שאין אני רודף אחר שקר שלהם לתפוש טעותם : אז אשיב . כשהם נאספים עלי אני משחד אותם בממון מה שלא גזלתי מהם :

משערות . יותר מחשבון שערות ראשי : שונאי חנם . כי לא הריעותי את אחד מהם : עצמו . הכורתים אותי נתחזקו והמה אויבים לי על שקר ובחנם : אשר לא גזלתי . הדבר אשר לא גזלתי מעולם בע''כ אשיב אז כאשר יעלילו עלי :

עצמו . חזקו והוא מלשון עצם שהוא קשה וחזק : מצמיתי . ענין כריתה כמו לבקרים אצמית ( לקמן ק''א ) :

רבו וגם האויבים עומדים סביב להטביעני, והוא בג' ענינים, {{{א}}} השונאים אותו ע''י שאומרים שהוא חוטא ואיש רע מעללים, ועז''א רבו משערות ראשי שונאי חנם, שבאמת שנאתם הוא בחנם כי לא חטאתי, {{{ב}}} אויבים המבקשים רעתו שחשבו שהוא הרע להם ועז''א רבו מצמיתי והם אויבי שקר כי לא עשיתי להם רע, {{{ג}}} הבאים לקחת ממונו עז''א אשר לא גזלתי אז, אשיב, ר''ל שבאו עליו בג' ענינים על נפשו ועל גופו ועל ממונו וכנ''ל סי' ל''ה :

שנאי חנם, איבי שקר. עי' למעלה (ל''ה י''ט), על השונאים אמר רבו בכמות, ועל האויבים עצמו באיכות, כי הם ילחמו אתו להצמיתו ולהכריתו :

אתה ידעת לאולתי . כאומר הלא אינם מרובים כ''כ להיות מיוסר ביותר : ואשמותי וגו' . כפל הדבר במ''ש :

לאולתי . מל' אויל ור''ל עבירות כי אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח שטות : נכחד . נמנעו מלדעת אותם :

אלהים, (מתחיל תפלתו), אתה ידעת לאולתי, אולת היא הספיקות שי''ל בעיון שע''י תרופף בידו אמונתו, והגם שאנכי אויל בדבר, אתה ידעת, ואשמותי שהם העבירות שעשיתי בפועל, ג''כ ממך לא נכחדו, שלא לבד שידעת ענינים שכליים ידעת גם ענינים פעליים הנתלים בזמן ובמקום :

אולתי. אויל הוא המסתפק כמ''ש בפי' משלי :

אל יבשו בי קויך . אל תניחני בידם פן יבושו קויך במה שמאורע בי ויאמרו הלא כך אירע למי שהיה מקוה להקב''ה :

אל יבושו . כי אם לא תענה לי יבושו א''כ כל המקוים לך בראותם שלא הועיל לי תוחלתי : אל יכלמו . כפל הדבר במ''ש :

בי . ר''ל על ידי :

אל יבושו ר''ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ''ז עליך להושיעני כדי שלא יבושו על ידי קויך ה' צבאות, ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים, והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם, ואל יכלמו בי מבקשיך אותם המבקשים אותך בפועל, שזה נראה לכל ואם לא תבא בקשתם יכלמו גם מאחרים שראו שבקשו בחנם :

(ז-ח) יבשו, יכלמו. התבאר בכ''מ בושה מעצמו וכלימה מאחרים, וחרפה גדולה מכלימה, רק שהכלימה הוא דוקא בפניו, וכן החרפה הוא על דבר והכלימה הוא גם בלא דבר, ובזה כלימה מוסיף על חרפה, וכ''ה בירמיה (כ''ג מ') :

כי עליך . החרפה שאני נושא היא בעבורך כ''א התחברתי עמהם למעול בך הייתי אהוב להם : כסתה . כפל הדבר במ''ש :

כי, באר הטעם שיבושו קווי ה' אם לא יושיעהו, כי החרפה שנשאתי הי' עליך ובעבורך כמו שיבאר, וא''כ ראוי שיושיעהו ה' ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה', כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו :

לאחי . לעשו :

מוזר . בעבורך אני נחשב לזר לאחי והם בני ישמעאל :

מוזר . מלשון זר :

(ט-י) כי, מה שהייתי מוזר לאחי היה מצד שקנאת ביתך אכלתני, ר''ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה' עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי, וגם חרפת חורפיך נפלו עלי, שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי :

מוזר לאחי, ונכרי לבני אמי. בארתי (ישעיה כ''ח), שהנכרי גרוע מן הזר, שהזר הוא לאותו דבר כמו ישראל אצל תרומה וכדומה, והנכרי הוא מארץ רחוקה, לאחי מן האב אני מוזר מן הירושה ולא נכרי לגמרי, ולבני אמי שאיני יורש עמהם אני נכרי לגמרי :

קנאת ביתך . ראו החבה שנהגת בנו בעוד ביתך קיים ונתקנאו בי :

קנאת ביתך . על כי המה מתקנאים בתפארת בהמ''ק לזה אוכלים אותי ועוד יוסיפו לחרפני בדברים :

נפלו . חנו ושכנו כמו על פני כל אחיו נפל ( בראשית כ''ה ) :

ואבכה בצום נפשי . בתעניתי : ותהי לחרפות לי . מה שאני בוכה ומתענה לפניך הם מתלוצצים עלי :

ואבכה . וכאשר אבכה בעת תהיה נפשי בצום : ותהי . הבכיה תהיה לי לחרפה באמרם אם לא מאס בכם מדוע לא ישמע קול בכיות :

(יא-יב) ואבכה, כשאבכה להתפלל על זאת היא לי לחרפה, וכשאתנה לבושי שק להתאבל ע''ז אהי להם למשל :

ואתנה . וכאשר אתן לבושי שק בעבור התשובה המה מביאים ממני משל בדרך לעג :

ונגינות . בי לשותי שכר ( סא''א ) :

יושבי שער . השופטים היושבים בשערי העיר אף המה ישיחו בי עם שאין מדרך החשובים לדבר דברים של מה בכך : ונגינות . שותי השכר ינגנו בדברי הקורות אותי בדרך לעג ובזיון :

ישיחו . ענין ספור דברים :

(יג-יד) ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי, אומר אולם בעת שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר עושים ממני נגינות להתלוצץ, בעת ההיא אני תפלתי לך, כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא עת רצון, ובעת ההיא תפלתי אלהים ברב חסדך ענני, {{{א}}} שתענני מצד החסד, {{{ב}}} שתענני באמת ישעך, מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי :

ואני תפלתי לך ה' . יהי עת תפלתי עת רצון :

ואני תפלתי . אבל אני אתפלל לפניך ואינני פונה ללעגם : עת רצון וגו' . ר''ל ברב חסדך יהיה עת רצון וענני בישע אמת ומתקיים :

באמת . ענינו דבר מקויים :

עֵת רָצוֹן: א"ל רבי יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי אמר ליה טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין.ברכות ז ע"ב

חסדך, באמת. מבואר בכ''מ שהחסד הוא בדבר שאינו מחויב, והאמת הוא לקיים דבר המובטח :

מטיט . הוא משל על הצרות : ואל אטבעה . להיות נשקע ונאבד : וממעמקי מים . ר''ל והרי הוא כאלו אנצל ממעמקי מים :

הצילני, נגד מ''ש טבעתי ביון מצולה בקש הצילני מטיט ואל אטבעה, ונגד מ''ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש אנצלה משונאי וממעמקי מים, ור''ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה' משניהם :

ואל תאטר . ואל תסגור עלי : באר . צרה נכריה זו את פיה לבלעני . תאטר . כמו אטר יד ימינו ( שופטים ג' ) סגור יד ימינו שאינו משתמש בה :

ואל תאטר . עם שכבר נפלתי לבאר המים אל תסגר עלי פיה לבל אוכל לעלות ר''ל לא אשתקע בה :

תאטר . ענין סתימה וסגירה ודוגמתו אטר יד ימינו ( שופטים ג ) :

אל תשטפני, ר''ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה, או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם, ע''ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק.

ענני ה' כי טוב חסדך, ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך, (ר''ל שיוכל להנצל ע''י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת, או ע''י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה), כי טוב, {{{א}}} מצד החסד, {{{ב}}} מצד הרחמים שיראה בעניו, עז''א כרוב רחמיך פנה עלי :

מהר ענני . על כי הצרה כבר הוגשה :

ואל ולא לבד שתענה אותי ותפנה אלי, כי גם אל תסתר פניך מעבדך, בענין שאראה אותך שאתה עומד להושיעני, ואחר שצר לי מהר ענני מבלי עיכוב :

קרבה אל נפשי . ( קרב אלי ) : גאלה . גאול אותה :

למען אויבי . לבל יאמרו ידם רמה :

קרבה, הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו, וז''ש קרבה אל נפשי מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה גאלה כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך, ומצד גופי שאינו קרוב שלך למען אויבי פדני, תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתהו :

גאלה, פדנו. התבאר (ישעיה ל''ה) ובכ''מ, שהגאולה הוא מצד הקורבה, והפדיה הוא מצד הדבר עצמו והול''ל קרבה כי הוא מגזרת פעל, ואמר קרבה שר''ל מצד הקורבה גאל אותה :

נגדך . ר''ל רואה אתה כל המצירים לי :

אתה, נגד הגאולה הנפשיית אמר אתה ידעת חרפתי ובשתי שהיא בעבורך, כמ''ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר הלא נגדך כל צוררי, וראית איך צוררים המה לי בנכליהם :

חרפתי, ובשתי, וכלמתי. עיין פסוק ז' ח' :

ואנושה . ואאנש ואחלה כמו ( מיכה א' ) כי אנושה מכותיה וכמו ( ש''ב י''ב ) ויאנש הילד דבת שבע , וא''ת היאך האל''ף זו משמשת שורש ומשמשת שימוש המיסב הדיבור אל המדבר כן דרך תיבה שתחלתה אל''ף כגון ( מלאכי א' ) ואהב את יעקב אני אהבי אהב ( משלי ח' ) הרי הוא כמו ואאהב , וכן ( צפניה א' ) אסף אסף כמו אאסף . לנוד . שיבואו לי אוהבים לנוד לי ולנחמני :

ואנושה . בעבור שברון לב נחליתי : לנוד . לבא מי לנחם אותי ולנודד בראש כדרך המנחמים : ולמנחמים . כפל הדבר במ''ש :

ואנושה . ענין חולי כאוב כמו ויאנש הילד ( ש''ב יב ) :

חרפה, החרפה כבר שברה את לבי, שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי אנושה שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, ואקוה לנוד מצייר א''ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין מגיד לו ומנחם אותו :

ואנושה. כאב אנוש והא' היא א' איתן ונפלה א' השורש. לנוד, ולמנחמים. בארתי (ישעיה מ''ט) כי הנידה הוא מן הקרובים ואין, כי אין קרובים, ומנחמים יהיו גם אחרים, רק הוא לא מצא מנחם :

בברותי . בסעודתי כמו תבא נא תמר אחותי ואברה מידה ( שמואל ב י''ג ) : ראש . מרה :

ויתנו וגו' . המשיל עצמו למי שהוא רעב ללחם וצמא למים ומאכילין אותו עשב מר ומשקין אותו חומץ שנתוסף מכאוב על מכאובו כי כן ישיב האויב שנית ידו להכות ולייסר :

בברותי . עניינו אכילה מועטת כמו הביאי הבריה ( שם יג ) : ראש . שם עשב מר כמו ראש ולענה ( דברים כט ) :

וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ: תא שמע דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אמר ליה שוטה שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו אמר ליה נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא כי הוה קא בעי מיברך אמרו ליה צדוקי קאי אבבא אמר ויתנו בברותי רוש וגו' א"ל רבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת אמר לו רצונך שתסעוד אצלי אמר לו הן לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל אמר לו כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים וכו'.חולין פז ע"א

ויתנו בברותי ראש בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים להאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ''ש תנו שכר לאובד, ישקוני חומץ :

בברותי. פעל ברה על האכילה בא על שמאכילים החולה להברותו (ש''ב י''ג), או על סעודת הבראה של האבל, להברות את דוד לחם (שם ג' ל''ה), ולא ברה אתם לחם (שם י''ב י''ז), היו לברות למו (איכה ד') :

ולשלומים . כשיקוו לשלום יהפך שלומם למוקש :

יהי שלחנם . לזה יענשו אשר שולחנם שהוא לפניהם יהיה למוקש ופח ר''ל מה שיחשבו לטובה יהפך לרעה : ולשלומים . מה שיקוו לשלום יהפך עוד למוקש וכפל הדבר במ''ש :

לפח . לרשת :

יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם: ת"ר מה ראתה אסתר שזימנה את המן ר"א אומר פחים טמנה לו שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח ר' יהושע אומר מבית אביה למדה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' ר"מ אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית ר' נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת ר"ש בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא רבן גמליאל אומר מלך הפכפכן היה וכו'.מגילה טו ע"ב

יהי, העוף נצוד בפח ע''י שנותנים אוכל בהפח והוא בא לשם ונצוד, עפ''ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו, והמוקש הוא המזיק אותו, ועז''א ולשלומים דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה לפניהם למוקש :

ולשלומים. משם שלום, ויל''פ יהיו לפניהם לפח ולאנשי שלומים למוקש :

ומתניהם . בעבור כי יחשך מאור עיניהם יעמדו בהליכתם ( ואמר ומתניהם לפי כשרגלי האדם נחלקים ונשמטים מרגיש כאב במתנים ) :

המעד . ענין השמטה והחלקה :

תחשכנה עיניהם מראות שלא יראו את המוקש ויוקשו בו, ומתניהם תמיד המעד כדי שימעדו ויפלו בהפח :

זעמך . כעסך :

שפך עליהם, הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף, והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה', והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ''ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז''א שישפוך עליהם זעמו וקללתו, וחרון אפו שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא ישיגם :

זעמך וחרון אפך. עי' הבדלם ישעיה (י' ה') :

טירתם . ארמונם כמו טירת כסף ( ש''ה ח ) : נשמה . שוממה :

תהי טירתם שהיא קבועה תהיה נשמה, וגם באהליהם שהם מטולטלים ממקום למקום אל יהיה יושב, כי לא יהיה להם אף אהל עראי :

טירתם. בא על הארמנות ובנינים הגדולים שבו יתקבצו העדה כמו בתי העצה, או בתי עבודת אליליהם :

כי . את העם הזה אשר אתה הכית : רדפו אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה : ואל מכאוב חלליך יספרו . דבריהם לבוא בעצה נשחיתם בהיותם כאבים :

כי אתה וגו' . הוא הפוך כאלו אמר כי מי אשר אתה הכית רדפו אותו גם המה להוסיף מכאוביו : ואל מכאוב וגו' . יספרו זה לזה בעבור להביא מכאוב על חללי ה' ר''ל הקרובים להיות חללים כי החלל לא ירגיש ואין לו מכאוב :

כי, שיעור הכתוב כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו, שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל, בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה', שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקדם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו :

תנה עון . חשוב העון הזה להצטרף על העונות שכבר עשו : ואל וגו' . ר''ל אל תעשה עמהם צדקה :

תנה עון זה שאומרים שאתה עשית זאת, על עונם, שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם, ואל יבואו בצדקתך, כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק.

ימחו . אם כבר כתובים המה בספר חיים בעבור זכות מה אזי ימחו ממנה ואם עדיין אינם כתובים לא יהיו נכתבין עם הצדיקים לחיים :

יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים: א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר"ה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה א"ר אבין מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורין חיים זה ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים וכו'.ראש השנה טז ע"ב

ימחו מספר חיים ואל יכתבו עם צדיקים, כדי שהם רוצים להצדיק מעשיהם שהם צדיקים בזה והם שלוחי ה', וע''י שיענשו יתראה שלא היו צדיקים בדבר זה :

ואני עני . עם שאני עני ובעל מכאוב ואין לאל ידי להתחזק מעצמי מ''מ תשועתך תשגבני :

ואני, לא כדבריהם שאתה הכית אותי, כי בהפך אני עני וכואב על ידם, וישועתך אלהים תשגבני :

אהללה שם אלהים לספר תהלותיו הכוללים, ואגדלנו יותר בתודה שאביא להודות על טובותיו המיוחדים אלי :

ותיטב . הלולי לה' : משור פר . הוא שור שהקריב אדם הראשון שנברא בקומתו וביום שנקרא שור בו ביום הביאו שהשור בן יומו קרוי שור שנאמר ( ויקרא כ''ב ) שור או כשב או עז כי יולד , בו ביום נדמה לפר שהוא בן שלש : מקרן מפריס . קרנותיו קדמו לפרסותיו שהרי בקומתו ובקרניו נברא וראשו יצא מן הארץ תחלה כדרך כל הנולדים הוציאתן הארץ נמצאו קרניו קדמו לרגליו :

ותיטב . תהלתי יוטב לה' יותר מקרבן שור פר : מקרין מפריס . ר''ל בעל קרנים גדולים ופרסות רחבות שהוא יפה למראה ובעל בשר :

משור פר . כפל המלה בשמות נרדפים לתוספות ביאור וכן אדמת עפר ( דניאל יב ) . מפריס . פרסות הרגל :

וְתִיטַב לַיְהֹוָה: ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב וכו'.חולין ס ע"א וְתִיטַב לַיְהֹוָה: שפיר קאמר רבי יוסי ורבנן כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו ור' יוסי אמר לך דפרה נמי אקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא מאי שור פר משופר וכו'.ראש השנה כו ע"א וְתִיטַב לַיְהֹוָה: ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס וכו'.עבודה זרה ח ע"א מַקְרִן מַפְרִיס דא"ר יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר ר"נ בר יצחק מקרן כתיב וכו'.שבת כח ע"ב

ותטב, הגם שיביא פר לתודה, מה שיגדל את ה' לשבחו, זה תיטב בעיניו יותר מן השור פר שי''ל קרנים ופרסה :

ראו . כאשר יראו הענוים אשר הוטב תפלתי : דורשי . וכאשר יראו דורשי אלהים . ויחי . אז יחיה לבבכם והוא ענין שמחה כי הדואג לבו מת :

ראו ענוים שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות ישמחו כי ידעו שיש תקוה, דורשי אלהים החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה יחי לבבכם :

כי שומע . השמחה תהיה על כי ראו כי שומע ה' אל אביונים : ואת אסיריו . ר''ל עם כי נאסרו בדבר ה' על כי מרו בו מ''מ לא בזה את תפלתם :

כי, עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, כי שומע אל אביונים ה', ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי את אסיריו לא בזה :

יהללוהו . בעבור זה יהללוהו צבא השמים ויושבי הארץ : ימים . שוכני ימים :

רומש . הלוך הבריות קצרי הרגל קרוי רמיסה בלשון המקרא :

יהללוהו, מלבד זה יהללו שמים וארץ וכל המציאות על תשועת ציון בשוב דוד למלכותו :

כי אלהים וגו' . כאשר אלהים יושיע את ציון וגו' : וישבו . אנשי יהודה ישבו שם :

כי אלהים יושיע ציון, עיר המלוכה, ויבנה ערי יהודה יתר ערי ארץ ישראל, וישבו שם וגם יירשוה בירושה :

(לו-לז) וירשוה, ינחלוה. ירושה היא הורקת הרשות מהמוריש להיורש, ונחלה הוא נחלת אבות לבנים עד עולם (ישעיה נ''ז י''ג) :

עבדיו . הם האבות כי בזכותם ינחלו זרעם את הארץ : ואוהבי שמו . של המקום ב''ה הם ישכנו בה :

וזרע עבדיו ינחלוה מוסיף שינחלוה גם בנחלה לבניהם אחריהם עד שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח''כ ממנה כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט :