. ביין או בחומץ או בשאר משקין {א}:. עם העלים שלהם. עלה זית, מתרגמינן טרף זיתא:. אם נגע שרץ בעלין, טהורים הזיתים והעלים, דלא חשיבי העלים לא יד ולא שומר:. בטרפיהן:. כדי שיהיו נראים יפין יותר כשהעלים עמהן, דנראים כאילו מחדש נתלשו:. כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות:. בפי הקשואים יש במו נץ ארוך מעט:. דלא חשיבי לא יד ולא שומר:. דניחא ליה לתגר בשער ובנץ, שמתוך כך נראים הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו {ב}, וכיון שרוצה בקיומן, חשיבי שומר {ג} לפרי. אי נמי, לפי שהקשואים רכים ויד הכל ממשמשים בהן לקנותן הן מתקלקליס אם לא מפני שאותו שער שומרן מכל לכלוך וטינוף:

{א} ליין וחומץ שמעמידין ומקיימין האוכל. ובכל מקום פירש הר''ב, כבוש ביין, או בחומץ, או ציר, או שמן, או מים עם מלח: {ב} , וכי אין זה למראה, וברישא לא פליג רבי יהודה. הר''ש. ואפשר לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ, לטרפי הזית דמעיקרא אינם מחוברים בפרי עצטו: {ג} מצטרף גם כן. וכן כתב הר''מ:

. כמו גרעינים:. עם האוכל להשלימו לכביצה, דיד חשיבא ולא שומר:. גרעין של תמרה לחה וראויה למוץ:. כלומר אע''פ שיוצאה מן האוכל, מצטרפת עם האוכל, לפי שהיא נאכלת, שמוצץ אותה מחמת רטיבות:. גרגיר של ענבים ותמרים יש להם חותם, שחותם נקב הפרי, ובראש החותם עוקץ, כך פירשו רבותי. וקשה לפירושם, מאי לפיכך {ד}. ובמשניות דוקניות מצאתי, לפיכך חותל של יבישה, וכן גורס רמב''ם, ומפרש טעמא דגרעינה של רוטב דהיינו של תמרה לחה, מצטרפת, לפי שהיא שומר לפרי, שאם לא הגרעין היה הפרי נפסד. ושל יבישה אינה מצטרפת, דשוב אין הגרעין שומר לפרי, שכבר כלתה הליחה שבתמרה ואין הגרעין שומרה שלא תפסד. לפיכך חותל של יבישה והוא הקרום המלופף ודבוק על הגרעין של תמרה, מצטרף עם התמרה כשהיא יבישה, מפני שהקרום הוא שומר, לא הגרעין:. דהיינו תמרה לחה, אין הקרום מצטרף. שהגרעין הוא שומר ולא הקרום. ונקרא אותו הקרום חותל, לפי שהוא מלופף ודבוק לגרעין {ה}. לשון והחתל לא חותלת (יחזקאל י''ז):. כגון גרעינה של תמרה לחה (שנאכלת) [שנאכלה] חציה {ו} וחציה נשארת עם הגרעין:. חשוב שומר ומצטרף, אבל אידך לא. וכן עצם שיש עליו כזית בשר {ז}:. היה על העצם בשר בצד אחד שאינו מקיף את העצם, אמר רבי שמעון רואין אם יש בבשר שיעור שיוכל להקיף ממנו עובו כחוט של ערב {ח} כטבעת סביב העצם, מצטרף. ואין הלכה כר' שמעון:. שגם אלו כך דינם, מה שכנגד האוכל מצטרף, ומה שאינו כנגד האוכל אין מצטרף. וסיאה וקורנית מין אזוב הם. סיאה תליי''ז בלע''ז, וקורנית שדרי''א בלע''ז:

{ד} לי דהכי פירושו, כיון דאמרינן דגרעין של רוטב והיינו שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל עליהם וחזיין למוצצן מצטרפות, אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין אין מצטרף. לפיכך חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה, מצטרף, ושל רוטב דלא חשיב, לא מצטרף. מהר''מ: {ה} בלחה. אמנם ביבשה הוא דבוק להתמרה. הר''מ: {ו} כשהתמרה קיימת, אף מה שיוצא מצטרף, כדתני רישא אע''פ כו'. הר''א. והר''מ פירש, דסיפא מפרש לרישא, דהא דתני אע''פ כו' הוא דוקא כנגד האוכל: {ז} . וקשה, דלפי סוגית הגמרא אפילו לפחות מכפול יש שומר כו'. והא דתנן בפרט ט' דחולין [משנה ד'] כזית בשר, הוא משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית, ולא משום צירוף הוא: {ח} עב משל שתי:

. דמה שנימוק אינו חשוב אוכל, כיון שנתמסמס ואינו ראוי לאכילה:. כמין דד יוצא בראש הרמון, והוא הנקרא פטמא. וסביב הפטמא כמין פרח ירוק שיש בו חוטים דקים, והן קרויין נץ. וסביבות אותן החוטים כעין כוס וראשו עשוי לתלפיות, והוא קרוי מסרק, מפני שיש לו שינים כמסרק:. שאם יחתך מן הפרי, אין מתגלים הגלעינים בכך, הלכך לא הוי שומר. אבל הפטמא, אם יחתכוה עד שרשה, יתגלו הגרעינים ויפסד הפרי. ואין הלכה כרבי אליעזר {יא}:

{ט} כו'. לכאורה זו ואין צריך לומר זו קתני. ולשון הר''מ, הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו, אין הנשאר חיבור כו' ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף, שאין שמירתו מועלת כלום. וכן נימוק באמצע. אין הצדדים חיבור זה לזה ואין קליפתו מצטרפת: {י} כו'. דאין שומר על גבי שומר. רש''י: {יא} דפליגי רבנן. וצ''ל דמסרק בכלל הפטמא הוא:

. כגון קליפי אגוזים ושקדים ורמונים וקליפי ביצים, חשיבי שומר לאוכל, ומצטרפין עם האוכל להשלימו לכשיעור לקבל טומאה. ומיהו קליפה לחה העליונה שעל האגוזים בשעת לקיטתן, אינה מצטרפת, דלא חשיבא שומר, שאין שומר על גבי שומר:. נקובה. לשון מקדרים בהרים כדתנן בעירובין. וקדורה אינה מצטרפת, לפי שאינה שומרת כשהיא נקובה וחתוכה:. היא הקליפה הדקה הנופלת מאליה כשממשמשין בבצל. ואין הלכה כרבי יהודה {יג}:

{יב} . שהיא עצמה אוכל. והחיצונה כו', שאין שומר על גבי שומר חשוב שומר. רש''י: {יג} פסק כר' יהודה והכי מסתברא:

. כגון מחתך דלועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:. שלא גמר החתיכה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו, במסכת יומא [דף ל''א]:. אע''פ שעדיין החתיכות מעורות במקצת:. שכובשים ביין ובחומץ כדי להתקיים:. שליקה טפי מבישול {יד}, ובהאי ניחא ליה בחיבורן, הלכך כל זמן שלא מירק הוי חיבור. אבל לבשל לא הוי חיבור, דיודע הוא שהבשול יפרידם ויחלקם זו מזו:! {טו} . שגדלן וחיברן זו בזו. לשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב'):. לשון ויצברו אותם חמרים חמרים (שמות ח,). מדרך הרוצים לאצור אגוזים או בצלים, שחותכין אותן וקושרים אותן בחבל או במשיחה ומחברין אותן זו עם זו ותולין אותן כדי שיתקיימו:. כמו לקלף. ודוגמתו שנינו פרק ד' דמעשרות משנה ו', הבצלים משיפקל:. השתא מיירי במפצע האגוזים והשקדים. שהקליפה של אגוזים ושל שקדים חשיבא שומר, ואע''פ שפצען, כל זמן שהיא מחוברת באוכל חשיבא שומר:. לשון והכה את הבית הגדול רסיסים (עמוס ו'). כלומר עד שתהיה הקליפה רצוצה ופתותה לחלקים דקים:

{יד} , שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול: {טו} איצטריך, הא אוכל שלא התחיל בו חבור. ומ''מ לישנא דהתחיל בו קשה, דהוה ליה למימר שפירק. והר''ש פירש, אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חיבור דסופה למרקה כולה, אבל בשאר חבור:

. צלויה קצת, עד שהיא מעורבת וראויה לגמעה:. הקליפה חשיבא שומר ומצטרפת, עד שיחתוך ממנו מעט {טז}, ואז לא חשיבא יותר שומר, שהביצה שותתת ויורדת דרך אותו שבר וחתך:. אבל אם נשלקה הביצה, שהיא קשה ועומדת בתוך הקליפה ואפילו שנשברה, לעולם חשיבא הקליפה שומר, עד שתהא מרוצצת:. חשיב העצם שומר למוח, ואע''פ שנשבר העצם, עד שיהיה מרוצץ:. שחתך הרמון לשנים ועדיין הגרגרים מחוברין בקליפה, הויא קליפה חיבור, עד שיקיש בקנה ויתנענעו הגרגרים שבו:. דרך הכובסים לשלול הבגדים הקטן עם הגדול כדי שלא יאבד, וסופו להפרידן:. שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטין של פשתן, דודאי סופו להפרידן זו מזו, משום איסור כלאים:. ואם נטמא האחד נטמא חברו, עד שיתחיל להתיר, ואע''פ שלא גמר להתיר, דמעשה מוציא מידי מעשה:

{טז} מושאל מגזי נזרך. ולי נראה שצריך לגרוס סיגוס:

. דחזו לאכילה:. דתו לא חזו:. בחזרת, אע''ג דלבנים לא חזו לאכילה, מכל מקום הוו שומר. ואין הלכה כר' אלעזר בר צדוק:

פירוש למשנה זו

. עמוד האמצעי שהוא כמו לב (ירוק) וממנו צומחים הבצלים, לההוא קרי בני בצלים:. שהם מלאים ליחה ואין בהן חלל:. כשבאים לשער אם יש בהן אוכל כביצה שיעור טומאה, משערין אותן עם הריר ואין [צריל] למעך את חללן. ואם יש בהן חלל, ממעך את חללן ואח''כ משער לכביצה:. עשויה רכה כמין ספוג. ואינה דרוסה ובעוטה:. בלא מיעוך:. דרך בשר העגל שהוא נתפח ומתרבה כשהוא מתבשל, ובשר השור הזקן מתמעט:. אם בשר שור מבושל הוא שנתמעט ועמד על פחות מכביצה, אין אומרים כשהיה חי היה בו כביצה או יותר, ויטמא אע''פ שעכשיו אין בו כשיעור. וכן אם היה בשר עגל שנתפח ונתרבה ויש בו כדי לטמא, אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא, אף עכשיו לא יטמא:

.אין פירוש למשנה זו

. ונחשבת כמחובר, לפי שיונקת ושואבת מז הקרקע שחוץ לעציץ:. שפרחה לה טומאה משיצאה חוץ לעציץ:. דכשקבלה טומאה היתה כתלושה, הלכך מה שבתוך העציץ נשאר בטומאתו {יז}, ומה שהוסיף אחרי כן ויצא חוץ לעציץ, טהור {יח}. ואין הלכה כר' שמעון:

{יז} וטעמיה דתנא קמא, נראה לי דמדמהו לשתילי תרומה שנטמאו, שתלן טהרו. וסבירא ליה דהואיל שמה שחוץ לעציץ חשיב מחובר, ראוי שמה שבעציץ שנחשב לתלוש שיהיה נמשך למחובר. ועיין תוי''ט: {יח} דודאי מה שיצא לא עדיפא מעציץ נקוב ושמעינן ליה לר' שמעון דמשוי נקוב לאינו נקוב. שאני הכשר זרעים דהתורה ריבתה טהרה אצלם כו'. גמרא. ועיין תוי''ט: {יט} . לא ידעתי למאי שני בלישנא, ולא קתני והטהור בטהרתו:

. כלים העשויין מגללי הבקר:. אע''פ שאינן נקובים, השורש יוצא מעצמו ונוקב את הגלל ואת האדמה של אותו כלי. ולהכי לא נקט כלי אבנים {כ}, לפי שקשים הן ואין השורש נוקב אותן:. דלא מקבלי הכשר משום דחשיבי כמחובר, ואין הזרעים נכשרים לקבל טומאה אלא כשבא עליהן מים לאחר שנתלשו. ואפילו פירות תלושים אין נכשרים במים שבתוכו, לפי שאין המים מכשירין כשהן במחובר, דבעינן שיהו המים תלושין, והני מים דמנחי בעציץ נקוב, כמנחי בארעא דמו:. דבין מים שבתוכו ובין זרעים, תרוייהו חשיבי כתלושים:. לעציץ שאינו נקוב:. הואיל ורואה את האויר מארבע רוחות, הוי כעציץ נקוב, וחשיבי כמחובר, בין המים, ובין הזרעים שבו:. שאין לה שפה מכאן ומכאן אלא פשוטה וחלקה, דמים שבה אינן מכשירין את הזרעים וחשיבי כמחובר, הואיל ורואין את האויר מארבע רוחות:

{כ} , דרגיל לשנותן יחד: