משנה - טהרות-פרק זפרק ז - משנה א
הַקַּדָּר שֶׁהִנִּיחַ אֶת קְדֵרוֹתָיו וְיָרַד לִשְׁתּוֹת, הַפְּנִימִיּוֹת, טְהוֹרוֹת. וְהַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמֻתָּרוֹת. אֲבָל בַּאֲגוּדוֹת, הַכֹּל טָהוֹר. הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹ לְעַם הָאָרֶץ, הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ:
. מוכר הקדרות שהוא חבר, שהניח קדרותיו ברה''ר, ורגילין לתת בצדי רה''ר אבנים גדולות או יתדות להרחיק העגלות שלא יזיקו הכתלים, ומתוך שהיתדות הללו דוחקות את רשות הרבים, וזה הניח קדרות אצלם, דחק גם הוא את הדרך יותר, והעוברין מתחככים בהן ובגדיהם עוברים על פי אוירן {א}, ובגדי עם הארץ טמאין הן ומטמאין את החיצונות:. שהעוברים ושבים מסיטין אותן {ב}. אבל באגודות. שאי אפשר להסיטן, הכל טהור. ואין הלכה כרבי יוסי:. ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב:
{א} . ואין הלשון מדוקדק, שהרי לא מצינו שאוהל מטמא אלא במת כו'. והוה ליה למימר ובגדיהם נכנסים לפיהם, שאז טמא מאוירו: {ב} , דלקמן משנה ה' פירש שאין עם הארץ מטמא בהיסט והר''מ לפי גירסתו כתב, שמא יניע הזב. ומכל מקום קשה, אמאי חוששים להיסט, ומאי שנא מהא דפרק ה' משנה ז' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:
פרק ז - משנה ב
הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֵר וּמְצָאוֹ עֵר, יָשֵׁן וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, עֵר וּמְצָאוֹ יָשֵן, הַבַּיִת טָהוֹר, יָשֵׁן וּמְצָאוֹ עֵר, הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִגַּע:
. כל מה שבבית טמא, דחיישינן שמא כשהקיץ משנתו נגע בכלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן, שכן דרך בני אדם למשמש ולבדוק במה שלא ראו מעולם. אבל ער ומצאו ער, לא חיישינן, שכבר ראה כל אשר בבית כשהיה ער:. כל הכלים שיכול להגיע להם כשיושיט ידו מן המקום שהיה ישן שם, חיישינן להו שמא נגע בהם, אבל לא חיישינן שמא הלך בבית ונגע בכלים. והלכה כחכמים:
פירוש למשנה זו
פרק ז - משנה ג
הַמַּנִּיחַ אוּמָנִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָם וְלִגַּע:
. משום דאומנין סמכו דעתייהו למשמש כל אשר בבית, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו חכמים לרבי מאיר דכל הבית טמא, קמ''ל דאפילו באומנין פליגי רבנן עליה ואמרי דאין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע. והלכה כחכמים:
.אין פירוש למשנה זו
פרק ז - משנה ד
אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת {ג} עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, פָּסְקָה הָרֵחַיִם, הַבַּיִת טָמֵא {ד}. לֹא פָסְקָה הָרֵחַיִם, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשׁוֹט אֶת יָדָהּ וְלִגַּע. הָיוּ שְׁתַּיִם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת {ה}, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָן וְלִגַּע:
. שנאמנת על הטהרות, דאשת חבר הרי היא כחבר:. שאינה נאמנת, דאשת עם הארץ ובניו כמותו, עד שיקבלו עליהב [דברי חבירות:. גמרה טחינתה ופסקה מלטחון. דכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה בריחים אינה הולכת וממשמשת בבית:. והלכה כחכמים:
{ג} אשת כו'. דסלקא דעתך שחכמים מודים לר' מאיר באשה, לפי שהיא רבת העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה, קמשמע לן. הר''מ: {ד} . וחכמים אומרים דבסיפא, קיימא נמי אדהכא: {ה} . כמו ממשמשת, מלשון כי מששת. הר''ש:
פרק ז - משנה ה
הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין, הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִים, טְמֵאִים. אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל, טְהוֹרִין. וְאִם אֵינוֹ רוֹאֶה לֹא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלֹא אֶת הַיּוֹצִאִין, אֲפִלּוּ מוּבָל, אֲפִלּוּ כָפוּת, הַכֹּל טָמֵא {ז}:
. בזמן שבעל הבית יכול לראות הנכנסין בבית והיוצאין מן הבית:. דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא עם הארץ:. שאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט, דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד {ו}:. אע''פ שאם עומד רואהו, כיון שאינו רואה את היושב, הכל טמא:. אפילו היה השומר הזה שהוא עם הארץ, מובל, שאינו יכול לילך אא''כ מובילים אותו:. שלא מטמאינן להו משום משכב ומושב של עם הארץ, אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה {ח} וטמאה את הכל:
{ו} ומדרס חומרא יתירה היא, ואין יכולין לעמוד בה. וכעין הא דאיתא בסוף פרק ו' דבבא מציעא. עיין שם. תוס'. ועתוי''ט: {ז} . וקשה, הא תנן פ''ח מ''ה, אשת עם הארץ כו' הבית טהור. ויש לומר, דשאני הכא שהפקיד ביתו לעם הארץ, שאין עם הארץ מקפיד על חבירו. הר''ש: {ח} כלי המוקף צמיד פתיל נקט והסיטה, דאינו ראוי למשכב ומושב:
פרק ז - משנה ו
הַגַּבָּאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָמֵא. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי, נֶאֱמָנִים לוֹמַר (לֹא נִכְנַסְנוּ, אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר) נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ. הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם רַגְלֵי הַגַּנָּבִים. וּמָה הֵן מְטַמְּאִין, הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִין. אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ עִמָּהֶם גּוֹי אוֹ אִשָּׁה, הַכֹּל טָמֵא:
. כל כלי הבית טמא, לפי שמחפשין בכל הבית:. וכל שכן אם אין עמהן נכרי הן יותר ויותר נאמנים לומר שלא נכנסנו. אלא משום סיפא נקט לה, דקתני אבל אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו, דדוקא אם יש עמהם נכרי אין נאמנים, דמרתתי מן הנכרי שמא יענישם {ט} אם לא יחפשו כל הבית ועל כרחך הם ממשמשין כל אשר בבית. אבל אם אין עמהם נכרי, נאמנים אף בזה לומר נכנסנו אבל לא נגענו:. שגזרו על הנכרים להיות כזבים לכל דבריהם. והאשה, שמא היא נדה או זבה {י}:
{ט} בנכרי חשוב שאימתו עליהן. גמרא: {י} שאין כן באיש, שאינו רגיל בזיבות:
פרק ז - משנה ז
הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו בְּחַלּוֹן שֶׁל אוֹדְיָארִין, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ אוֹ חוֹתָם אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה סִימָן. הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו מִגַּת זוֹ לְגַת הַבָּאָה, כֵּלָיו טְהוֹרִין. וּבְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָם:
. הבלנין בעלי המרחצאות יש להן חלונות חלונות וכל מי שנכנס למרחץ נותן בגדיו כל אחד בחלון ונועל עליו בדלת שבחלון:. משעה שנעל הדלת בפני החלון. ולא חיישינן שמא יגע שם אדם טמא, מאחר שנתפס עליו כגנב:. ואע''פ שנותן המפתח ביד הבלן שהוא עם הארץ, הא תנן לעיל המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור:. להכיר בו שלא נגע אדם שם. והלכה כחכמים:. כלים שבצר. בהם בטהרה בשנה זו, מניח אותם לבצור בהם בטהרה לשנה הבאה:. גרסינן. כלומר אם הניחן אצל נכרי אין בהם משום איסור יין נסך {יא}, דלא חיישינן שמא לקחן הנכרי בלא ידיעת ישראל לעשות בגת:. דחושש להן משום טומאת מגע, טמאים אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם. ויש ספרים דלא גרסי בנכרי, אלא המניח כלי [ו] מגת זו לגת הבאה כליו טהורים, ומיירי בכהן הלוקח יין של תרומה מעם הארץ ומניח כליו אצלו כדי שיקח ממנו לגת הבאה, והואיל וכלים של כהן הן, מרתת עם הארץ ולא נגע בהו. אבל אם הכלים הן של ישראל שרוצה לעשות יינו בטהרה, לא מזדהר בהו עם הארץ כולי האי, וחיישינן דלמא נגע בהן אדם טמא, אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם:
{יא} טומאת מגע מאי שנא נכרי ומאי שנא ישראל. הר''ש:
פרק ז - משנה ח
מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שֶׁדֶּרֶךְ טְמֵאִין פּוֹרְשִׁין מִמֶּנוּ. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶאֱכוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ יָדַי, יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת:
. כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול עוד בתרומה:. הטמאים שיודעים בו שהוא טהור, פורשים ממנו, הלכך לא חיישינן שמא נגע באדם טמא וטמאהו:. מאחר שהסיח דעתו {יב}. והלכה כחכמים:. בהא מודה רבי יהודה דאפילו אמר יודע אני שלא נטמאו ידי:. ופוסלין את התרומה, מאחר שהסיח דעתו מלאכול, לפי שהידים עסקניות הן ונגע {יג} ולאו אדעתיה:
{יב} , מטהרת גופו. אבל הא דפרק ג' דחגיגה משנה ג' דאין צריך טבילה אלא לקודש, איירי שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם אלא מאכילה, ומשום מעלה דקודש חיישינן שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. אבל להצריכם ג''כ הזאה שלישי ושביעי שמא נטמאו במת לא גזרו, מאחר שיודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. כ''מ: {יג} הטנופת. וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא חיישינן שמא יגעו בטומאה, דאם כן לבעי כל גופו טבילה. ועוד, למה הידים שניות, ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. כ''מ:
פרק ז - משנה ט
הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לְהוֹצִיא פַּת לֶעָנִי, וְיָצָאת וּמְצָאַתּוּ עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָאת וּמָצָאת אֶת חֲבֶרְתָּהּ חוֹתָה גֶחָלִים תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא, וְכִי מִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי {יד} שֶׁהַנָּשִׁים גַּרְגְּרָנִיּוֹת הֵן, שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְגַלּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֵידַע מַה הִיא מְבַשֶּׁלֶת {טז}:
. זוללות ומתאוות למאכל {טו}. תרגום כי הייתי זוללה (איכה א'), ארי הויתי גרגרנית. והלכה כחכמים:
{יד} כו'. כלומר, אבל בעני מודה ר' עקיבא: {טו} , הומות לאכול [אף] מן הגרגרת. {טז} לידע כו'. ואם יכשר בעיניה תאכל ממנו: