. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים, על שם שהשער ניתק ונופל ונושר מחמת הנגע {א}. והנתקים אין מיטמאין בארבעה מראות כנגע שבמקום בשר, אלא מיטמאים בכל מראות:. דומה לתבנית זהב:. מה שאמרה תורה ובו שער צהוב דק, משמעותו לקוי קצר:. שאין משמעות דק אלא רקיק:. מלשון בני אדם אתה למד. כשאומרים קנה זה דק, מה משמעו, בין לקוי קצר בין לקוי ארוך. ואית ספרים דגרסי, ולא לקוי ארוך. בתמיהה. כלומר שמא לקוי קצר ולא לקוי ארוך:. דרך בני אדם כשאומרים על השער שהוא דק, על הלקוי קצר אומרים, ולא על הלקוי הארוך. והלכה כר' עקיבא:

{א} לשון הר''מ, נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר המקום פנוי. וזהו הנקרא נתק כו', בין שמראהו עמוק בין איננו עמוק, ולא יאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך מה עמוק בידי שמים כו'. וכתב הר''א, שכן נראה בתורת כהנים שאין צריך שינוי העור כלל. אבל בתוספתא נראה שצריך שינוי. וכן הוא דעת הר''מ. וכן משמע דעת הר''ב שכתב מחמת הנגע. ועתוי''ט: {ב} כו'. בתורת כהנים, מנין לשער צהוב בלא פסיון ולפסיון בלא שער, תלמוד לומר לא יבקר וגו'. ועתוי''ט: {ג} . משאר כל השער. הר''מ. והר''ש כתב, אי נמי, קצר משיעור שער לבן:

. שתי שערות {ד} במקום אחד:. אחד במזרח הנגע ואחד במערבו:. שהשער באמצע הנתק, כמבצר שהוא באמצע העיר:. שנהפך השער לצהוב מחמת הנתק, כגון שהנתק קדם לשער [צהוב]:. שקדם שער צהוב לנתק:. שאם יש בנגע שתי שערות לבנות, אפילו מלא שערות שחורות אינן מצילות (על השתי) שערות לבנות שלא יטמאו. אבל שער צהוב, אם יש עמו [שתי] שערות שחורות אינו מטמא. והלכה כר' יהודה:

{ד} כהנים, ושער, מיעוט שער שנים: {ה} כו'. דכתיב ושער שחור אין בו. הא יש בו, טהור. הר''מ:

. שער שחור שצמח בנתק:. שאם הוחלט בשער צהוב או בפשיון ; וצמחו בו שתי שערות שחורות, טהור:. דשתיהן במקום אחד:. אחד למזרח הנגע ואחד למערבו:. שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק, כגון שכשניתק שער ראשו או זקנו כגריס נשארו בתוך הנתק שתי שערות שחורות:. אם הן מבוצרות באמצע הנתק, מצילות. אבל [אם] עומדות מן הצד אין מצילות:. עד שיהו שתי שערות הללו רחוקות מן השערות המקיפות את הנתק כשיעור שתי שערות. והשערות שסביב הנתק הן קרויין קמה. וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות, נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע:. בצהובה שקדמה לנתק דלא הוי סימן טומאה, אצטריך ליה למימר דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד שער צהוב ומיד הפשיון. וסתם מתניתין כר' אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך לקמן דשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל {ח}:

{ו} . דקודם הסגר כתיב ושער שחור אין בו, ואין בו משואר משמע, ובסוף הסגר שני כתיב צמח בו דמשמע צמח מחדש. הר''ש: {ז} . אין בו, עד שיהא מבוצרת בו. ת''כ. וצריך עיון, דהא צמח בו אע''פ שאינו מבוצר. וכתב מהר''ם, דמסתמא קרא בתרא לרבות אתי. ולשון הר''מ, ואם היה מצד הנתק לא יציל לפי שתבנית הנתק שיקרח מקום וישאר השער בו סביב לנתק כו': {ח} . וכתב עוד, דבתורת כהנים משמע דאף לר' יהודה אצטריך. וי''ל כגון להציל מיד הפסיון, דסלקא דעתך כיון דבפני עצמו אינו סימן טומאה, אפילו צומח יצטרף עם השחור להציל, קמשמע לן: {ט} . קשה, אם שחורה אינה מצלת עם הצהובה, למה תציל הלבנה עם הצהובה, ולא הוה ליה למתני להא. וזה לשון הר''מ, אמר ושער שחור, יצטרך שיהיו שתיהן שחורות, אולם אם אחת לבנה או צהובה והאחרת שחורה אינן מצילין. ועלה בדעתי שהגירסה היא אחת שחורה ואחת לבנה. אלא שבתורת כהנים ג''כ כגירסתנו. וצ''ע:

. כדתנן לעיל דרבי יהודה מטמא הפוך ולא הפוך {י}:. רבי אליעזר בן יעקב ור' שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא דאמר טהור קאתו, ר''א בן יעקב סבר, טהור דאמר ת''ק לומר שאינו מטמא, אבל אינו מציל. ור''ש סבר, טהור ומציל קאמר. ולעיל פסקינן דהלכה כר' יהודה:

{י} תני הכא, אגב שאר תנאי. הר''ש:

. בסוף שבוע ראשון (להסגרו) שלא פשה ולא נולד בו שער צהוב (כתיב והתגלח):. מגלח סביב לנתק, ומניח שתי שערות. דכתיב (ויקרא י''ג) ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, והלא כבר ניתק השער ונפל, אלא סמוך לנתק לא יגלח, שמשייר סביב לנתק שתי שערות מכל צד, נמצא הנתק מוקף שערות כעטרה:. ואחר שהוחלט בו הלך שער צהוב ואחרי כן חזר:. שלא חזר שער צהוב אלא שפשה. בין כך ובין כך הרי הוא מוחלט כמו שהיה:. כלומר, דין זה שאמרנו נוהג בין שהחליטו בשער צהוב בתחילה כשהובא אל הכהן, בין שהחליטו בשער צהוב בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור, כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ולאחר הפטור נולד שער צהוב והחליטו. ובכולהו הלך שער צהוב וחזר. או שלא חזר אלא שפשה הנתק. הרי הוא כמו שהיה:. כמו שמפרש בהחליטו בשער צהוב כך יש לפרש החליטו בפשיון. והכא בפשיון לא גרסינן בתחילה, שאין הפשיון מטמא אלא אחר הסגר:

{יא} הוא כו'. בתורת כהנים דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה. הר''ש: {יב} כו'. שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה וניתקו. הר''ש:

. שיש בכל אחד כגריס הקלקי, דבנתקים נמי בעינן כגריס, דכתיב נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה הנגע בכגריס, אף נתק בכגריס. ואם שני הנתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת בין שני הנתקים וחולקת אותה לשנים כמחיצה המפסקת:. שער של אותה השיטה:. בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור:. שהרי פשה הנתק:. שאותה שיטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה שתי שערות באמצע:. דמבוצרות נינהו ומצילות:. אם בשני מקומות נפרץ, הוי שיעור הפרצה מקום שתי שערות, דבהכי חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות:. אפילו נפרץ כגריס, טמא, שאין שער שחור מבוצר {יד} וכנוס בתוך הנגע, כיון דלא נפרץ בשני מקומות:

{יג} . שחור. הר''מ: {יד} שער משואר. דבעינן מבוצר. הר''ש. ומשום דבשני נתקים זה לפנים מזה תני פחות מכגריס טמא, כגריס טהור, נקט הכא כגריס טמא לרבותא. מהר''מ:

. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות:. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו:. הפנימי, וכל שכן החיצון. שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות:. משני מקומות ויהא טהור, מקום שתי שערות:. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס {טו}. אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד נעשו שני הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות:

{טו} כדבוקות לקמת הראש מצד אחד, דכל השערות הרי הן כקמת הראש, ואין כאן מבוצר. הר''ש:

. שער צהוב מטמא בין בתחילה בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור:. אי בצמח לאחר הנתק, אע''פ שאינן מבוצרות. ואי במשואר, דוקא במבוצר, דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן:. דכיון דנטהר הצהוב, תו לא מטמא אע''פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפשיון, ובא השחור וטהר הפשיון ואחרי כן הלך השחור, חוזר הפשיון ומטמא. או שפשה וכנס וחזר ופשה, לא אמרינן כיון דנטהר הנתק לא מטמא:. בין שהחליטו בפסיון וכנס, או שבא שער שחור וטיהרו, בין החליטו בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו ואחרי כן הלך השחור, או מה שכנס חזר וניתק, שוב אין לנתק זה טומאה לעולם, אע''ג דקיימו סימני טומאה שלו כגון שער צהוב ופשיון. ולא מיבעי בהני דכבר טהרו בשער שחור, אלא אפילו פשה אחר שהלך השחור או נולד בו שער צהוב אחר, כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה {טז}:. כגון האי דהוה קאי בשעה שבא השחור, אין לו טומאה לעולם. אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב אחר או פשה אחרי כן, טמא {יז}, דכל נתק שטהר לא אמרינן. והלכה כתנא קמא:

{טז} דכתיב נרפא הנתק, טהור הוא מיותר, תנא קמא סבירא ליה טהור הוא אותו הסימן שטמאו ואע''ג שהלך השער שחור, אבל אם אחר שהלך בא סימן אחר, אע''פ שהוא ממין אותו שנרפא, אינו טהור. ור' שמעון בן יהודה סבירא ליה דזה נכלל כבר באמרו נרפא הנתק, והוא מיותר הדר לנתק שהוא טהור מכל סימן שיבוא לו אחר כך: {יז} . וצריך לומר דר' שמעון סבירא ליה דגם הפשיון שנרפא בשער שחור נרפא לעולם אף שהוסר, דאם לא כן, ר' שמעון היינו ת''ק. דאין לומר דאיכא בינייהו דלר' שמעון אם אחר שהלך השחור נולד שער צהוב אחר טמא, ולת''ק טהור, דלשונם משמע דר''ש מיקל, מדאמר ר' שמעון אין לו טומאה לעולם. ק''א. ועתוי''ט:

. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב בין שהוחלט בפשיון טהור. דבכולהו פריחה מטהרת. ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא י''ג) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא {יח}. בזקן מנין, ת''ל ואיש, לרבות את הזקן {יט}. והבא כולו נתק בתחילה {כ} אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת:. אם היה בראש נתק כגריס ואח''כ ניתק כל הראש, אע''פ שלא ניתק הזקן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה:. שיהו מעכבין:. ששער הראש והזקן דאין מיטמאין בבהרת, מפסיקין בין עור הפנים לשאר הגוף. ועור הפנים ושאר הגוף מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת:. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה, אין מצטרפין:. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון:. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן:. ראש השיפוי כובע, והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ, קרוי פיקה:

{יח} קרא לאו להכי אתא, דאם כן למה לי כל הראש, במלפניו או מאחוריו די, אלא מטהור הוא מיותר למדנו באם אינו ענין שיש לדין נתק ג''כ דין פרח בכולו: {יט} אינו אלא להוציא האשה והקטן, תלמוד לומר הצרוע, בין איש בין אשה כו'. תורת כהנים: {כ} מיקרי פריחה. אבל מתוך הפטור טהור, דכי ימרט ראשו, מכל מקום משמע. כ''מ. וכך פסקו הר''מ והר''ש על פי התוספתא. ועתוי''ט: {כא} כו'. דהוה מצי למכתב וכי ימרט, ולשתוק מראשו, אלא לומר דאין הזקן מעכבו. ת''כ: {כב} כו'. שנאמר צרעת הראש או הזקן, מלמד שהן חשובים שנים. הר''מ:

. שתיהן בראש {כג}, אלא שמשיפוע קדקוד ולאחוריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער:. דכתיב (ויקרא י''ג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות:. דכתיב [שם] צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפשיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן {כד}:. סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער:. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת:. היא חוליא הראשונה של צואר:. מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת. אם יש שער. מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כרבי יהודה:

{כג} בזקן נמי אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. והר''ש כתב עוד הבדל, דקרחת וגבחת אינן מיטמאין אלא בארבעה מראות. וי''ל שכן הוא גם כן דעת הר''ב. ועתוי''ט: {כד} דלא קאמר איפכא, משום דמסתמא לא מגדלי שער. ועתוי''ט: {כה} . והוא הדין לגבחת. הר''מ: {כו} כו'. לאו דוקא. דהוא הדין וכל שכן נקרח מאליו. ת''כ: {כז} . קרחת כו'. שאל עד איזה גבול יקרא כן. דהמקום התורה ביארה, ואם מפאת פניו גבח הוא, וקרחת מה שכלפי ערפו. ק''א: {כח} . נראה לי, לאפוקי שער גבות העינים. ועתוי''ט: {כט} פושות וכו'. דכתיב בקרחתו או בגבחתו. או, לחלק. הר''ש: