. לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב {א}. ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא י''ג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא:. אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל {ב}. דהאי בגד הוה חזי לנגעים, אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים {ג} שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה:. דכתיב (ויקרא י''ג) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ {ד}:. לעורות של דגים הגדלים מן הים:. ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר:

{א} תנן נמי הכא חוץ מגר תושב כמו בריש פרק ג'. ועתוי''ט: {ב} דמי להא דבפרק ז' אלו בהרות טהורות שהיו בנכרי קודם שנתגייר. דהתם בגופו, וכשנתגייר כקטן שנולד הוה, אבל הכא האי בגד הוה חזי לנגעים כו'. הר''ש: {ג} ידעתי מה ענין ימים לכאן, דכל עוד שלא ראהו הכהן וגזר עליו טומאה כאילו אינו הוא, ולא דמי לנדה או לנזיר זב וזבה דתלויין בעצמן: {ד} מן בעלי חיים הוא, והם חיים מן הצמחים: {ה} בו'. בתורת כהנים יליף ליה. ועתוי''ט:

. שעירבן ועשה מהן בגד:. שהצמר של רחלים מתבטל ברוב:. שצמר גמלים כצמר רחלים בשוה:. ועשה מהן בגד, דינן כדין צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן:

{ו} . שסתם צמר הוא של רחלים: {ז} כו'. אף דספק נגעים להקל, אפילו הכי טמא. הר''ש. וכן בכלאים דינא הכי:

. אפילו בידי שמים:. אפילו בידי אדם:. ואפילו צבועים בידי אדם מיטמאין בנגעים. והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפילו בידי שמים, דכתיב [שם] בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו {ח}, אף צמר כברייתו. וכתיב לפשתים ולצמר, מה פשתים לבן {ט}, אף צמר לבן. ועורות הצבועים בידי אדם אין מיטמאין בנגעים. אבל בידי שמים מיטמאין בנגעים, כדברי ר' שמעון:

{ח} דרך לצובעו. הר''מ. אף כו'. צבועים בידי שמים מנין ת''ל לפשתים כו': {ט} ביה צבוע בידי שמים. ק''א. ועתוי''ט: {י} ר' מאיר כו'. בתורת כהנים פליגי בדרשי דקראי. ועתוי''ט:

. השתי שלו צבוע. ואין צבוע מיטמא:. ואי אזלינן בתר הערב הוא לבן ומיטמא:. בסתם בגדים הערב נראה, בכרים וכסתות השתי נראה. והכל לפי האומנות:. ירוק שבירוקים:. אדום שבאדומים. כלומר, שמראה הירקות והאדמימות בהם חזק מאוד. ירקרק, ככנף הטווס וכהוצין של דקל. אדמדם, כזהורית יפה שבדם:. כגריס, ולבסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק {יב}:. כגון שהיה בתחילה ירקרק כגריס, ולבסוף שבוע פשה ונעשה גדול כסלע, ובין האום ובין הפשיון שלו אדמדם:. בתחילה כגריס של ירקרק, ולבסוף כגריס של אדמדם:. ואותו שפשה טעון שריפה, ואותו שלא פשה מסגירו {יג} שבוע שני:. דחשיב לנשתנה כנגע אחר. ואין הלכה כר' יהודה:

{יא} כו'. מדכתיב ירקרק ואדמדם יליף לה בתורת כהנים. וכתב הר''מ, ושורש משרשי הלשון שלא יהיה נוסף אות או אותיות אלא לזרז ולהפליג כו'. ועתוי''ט: {יב} בפתוך אינן מיטמאין. וכל זה בתורת כהנים. ועתוי''ט: {יג} מכבסו ומסגירו כדלקמן. ובתורת כהנים יליף ליה. ומשמע נמי בעומד שני שבועות שישרף. ואין כן דעת הר''מ. ועתוי''ט:

. בעינו בסוף שבוע ראשון, שלא פשה ולא כהה מראיתו:. מקום הנגע {יד} ויסגיר:. בסוך שבוע שני לא כהה ולא פשה:. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני:. כשהובא אל הכהן וראהו וקודם שהסגיר כהה:. כאילו כהה בסוף שבוע ראשון:. שהיה מתחילה חזק הירקות או האדמימות, ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני {טו}:. אין זקוק להסגירו, וטהור. והלכה כחכמים:. כאילו לא כהה:. דבסוף שבוע שני מצאו {טז} שכהה:. לשון טלאי. חתיכת בגד במקום הקרע, דכתיב ואם תראה עוד, ואין עוד אלא מקומו, מלמד שהוא טולה עליו מטלית:. ואין הלכה כר' נחמיה:

{יד} לא הבגד כולו ולא הנגע בלבד, אלא מעט מן הבגד עמו. מדכתיב וכבסו אשר בו הנגע, ולא כתיב וכבסו הנגע. ת''כ: {טו} ירוק חלש שהוא מראה שלישי, טהור לגמרי, אפילו בראשון או בשני, דכתיב והנה כהה הנגע, משמע דעדיין קצת מראה נגע בו. תורת כהנים: {טז} עמד. ואם כהה בראשון וחזר בשני למראיתו, ישרף. ואם כהה גם בשני, אפילו פשה בכהה, מכבסו. הר''ש. וכולהו דיני דפירקין בתורת כהנים מדרשי דקרא. ועתוי''ט: {יז} צריך כו'. והאי עוד מיבעי ליה, מה ראשונה כגריס, אף שניה. ורבנן תרתי שמע מינה. תורת כהנים:

. במקום אחר מן הבגד. ולא במטלית שנתן על מקום הקריעה:. כששורף את הבגד כולו. כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו' ושרף את הבגד. מציל את המטלית, אותו טלאי שנתן על מקום הקריעה מצילו, ואינו שורפו עם הבגד:. לאותו טלאי שחיבר בו:. כאילו חזר בבגד עצמו. אבל המטלית אינו טעון שריפה, אלא אם הוא שלש על שלש, מסגירו. ואם עמד בעיניו שבועות שנים או פשה בשבוע ראשון, שורף {יח}. ואם פחות משלש על שלש אינו מיטמא בנגעים:. שעשה טלאי מחתיכת בגד מוסגר על בגד טהור. ומוסגר קרי לבגד שעמד בעיניו בשבוע ראשון, ובשבוע שני כהה. דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע, ושאר הבגד קרוי מוסגר:. שניטלה ממנו חתיכה זו שהיא עתה טלאי לבגד טהור, אע''פ שהבגד המוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו':. היינו הטלאי הזה שניטל ממנו ומחובר בבגד טהור, מצילו ואינו שורפו {יט} עם הבגד המוסגר:. הנגע למטלית. לחתיכה זו שניטלה מן המוסגר:. המוסגר בכל מקום שהוא, כאילו היתה חתיכה זו מחוברת בו. וחתיכה תשמש הבגד השני שהיא מחוברת בו, בסימנים. שמסגיר עם הבגד השני. דדינו של שני כאילו הנגע בו, בין לענין הסגר בין לענין שריפה וכיבוס וכל דבר. ולאחר ששמשה הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה:

{יח} לא שייך ביה לשון הצלה: {יט} מהתוספתא. ונראה לי דטעמא דהמטלית אינו נמשך להבגד, כיון דמחובר לטהור. אבל בסיפא, הבגד שאינו מחובר לטהור נמשך אחרי המטלית. אלא דצריך עיון דמאי שנא מהא דפרק י''ג משנה ה' דחולץ האבנים. עיין שם. והר''מ גורס שורף. וכן הוא בתורת כהנים. ועתוי''ט:

. מלבוש שרגילים ללבוש בימות החמה. תרגום קיץ, קייטא. ולי נראה שהוא לשון רומ''י שקורים למלבוש של אשה קוטייא:. מנומרת בצבעים הרבה, לבן וירוק ושחור ודומיהן. פספסין לשון פס יד, שפיסת יד מבגד לבן ופיסת יד מבגד של צבע:. מלבן ללבן. ואף על פי שהצבוע מפסיק, חשוב פשיון. דפשיון רחוק מטמא בכגריס:. כלומר, אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן {כ}, וכל שאר הפספסין צבועין, מי בעי הסגר, או לא, משום דאין לו להיכן יפשה:. כלומר, קבלתי מרבותי דטעון הסגר, ולא פירשו לי הטעם למה:. כלומר, תרשיני לומר לפניך טעם לדבר:. שלא תסתור מה שקבלתי:. שאע''פ שאין לו במה יפשה יכול לבוא לידי טומאה, אם יעמוד בעיניו שני שבועות:. כשפושה סמוך לאום:. שהאום בראש אחד של בגד והפשיון בראשו השני {כא}:. כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע, וכתיב ואם תיראה עוד בבגד ושרף וגו'. וזהו החוזר, ושיעורו בכגריס:

{כ} בו כגריס ולא יותר. הר''ש. כלומר, דאין צריך שיהא בו שלש על שלש, דכולו בגד אחד הוא. ועתוי''ט: {כא} מצד אחד אף שרחוקים, אבל מצד זה לצד אחר לא, אלא אם כן בעורות:

. של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד:. דכתיב בבגד צמך או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ות''ק סבר, או בשתי, הפסיק הענין:. במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן:. אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב:. שנותנים אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם:. עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו:. שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב:. שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חיבור:. שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה:

{כב} . דיליף ליה נמי במה מצינו מבגד: {כג} כו'. דאין צריך שיהיה שתי וערב, דאו לחלק. ק''א:

. פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחת מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור:. עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה:. שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד, השני טהור. דלא הוי חיבור:. נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חיבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי:. חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרך עמו לנגע כגריס {כד}. אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג' {כה}:. הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולם חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה, טמא בצד אחר:. שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון:

{כד} לומר לשתי העומד מצטרף: {כה} , דבפרק י''ב משנה ב' תני דתחילת הבגד צריך שלש על שלש. ועוד, מה ענין בתי נירין לשלש על שלש. ונראה לי דהכי גרסינן, עד שיארג בו שלישי, ולא גרסינן על שלש. ועתוי''ט:

. כשאין עתיד לארוג יותר:. היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם הארוג:. חוטין שבראש הסדין ובסופו:. שפת הבגד, שאינו שורף אותו, דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים, שאין תלמוד לומר בצמר או בפשתים {כו}, אלא ללמדך שאין שורך האומריות עמהן:. דלא תימא דאין מציל אלא כשהאומריות של מין אחר שאינו מטמא בנגעים כגון של משי ושל זהב, קמשמע לן ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע {כז} מציל:

{כו} הצמר כו', ומאמרו בצמר, יורה שיש בהן מה שישרוף ומה שיעזוב, ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות. הר''מ: {כז} ראוי לקבל נגע, ואע''פ שיש במינו נגע. הכי יליף ליה בתורת כהנים:

. בצמר ופשתים או בעור:. כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:. כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:. לשון השביסים {כט} והשהרונים הכתוב בישעיה (ג' י''ח):. אבנט שחוגרים בו:. בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:. בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר' אליעזר בן יעקב:. כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא''כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:. אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים:

{כח} כו'. ולא ידעתי למה פרט אלו, ורבים הם השנויים בכלים: {כט} , דסבכה גופא הוה מצי למתני. והר''מ נראה דלא גרס ושביס:

. שהיה בו נגע וצבעו {ל} ואין הנגע ניכר בו:. דאת הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק {לא}:. קרעים קטנים פחותים משלש על שלש, אלא שלא הובדלו לגמרי:. דכיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו:. דהא שריפה בעי {לב}:

{ל} פירש הר''ש, משום דמוכח מתורת כהנים דאיירי אף בימי הסגירו, ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע. ועתוי''ט: {לא} בסוף פרק ה' לענין אדם. הר''ש. ואף דהתם מקרא יליף, אין להחמיר בנגעי בגדים יותר מבנגעי אדם: {לב} והר''ש. ותימה, למה לא פירשו מדכתיב ממארת. ועוד, שגם תרומה טמאה בשריפה ומותר ליהנות: