. מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (ויקרא י''ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקי דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם:. שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור מפני שהוא בבית הסתרים, ואח''כ נתגלה:. כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום:. בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (ויקרא י''ג) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה {א}:. שנתרפאו יפה:. כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים:. הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים:

{א} . וקשה, למאי תני וחיו, כיון שכבר משנעשו צרבת היינו טומאה. ועוד, היכי תני עד שלא נעשו צרבת. ולשון הר''מ, ונעשה מקומה שחין או מכוה וחיו והרי הן כעור הבשר. ע''כ. ולדבריו, ר' אליעזר בן יעקב לא פליג אלא כשחיו לגמרי ולא שנעשו צרבת. ועתוי''ט:

. אבהרות טהורות קאי. כגון דהוות כשלג עד שלא נתגייר, ומשנתגייר נעשית כסיד ההיכל:. כלומר, תחילה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה {ב}:. כלומר, שהשאת נעשית מספחת, שחזרה להיות כתולדה שלה. או שהעזה נעשית כמספחת שלה. ופרושי קמפרש לרישא דקתני היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, היינו שנעשית עזה מספחת. ואותה שהיתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה, היינו שנעשית שאת מספחת:. כלומר היתה כסיד ההיכל ועכשיו נעשית כשלג:. והלכה כר' עקיבא:

{ב} . ולשיטתם אזלי דסבירא להו בפרק קמא משנה ג' דכי נשתנה מאב לתולדה שאינו שלו, או מתולדה לתולדה, מיקרי נגע אחר, ולא הוו פליגי תנאי דהכא כו'. אבל הר''מ לפי שיטתו דאפילו נשתנו משלג לקרום לא הוי נגע אחר, פירש, שהבהרת כשלג חזרה לסיד או לצמר לבן או לקרום, וכאילו יאמר שאין הפרש בין חזרת [מראיה] מראה חברתה שהיא שאת, או תולדתה או תולדת חברתה. והוא אומרו ונעשית מספחת שאת, או מספחת עזה. ע''כ. ואתי שפיר טפי. דלהר''ב סיפא דנעשית מספחת אינה אלא פירושא דרישא:

. מהשתא איירי בבהרות טמאות:. לא מחיה ולא שער לבן:. כשהובא אל הכהן. וכן בסוף שבוע ראשון אם לא נולד בה כלום, יסגיר:. אם לא נולד בה כלום, פטור. וכן לאחר הפטור, אם לא נולד בה כלום, עומד בפטור זה כל ימיו ושוב אינו מסגירו:. שהיה רוצה להסגירו, בין בתחלה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, ולא הספיק להסגירו עד שנולדו סימני טומאה, כגון בתחלה בשער לבן ומחיה, ובסוף שבוע ראשון בשער לבן ומחיה ופשיון, יחליט. אבל משהסגירו, הא תנן לעיל בריש פ''ג, אין מחליטין את המוסגר:. כלומר או פוטרו, כגון בסוף שבוע שני. ואפילו לאחר הפטור אם נולדו סימני טומאה, יחליט:. שהיה [בא] להחליט ולא הספיק עד שהלכו סימני טומאה:. כשהובא אל הכהן, או בסוף שבוע ראשון, ימגיר. אבל אם משהחליטו הלכו להן, כגון שהחליטו בשער לבן והלך לו שער לבן ובהרת קיימת, אין מסגירו עליה, אלא פוטרו וטהור:

{ג} . ידבר בנגעי עור בשר או בקרחת וגבחת אשר בהם שני שבועות והוא ההיקש בשאר נגעים. הר''מ: {ד} . כו'. יש לומר דאצטריך למסתם כרבנן דר' עקיבא פרק ד' משנה ח': {ה} . ואצטריך לאשמעינן דלעולם לא תצטרף בהרת זו ליטמא בנגע, כגון שכנסה כחצי גריס למזרח ופשתה כחצי גריס למערב, לא נימא תיראה בתחלה. והוי מחלוקת ואח''כ סתם כרבנן דפ''ד מ''ח:

. כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים:. דמשנכוית אינה סימן טומאה:. דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה:. כלומר ולענין טהרה מה דינו:. אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא:. והוא שם מקום:. אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו:. בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו, מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני הטומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו. הלכך, אחד עומד בפני הכהן, כלומר אחד אותו העומד בפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר {ו} לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה:. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:. דכיון דנתרפא מן השניה, אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה, ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כמו מזו:. נגע האחרון, דליכא למיחש למידי. דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור:. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס. ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים:

{ו} , שאין ראיתו אלא על שלא ראה, וילמוד ממנו עד שיאמר לו אע''פ שראה. ובתוספתא איתא שר''ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. ואמרו לו יפה אמרת. ואח''כ איתא אחד עומד כו'. שאחר שהסכימו לר''ע בלא ראה, הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו': {ז} כו' טהור. רוצה לומר אחר ימי ההסגר אם לא ימצא בו הכהן סימן טומאה [אחר]: {ח} כו'. ואע''ג דתנן אין מחליטין את המוחלט, שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור, וקנסא בעלמא הוא:

. דכתיב (ויקרא י''ג) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה:. בתוספתא מוכח דהיכא דקצץ כל הבהרת וקצץ מן הבשר אשר סביבותיה עמה, כולי עלמא לא פליגי דאין לו טהרה עולמית, דקנסוהו רבנן מאחר שנתכוין לשרש אחריה. והיכא דקצצה ושייר ממנה כל שהוא, כולי עלמא לא פליגי דיש לו טהרה בפריחה, כיון דשייר ממנה לא קנסוהו כולי האי. כי פליגי, כשקצצה מצומצמת הבהרת כמו שהיא לא פחות ולא יותר: ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. והלכה כחכמים. הכא לא גרסינן במילתייהו דחכמים או עד שתתמעט בהרת מכגריס, דדוקא גבי תולש סימני טומאה דרישא ונשארה הבהרת, התם שייך למתני עד שתתמעט מכגריס, אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת:. לאו במילה בזמנה איירי, דהא מילתא דפשיטא היא, השתא שבת דאיסור סקילה דחיא, צרעת דאיסור לאו גרידא לא כ''ש, אלא אפילו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, דוחה את הצרעת, דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת, דהכי קיימא לן בכל התורה כולה, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב. ואם לאו, יבא עשה וידחה את לא תעשה: