. כגריס. חצי פול:. שם מקום. ופולין שבו גדולים:. וזהו שיעור מצומצם שבבהרת. ואם היה הנגע עגול או על צורה אחרת, אם יש בו כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס הקלקי מרובע, טמא, ואם לאו, טהור:

{א} כו'. רוצה לומר המרובע המקיף כעדשה. הר''מ:

. מבחוץ:. משום פשיון {ד}:. דליכא כגריס:. וכנסה הבהרת:. דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:

{ב} כו'. ובין הכל כגריס. הר''ש: {ג} . ובתנאי שתהיה מרובעת. הר''מ. ועתוי''ט: {ד} . ונפקא מינה אם הלכה המחיה. וזה לשון מהר''ם, והוא הדין בלא פסיון, טמא משום מחיה, אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהור, נקט נמי בבהרת רבתה: {ה} . ואפילו לר' מאיר [דמתניתין דלקמן]. דלא פליג אלא כי איכא כגריס בלא המחיה פחותה מכעדשה. הר''ש:

. מבחוץ:. שהרי פשתה בעור:. ואפילו היתה המחיה כעדשה:. ונעשית כעדשה, טמאה:. שפשתה הבהרת עליה:. דחשיב ליה פשיון מבפנים כמו מבחוץ:. דפשיון שבפנים לא חשיב פשיון. והלכה כחכמים:

{ו} . או שהלכה לה. הר''מ: {ז} . כלומר אין כאן [סימן] טומאה, ויסגיר: {ח} כו'. בתורת כהנים יליף ליה. ועתוי''ט:

. בהרת מכגריס, ומחיה מכעדשה:

{ט} . ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיתת שתי שערות. הר''מ:

. מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב, ולחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב, והרי יש כאן שתי בהרות, אחת פנימית ואחת חיצונה, ומחיה מפסקת ביניהן סביב:. דאין לה מחיה באמצעה:. דמחיה המקפת לפנימית סימן טומאה לחיצונה, שהרי היא מבוצרת באמצעה:. לפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה, דבעינן מבוצרת, נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע, [בלי הפסק דבר אחר בתוך המחיה], והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע. ואין הלכה כר' יוסי:. שפשתה הבהרת עליה:. או שהלכה לה כולה:. שבהרת הפנימית כיסתה המחיה:. ומחליטה, שהרי פשתה מבחוץ:. שהלכה מחיתה או נתמעטה מכעדשה:. שהבהרת החיצונה כיסתה המחיה:. שנתמעטה מחיתה או הלכה, ופשיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה:. שהנגע עמד בעיניו:. בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ:. שכשם שאם פשתה החיצונה למחיה שבתוכה אינו פשיון, כך כשפשתה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פשיון {י}. והלכה כר' עקיבא:

{י} , דכיון דפסיון הפנימית לא לעור הבשר אלא למחיה שבתוך בהרת, הוי כמו פושה לתוכו. ועתוי''ט:

. החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת {יא} לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה:. כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט {יב}, פנימית משום פשיון וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כרבי שמעון:. סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק:. אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה {יג}, דקיי''ל מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:

{יא} לקח עדשה ושם אותו שם. הר''מ: {יב} קאי שכתב ואין הלכה כר''ש. דאילו על מה שכתב ואם פשתה חיצונה לא מצי קאי, דהא היינו כסתמא דריש מתניתין דלעיל הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט. ונראה לי דגם הסיפא אינה הלכה. והתימה שלא כתבו, הר''מ והר''ב כן בסוף מתניתין: {יג} . ותימה, דהיכי מצי למימר דבוהק היינו בשר חי, שהרי הכתוב קראו לזה בשר חי ולזה בוהק הוא, ובמשנה ה' ו' דפרק קמא היתה בו מחיה כו' ובא השחין כו' והבוהק, ועוד בכמה משניות, וכן פירש המפרש דבוהק אינו ממראה עור האיש ההוא, אלא בהרות כהות למטה מד' מראות. ועוד, ולמה לא תני היה בו מחיה פחותה מכעדשה, ולמאי נפקא מינה קרי ליה התנא בכאן בוהק. ועוד כו'. לכן נראה כפירוש הר''ש, שסביב הבוהק היתה המחיה, סימן טומאה לפנימית. ואע''ג דבוהק מפסיק בין האום לפסיון, כיון דהוא פחות מכעדשה. וכן פירש מהר''ם:

. דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד:. נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כר' יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש:. הוא גיד האמה:. לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כ''ב). פורו''ש בלע''ז:. בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

{יד} . וקשה, למה לא אמרו שאינן מיטמאין בבהרת ולמה נקט מחיה. וי''ל מפני שהוא חלק למעלה ואינו מקום שער ואינו ראוי לפסיון, שרוב אברים הללו אפילו לגריס אינן ראויים וכל שכן לפשיון. אי נמי, לפי שאברים הללו מעכבים בפריחה ואשמעינן הכא אע''ג דלבסוף מטמאו משום מחיה''מתהלה לא מטטאו, לפי שאינם מקום בהרת כגריס. הר''א:

. בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה:. שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם י''ג) והיה בעור בשרו:. שבשאר הגוף:. תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן. דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני {טז}:. כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא:. כשנראה כמוסק זיתים:. מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה:. לא חשיבא עור בשר:. אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב [שם] נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום:. דבשחין כתיב [שם] שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:. הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש, כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע {יז}:. כל זמן שלא נתרפאו {יח} שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי''ן. לשון רר בשרו (שם ט''ו):. אם היה חצי גריס נגע {יט} בעור בשרו וחצי גריס באחת מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס:. דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו נמי בפשיון:. דאם פרח בכולו {כ} ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה:. אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד מהמקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא י''ג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע:. שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום:. בארבעה מראות. וה''ה דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין, נמי מיטמאין בנגעים:. ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש, אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור בשר, אין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:. נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר:. דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון {כא}:. שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו:. כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער {כב}, נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:

{טו} . ואודם שפתים כתוך הפה, דכתיב עור בשרו. והכא נמי ממעטים עור כף רגל שאינו נראה תדיר. כ''מ. ועתוי''ט: {טז} לשון מהר''ם, ולא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין דשאר הגוף כגון באדם שמן כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב קמטין, קמ''ל: {יז} הני מרבי להו בתורת כהנים כו'. וקשה, דלקמן פרק ט' תני איזהו שחין לקה בעץ, ומכוה נכוה בגחלת כו', וי''ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. ועתוי''ט: {יח} ונרפא וכתיב שחין, הא כיצד נרפא ולא נרפא, כשהוא אומר צרבת השחין, עד שיקרום כקליפת השום. וכן במכוה כו'. ת''כ. הר''ש: {יט} כתב, דאפילו רוב הגריס בעור ומיעוטא בהו, אין מצטרפים: {כ} דהני לאו בני אטמויי נינהו, אין זו מבוצרת לתוך השאת. הר''ש. ולדבריו, מכיון דתני ואין מעכבים את ההופך, קשה, מאי האי דאין מיטמאין משום מחיה, אדרבה טהורי מטהרי משום פרח בכולו. וכי תימא דפרח מן הטהור טמא, אכתי קשה למאי נפקא מינה תני דאין מיטמאין משום מחיה, והא טמא הוא כיון שפרח מן הטהור: {כא} מפרש, כשיהיה צרבת בתוך הבהרת לא נחשבו מחיה. ע''כ. והשתא הוי דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא, להאי אי נמי של הר''ב שהוא פירוש הר''מ שם: {כב} הר''מ, כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה רכה ומראה דמות הבשר בלתי שער כו'. ע''כ. ועתוי''ט: