משנה - נגעים-פרק יגפרק יג - משנה א
עֲשָׂרָה בָתִּים הֵן {א}, הִכְהָה בָּרִאשׁוֹן, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר. הִכְהָה בַּשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים. הַפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ, לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַּשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:
. הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה, או הלך הנגע לגמרי. הרי שני בתים, דכשנים הן חשובים:. קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור:. בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה:. ואם חזר, נותץ. הרי חמשה:. הרי ששה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. הרי שבעה:. הרי שמונה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה. חזר, נותץ. הרי תשעה:. הרי עשרה:. הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוי ליה כנגע חדש ומסגירו:
{א} . כולהו דפרקין ילפינן בתורת כהנים מקראי:
פרק יג - משנה ב
הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפָתִין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ {ד}. נִרְאָה בַפָּתִין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ:
. שהיא בינו ובין חברו בשותפות {ב}:. כדדרשינן וחלצו, מלמד ששניהם חולצים:. את הבית כולו:. דגבי נתיצה כתיב את אבניו ואת עציו, אבניו שלו ועציו שלו:. פירש הערוך, אותה האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו, ולצד מזרח נדבך של חברו, שם אותה האבן או אותו העץ, ראש. ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת, ובנדבך זה במזרח אחת, שמן פתין {ג}:
{ב} דרך הזוית לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראות משני צדדים. רש''י. והוא הדין דהוה מצי למימר האבן הראשה כר' אלעזר, אלא דברו בכל כותל, שמן הסתם יש בזוית אבן גדולה: {ג} , כותל המפסיק בין שני בתים, ועל עץ או אבן אחת שבראשם מונח נדבך לבית זה וכן לבית השני, אותו העץ או האבן מיקרי ראש, ושאר עצים או אבנים לפנים נקראין, פתים. ולפי שבערוך פירושו סתום הרחבתיו. מהר''ם: {ד} כו'. מדתלי בנראה, מסתברא דאחליצה קאי. דאי אנתיצה, הרי נותץ כל הבית, ומה לי באיזה אבן נראה. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראש, הואיל ואבן אחת בשלו ושל חברו. וכן משמע מדתני נוטל ולא נותץ. וכן כתב מהר''ם:
פרק יג - משנה ג
בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבָּיִת {ה}. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים וְעַל שְׂרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו, נִתָּץ עִמּוֹ. אֲבָנָיו, וְעֵצָיו, וַעֲפָרוֹ, מְטַמְּאִין בְּכַזַּיִת, רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן:
. וסומכן בעמודין ואינו נותצן עם הבית, דכתיב את אבניו ואת עציו ואת [כל] עפר הבית, ולא אבנים ועצים ועפר של עלייה:. דדרשינן את אבניו ואת עציו ואת עפר הבית, כל אבנים שנבנו עמו וכל עצים שנבנו עמו וכל עפר שנבנה עמו. וכיון דאין עלייה על גביו, הרי כולם נבנו עמו:. כמין לבנים מרובעות ששוטחים על הגגות {ו}. ויש מפרשים, כעין מזוזות שעושים בחלונות מבחוץ לנוי, ואין מחוברים בטיט בחלון:. כמין סבכה שעושים בחלון שמסתכלים משם לרה''ר {ז}:. עץ ארוך שעל הקיר העשוי להושיב עליו ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה:. משום דצרעת אתקש למת, דכתיב (במדבר י''ב) אל נא תהי כמת:. כאברים של מת, דתנן באהלות, האברים אין להם שיעור. ואין הלכה כר' אלעזר:
{ה} . שלצורך הבית ג''כ נבנו לצורך התקרה. ק''א: {ו} מפרש לענין מה שוטחין אותן. דאי לצורך עצמן, פשיטא דאינן בכלל אבניו. אלא ודאי שיש בהן צורך קצת אל הגג. וזה הוה ליה להר''ב לפרש: {ז} הסבכה כדי שלא יפלו התינוקות. הר''ש:
פרק יג - משנה ד
בַּיִת הַמֻּסְגָּר, מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. וְהַמֻּחְלָט, מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה:
. כדכתיב והבא אל הבית {ח} כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב. והאבנים המנוגעים עצמן, אפילו במוסגר, מטמאין מאחוריהן:. הנוגע בבית מאחוריו, טמא, דכתיב במוחלט, צרעת ממארת בבית טמא הוא, מה תלמוד לומר טמא הוא, הוסיף לו שיהא טמא בין מתוכו בין מאחוריו:. לטמא כל הנכנס בתוכו:
{ח} . נראה לפרש ; דלא מיטמא בנגיעה מתוכו אלא כשבא כולו לתוכו, כדמשמע קרא. אבל דעת רש''י לפי הגירסא שלפנינו, דטמא בנגיעה לחודא, ואתי שפיר טפי סיפא זה וזה מטמאין בביאה. והר''מ כתב, זה וזה כו', כיצד בית שהיה מיסך כו'. ודוחק דמפסיק במשנת הבונה כו':
פרק יג - משנה ה
הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר, וְחָזַר נֶגַע לַבַּיִת, חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים {ט}. חָזַר עַל הָאֲבָנִים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן יִנָּתֵץ, וְהָאֲבָנִים יְשַׁמְּשׁוּ אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין:
. לאחר שחלץ וקצע וטח ונתן לו שבוע, בתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית אחר:. המוסגר: חולץ את האבנים: שלקח ממנו ומסלקן מן הטהור, והן טמאים כטומאת הבית שנטלן ממנו:. שנבנה בטהור:. המוסגר ינתץ, כאילו היו קבועים בו. והני אבנים נמי בעו נתיצה, אלא שממתין להם עד שישמשו הבית השני בסימנין, דטעון הסגר, ודינו לכל דבר ככל בית שנראה בו נגע בתחילה:
{ט} כו'. ולעיל פרק י''א משנה ו' תני מציל כו'. עיין מה שכתבתי שם. ומהר''מ כתב, דהתם והכא חד דינא הוא, ואין דינן בשריפה, אלא התנא עצה טובה קמ''ל, דמאחר שראינו שחזר הנגע להמוסגר, ניכר בטוב שכולו מנוגע הוא, ויש לחוש שינוגע גם הניקח מאתו ויתקלקל גם הבגד והבית הטהור, לזה השמיענו עצה טובה שיחלוץ האבנים ויפריש המטלית מהטהור. וחולץ לאו מענין חולץ וקוצה וטח קאמר, דכיון דנלקחו טן המוסגר לאחר חליצה וטיחה קודם נתיצה, אין דינן כיוצא בו. ומציל דהתם פירושו יפריש, כמו העושר אשר הציל. ועתוי''ט:
פרק יג - משנה ו
בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מָה אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בְּבִיאָה, הוּא עַצְמוֹ לֹא יְטַמֵּא בְּבִיאָה:
. כגון שבית המנוגע בנוי בתוך בית אחר. וכן אילן שבית המנוגע בנוי תחתיו:. דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ודמי לבית ועלייה, דאי קאי מצורע בבית, עלייה טהורה:. שמבית המנוגע, מטמאה כל אשר באוהל:. שהוא תחת בית אחר, לא כל שכן שיטמא כל מה שבתוך החיצון. והלכה כרבי אליעזר:
פירוש למשנה זו
פרק יג - משנה ז
הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר, טָמֵא. הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּמֵא עוֹבֵר, טָהוֹר. אִם עָמַד, טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ, הֲרֵי זֶה טָמֵא:
. דכתיב במצורע, מחוץ למחנה מושבו, מכאן שמושבו טמא. הלכך כשהטמא עומד תחת האילן, נעשה מקום האילן מושבו והטהור העובר שם טמא. אבל כשהטמא עובר ואינו עומד לפוש שם, אין זה קרוי מושבו, ואע''פ שהטהור יושב שם, טהור ואינו מקבל טומאה:! {י} . אם אדם הנושאה עובר תחת האילן, הטהור העומד שם לא נטמא:. והוא הדין אפילו לא הניחה, אלא שעמד הנושאה:
{י} בפרק קמא דכלים משנה ד' כתב הר''ב, מצורע יושב וטהור עובר. ובקידושין דף ל''ג הגירסא מצורע יושב וטהור עומד. וכתב רש''י שכן הוא בתורת כהנים. וכתב הר''ש, והכל אחד, דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב, ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד. ולהכי נמי לא קפיד הר''ב וכתב הכא עובר במקום עומד:
פרק יג - משנה ח
טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ {יא} לְבַיִת טָמֵא, נִטְמָא. וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאָהוּ. טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמָאָה. וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס {טו} מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאַתּוּ:
. דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה:. חשיבא כאילו נכנסה כל הטלית כולה. אבל פחות מכן לא, דבציר משלש על שלש אינה מקבלת טומאה ולא חשיבא:. כגון טלית המנוגעת שהכניס ממנה כזית לבית טהור:. דצרעת אתקש למת. וטלית המנוגעת דמטמאה בביאה נפקא לן מקרא דכתיב [ויקרא יד] ולצרעת הבגד ולבית, מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה דהא כתיב [שם] והבא אל הבית וגו', אף בגד מטמא בביאה {יב}. מנין לרבות את כולן כגון שתי וערב ועורות {יג}, תלמוד לומר [שם יג] זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר, מקיש כולן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאין בביאה {יד}:
{יא} . מדלא כתיב והבא בבית, אלא אל הבית, משמע שעדיין הוא יבוא אל הבית. ומיהו בבציר מרוב לאו ביאה היא כלל. ק''א: {יב} מה בית טעון צפרים אף בגד כו', תלמוד לומר זאת: {יג} השמיט ועורות. ודייק טפי לשון כגון: {יד} מה בגד מטמא בכל הטומאות כגון שרצים ושכבת זרע, אף כולן, תלמוד לומר זאת. ת''כ: {טו} כו'. אע''פ שלא עמד שם אלא שהכניסה והוציאה, טמא, דדוקא גבי אילן שאין שם ארבע מחיצות בעינן עומד, כדכתיב בדד ישב. אבל בבית דאיכא מחיצות, כאילו עומד דמי. תוס':
פרק יג - משנה ט
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס, פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעוֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן:
. מקופלים ומונחים על כתיפו דרך משאוי:. מונחים על פס ידו שלא כדרך מלבוש:. דקרינן נמי בכלים והבא אל הבית יטמא:. דהשתא אין כליו טמאים אלא מחמת דידיה:. דכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו, ותניא, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס בגדיו, ריבה. א''כ למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לבא אל הבית שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי שיעור אכילה כשהוא שוכב, כלומר כשהוא מיסב {טז}. וכמה שיעור אכילה, כדי אכילת פרס, שהוא חצי ככר של עירוב, לדברי רש''י הם ארבע ביצים, ולדברי רמב''ם שלש ביצים:. ששיעורו מועט משאלו [היה] אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול:
{טז} הכי לא כתב והשוהה, ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב, שזה קובע לאכילתו, ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה, דהיינו בכזית. ק''א:
פרק יג - משנה י
הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס {יז}. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, (אֵינוֹ דִין) שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס:
. תוך בית המנוגע:. הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד:. כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו:. ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד {יח}. ואין הלכה כרבי יהודה:
{יז} כו'. ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. הר''מ. ודייק ליה מדאמרו לו בזמן שאין כל גופו טמא, דמשמע מיהא דמקצת גופו, היינו ידיו, טמאין. והא דבעינן ראשו ורובו, היינו שיטמא כל גופו: {יח} כהנים יליף ליה:
פרק יג - משנה יא
מְצוֹרָע שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת, כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. כֵּלִים, מִיָּד טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְּדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר:
. קסבר ר' שמעון, למעלה מארבע אמות רשותא אחריתא הוא, דקומתו של אדם בינוני שלש אמות, ואמה אחת לפישוט ידים ורגלים. ואין הלכה כרבי שמעון:. כלומר כלים שאמרנו עד הקורות לתנא קמא ועד ארבע אמות לר' שמעון, מיד הן מיטמאין כשנכנס עמהן לבית המנוגע {יט}:. כשנכנס ברשות, מודה ר' יהודה דמיטמאין מיד, ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות. משום דמושבו של מצורע מטמא כדאמרן, וכשנכנס ברשות הוי מושבו מיד, אבל כשנכנס שלא ברשות לא הוי מושבו אלא אם כן שהה כדי הדלקת הנר ולא אפקיה. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר, לא הוי מושבו. דהאי דלא אפקיה, משום דטריד בהדלקת הנר דביני שמשי או דימות החול {כ} ולא מצי מפיק ליה:
{יט} דוחק, דהא הכא במצורע שנכנס לבית טהור מיירי כמ''ש כלים שאמרנו כו'. ועתוי''ט: {כ} לומר דלא פלוג, ואף ביום נתנו זה השיעור:
פרק יג - משנה יב
נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹשִׂים לוֹ מְחִיצָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים עַל רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת. נִכְנָס רִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כָּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר {כב}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. כָּל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת, אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, טָהוֹר:
. מצורע שבא ליכנס לבית הכנסת:. דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל:. כנגד ארבע אמות של תפילה {כא}. אי נמי, משום דזהו שיעור מקומו של אדם, כדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו [דף מ''ח]:. כדי שלא יטמאו העומדים בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו, כשהוא עובר מן הפתח ועד המחיצה. דחיישינן שמא יעמוד מעט בשעה שהוא עובר, ויטמאו כל העומדים שם:. כגון כלי חרס וכל הנהו דחשיב במסכת כלים פרק ואלו כלים מצילים:. כגון בור ודות דלא בעי צמיד פתיל אלא כיסוי, כדתנן במסכת אהלות פרק התנור (משנה ו'). והלכה כרבי יוסי:
{כא} לישב בארבע אמות של המתפלל, נמצא שכל כך קנה למושבו. ולשון הר''מ, שהמקום אשר יבוא שם יהיה ארבע על ארבע שיהיה לו מושב בפני עצמו: {כב} ר' מאיר כו'. ר' מאיר מדמהו למת הואיל ושניהם מטמאין כל מה שבאוהל. ור' יוסי הורידו מדרגה אחת הואיל ואינו מטמא שבעה כמת. הר''מ: