. פיילי. מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו') מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר:. דכתיב (ויקרא י''ד) אל כלי חרש על מים, מקיש כלי למים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה {א}, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה:. משום דכתיב [שם] בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, מים חיים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית {ב}:. שלעולם נובעים ואינן פוסקים:. שדרות בבית כבשדה:. לפי שאסורה בהנאה {ג}:. לשון צמר צבוע שני. כרמז''י בלע''ז:. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלשתן באגודה אחת:. לשון סמיכה והקרבה. כמו [ביצה דף ל''ב] מקיפים שתי חביות. לתרום שלא מן המוקף. כלומר היה סומך להן ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס:. על גב {ה} ידו של מצורע:. ואין הלכה כיש אומרים:. של בית שהוא מנוגע:

{א} חיים כתיב. רש''י: {ב} , דהא תנן בפרק ז' דמקואות משנה ה', שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין, וכל שכן דם דסומק טפי. ויש לומר, דניכר ממשו קאמר כו'. תוס'. ועתוי''ט: {ג} בפניו, כדי שלא יחשדוהו שיאכלהו נ''ל: {ד} . משמע דלאחר שחיטה נוטלן. ועתוי''ט: {ה} על המטהר, דמשמע בגובה, היינו על גב היד. ויש אומרים על מצחו שהוא יותר עליון כו'. וגם בבית כתוב על, שיזה מבחוץ, וילפינן ממצורע שיזה ג''כ בעליונות והוא השקוף. עתוי''ט:

. אם הוא בעיר היושבת על שפת הים:. אם העיר יושבת אצל המדבר:. מכאן שאינו הופך פניו לעיר:. לאו דוקא. שלא היה מגלח אלא כל מקום כנוס שער, [ונראה, לאפוקי שער] בית הסתרים {ו}, דאמר קרא (ויקרא י''ד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, פרט. ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה. ותגלחת ראשונה שמגלח בזמן חלוטו, למדוה בגזירה שוה מתגלחת שניה, שמגלח שניה לאחר שספר שבעת ימים, דנאמר בימי חלוטו וגלח את כל שערו וגו', ונאמר בימי ספרו יגלח את כל שערו וגו', מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים:. ומלטמא משכב ומושב, כדרך שהיה מטמא כימי חלוטו:. לטמא אדם ובגדים במגע, אבל לא במשא:. לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דכתיב (ויקרא י''ד) וישב מחוץ לאהלו, ואין אהלו אלא אשתו, וכן הוא אומר (דברים ה') שובו לכם לאהליכם, כשהתיר להם תשמיש המטה לאחר מעמד הר סיני:

{ו} ליה למימר נמי דמיעט נמי דכולי גופיה, כדאיתא בגמרא, אלא דכל זה ליתיה, דמסקנת הגמרא היא דכל בשרו דוקא הוא, דאפילו למאן דדריש כלל ופרט, הלכה היא ועוקרת הדרשה. ועוד, דהא הר''ב פסק כר' עקיבא דדריש רבויי ומעוטי וריבה הכל, ולא מיעט אלא שבתוך החוטם (שאי אפשר לראותו כלל. כ''מ). אלא שדחקו להר''ב משנה ד' דפרק ב'. אבל הר''מ כתב, דהתם היינו שאין הכהן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער אע''פ שהוא צריך לגלח הכל. ומי כהחכם יודע פשר דבר:

. ופוסל תרומה [ותו לא] {ז}:. והוא הדין בזב בעל שלש ראיות, ובזבה. דבכולהו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, הרי שלש טהרות. והאי דנקט יולדת טפי מזב וזבה, משום דביולדת כתיב בהדיא (שם י''כ) וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכילת קדשים:

{ז} דוקא, דהא פוסל בקדשים ג''כ. אלא רוצה לומר כל מה שהוא במדרגה למטה מתרומה: {ח} כו'. בגמרא ילפינן להו מקראי. ועתוי''ט:

. בעת שנבחרו לשירות במדבר, ואינה נוהגת לדורות:

{ט} . משום דבנזיר אין תגלחת מעכבת, משום הכי נקט מצוה, דאילו במצורע מעכבת. ועתוי''ט: {י} כו'. וכולן הלכה הן, דלא מצינו בהן טעם. עתוי''ט:

. דלכתוב רחמנא צפרים, ומיעוט צפרים שתים. שתי דכתב רחמנא למה לי {יא}, אלא ללמד שיהיו שתיהם שוות:. דחיות כתיב [שם יד], פרט לטריפות:. יניחנה עד שתמות מאליה:

{יא} , הא בשני שעירי יוה''כ מצריך תלת קראי על זה. ויש לומר, כיון דגלי לן התם דלכל הני בעינן שוות, כי גלי הכא שיהיו שוות נשמעי' מהתם דלכולן יהיו שוות: {יב} . דצפור צפור ריבה. גמרא: {יג} כו'. דלא כשני שעירים דאם משהגריל מת יביא זוג אחר. דמדכתיב האחת, לומר שאינן מעכבות זו את זו. ת''כ: {יד} כו'. בתורת כהנים יליף להו מקראי. וכן הלכה. ולא כן בשני שעירים, דיחידאה הוא. ועתוי''ט:

. כדמפרש ואזיל, שמחלק כרע המטה לשנים, ואלו השנים מחלקן לארבעה {טו}, וזהו רביע כרע. וקמ''ל דמצוה לצמצם שיהיה רביע כרע, לא פחות ולא יותר:. שמלוין ומחברין אותו לדבר אחר. אזוב יון, אזוב כוחלי, אזוב רומי:

{טו} , שאלו השנים מחלק כל אחד לשנים וממילא יהיו כאן ארבעה. וכן כתב הר''מ: {טז} . ארכו טפח. ושני תולעת, משקל שקל. הר''מ:

. כשגילח בשביעי, מביא קרבנותיו בשמיני. אבל אם שהה ולא גילח אלא בשמיני, מביא קרבנותיו בתשיעי, לפי שטעון הערב שמש בין גילוח להבאת קרבנותיו:

פירוש למשנה זו

. וקודם סמיכה היה טעון תנופה, שאשם מצורע טעון תנופה חי:. דכתיב (ויקרא י''ד) ולקח הכהן ונתן על תנוך אוזן המיטהר, מה נתינה בעצמו של כהן {יז}, אף קבלה בעצמו של כהן:. שכבר טבל מבערב, כדכתיב [שם] והיה ביום השביעי יגלח וגו' וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים. וחכמים אומרים, הואיל והיה עלול לטומאה, שמא לא שמר עצמו בטהרה כראוי ונטמא אחר שטבל, לפיכך צריך טבילה אחרת מספק. והלכה כחכמים:

{יז} דכתיב אצבע גבי שמן, וילפינן דם מיניה. רש''י:

. לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה, ודם האשם היה נפסל ביוצא אם יצא חוץ לעזרה, לפיכך היה המצורע עומד בשער ניקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ומכניס ראשו {יח} לתוך העזרה עד שנותנים המתנות על תנוך אזנו, ומכניס ידו ורגלו עד שיתן על בהונותיו:. זה גדר האמצעי של אוזן:. ואין הלכה כרבי יהודה:. דבעינן כדכתיב בקרא. ודוקא שנקטעה אזנו או בהונותיו לאחר שהוזקק לטהרה {יט}:. דלא בעינן כדכתיב בקרא. ואין הלכה כרבי אליעזר. וכן אין הלכה כרבי שמעון דאמר אם נתן על של שמאל יצא:

{יח} במקצת לא שמה ביאה: {יט} שהיה לו בימי חלוטו. אבל התוס' כתבו, ודוקא שנקטעה משנזקק לטומאה. אבל הר''מ נראה דסבירא ליה אפילו גידם מעיקרא, דתהיה, עיכובא הוא. ולכולי עלמא צריך עיון למה לא תני נמי שער דכתיב נמי בקרא. אי נמי מתהיה. ועתוי''ט:

. שהעלה את הלוג עם האשם במקום שחיטתו בצפון והיה מזומן שם:. משום דכתיב ויצק על כף הכהן, משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר:. משום שנאמר שבע פעמים לפני ה'. ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל להזות כנגד הפרוכת, אלא בעזרה היה עומד והיה הופך פניו לצד בית קודש הקדשים ומזה על קרקע העזרה:. על כל פעם שמזה טובל אצבעו בשמן, ולא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה מאותה טבילה שתים ושלש הזאות. דשבע פעמים, אטבילת אצבעו נמי קאי:. וטהר גברא:. קמי שמיא, שלא עשה מצוה מן המובחר. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:. שמן של מצורע:. לכפו השמאלית, ימלאנה. ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג {כב} שהוא כלי שרת, אלא יציקה קבעה:. שבע מתנות. דסבר ר' שמעון מתן שבע קבע, ולא יציקה. ואין הלכה כרבי שמעון:

{כ} כיפר. דכפרה אמתנת הראש כתיבא. רש''י: {כא} כו'. דכתיב והנותר, והוי כשפיכת שיירי דם חטאת: {כב} ולהוי כמו מנחה שחסרה. רש''י:

. דבחטאת ועולה חלוק העשיר והעני, דעשיר מביא מן הבהמה, ועני מביא מן העוף, שתי תורים או שני בני יונה, הלכך אם בשעת הקרבת החטאת היה עני והביא חטאת העוף, אע''פ שהעשיר אח''כ, משלים קרבן עני ומביא עולת העוף. וכן אם היה עשיר והביא חטאת בהמה, אע''פ:. ש:. ה::. ע. ני, צריך להביא עולת בהמה:. דבאשם שוין עני ועשיר, והוא ראשון לקרבנות המצורע, ומיוחד לטהרתו יותר מכולן. ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב (ויקרא י''ד) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, ר''ש סבר, דבר המכפרו, והוא החטאת. ור' יהודה סבר, דבר המכשירו ומטהרו, והוא האשם. והלכה כר' יהודה:

פירוש למשנה זו

. [אפילו לכתחלה מביא] ותבוא עליו ברכה. ואיידי דבעי למתני בסיפא לא יצא, תנא רישא יצא:. אע''פ שהוא עשיר, מביא עליהם קרבן עני אם הם עניים, וקרבן זה מטהרן לאכול בזבחים, כדאמרן הביא כפרתו אוכל בקדשים:. דאשתו שהיא כגופו אינו יכול להביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר. ולא קרבן מצורע בלבד, אלא הוא הדין לכל קרבן שהיא חייבת, אינו מביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר:

{כג} מצורע כו'. בתורת כהנים יליף להו: {כד} עני. בתורת כהנים יליף להו. ומסתברא דזה דוקא בלא קבלת נדר. אבל עשיר הנודר, להביא קרבן מצורע עני, מביא קרבן עשיר, כדתנן ריש פרק ד' דערכין. אלא שהר''מ לא העתיק להך דהכא, שמע מינה דסבירא ליה דהיו נדחים מהלכה: {כה} כו'. ארישא מהדר, עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, וקאמר ר' יהודה אף כו'. ועתוי''ט: {כו} . כגון דלידה וזיבה וסוטה. אבל אם אכלה חלב או חיללה שבת, פטור הבעל. הר''ש. ועתוי''ט:

. מצורע שני שהוא בחיים מה תהא עליו, היאך יטהר לאכול בקדשים, שאילו היה מצורע האחר חי, אע''פ שנתערבו קרבנותיהן זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו, היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר. אבל השתא אינו יכול להקריב את זה, דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא. וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא, דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה:. והוי עני וראוי להביא קרבן דלות, וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה. ואם אינו מפקיר נכסיו והביא חטאת העוף, לא טהר, דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי היכי מצי מייתי אשם בספק דלמא חולין לעזרה מייתי, דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים, יכול להביא אשם ולהתנות {כח}, אם אני חייב אשם יהא זה לאשם, ואם לאו, שקרב אשם שלי, יהא זה לשלמים, מה שאינו יכול לעשות כן בחטאת, שאין מתנות דמים של חטאת שוות לשלמים, דמתן דמים של חטאת [ארבע מתנות] למעלה מחוט הסקרא, ושלמים [שתי מתנות] למטה מחוט הסקרא:

{כז} מהם. רצה לומר מאחד משתי חטאות שנתערבו. הר''מ: {כח} , דזה אינו אלא לר' שמעון, אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול, אינו יכול להתנות שתהא שלמים, דהא ממעט באכילתן יום אחד. וכן הוא בהדיא בגמרא [נדה דף ע']. ובקרב אשמו נמי ליכא לאוקמא, דהא קיימא לן כר' יהודה, דאשם קובעו, ואין לו תקנה להביא קרבן עני כלל, וא''כ תימה על הר''מ והר''ב שלא פירשו דמשנתנו אינה הלכה. והר''מ בחיבורו העתיק למשנתנו והשמיט תקנתא דאשם. ועדיין קושיא שניה במקומה. וצ''ע: