בית קודם הבא סימניה

משנה - נגעים-פרק יב

משנה - נגעים-פרק יב

פרק יב - משנה א
כָּל הַבָּתִּים {א} מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. בַּיִת עָגוֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים, מִטַּמֵּא:
. ודוקא בארץ ישראל, דבבית ארץ אחוזתכם כתיב (ויקרא י''ד):. אם קנו בית בארץ ישראל. דהכי משמע, אחוזתכם מיטמאה בנגעים, ואין אחוזת הנכרים מיטמאה בנגעים. וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים, כך בגדיהם וגופם {ב} אין מיטמאים בנגעים:. והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיו ביד נכרים, אינם עולים להן מן החשבון:. שאין בו זויות:. שיש לו שלש זויות. שלש בלשון רומי טר''י. והוא הדין בית שיש לו שתי זויות או חמש {ג}:. דגבי נגעים כתיב קירות קירות {ד} שתי פעמים, ומיעוט קירות שנים, הרי ארבעה:. הוא תורן הספינה. ויש ספרים שגורסים אכסדיא, והן קורות שקושרים ביחד ומוליכין אותן בנהרות ובים. ובלשון מקרא קרויין רפסודות:. דכתיב בבית ארץ, עד שיהיה הבית מחובר בארץ:. כמו או על ארבע קורות. שהיה הבית בנוי על גבי הקורות {ה}:. שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ארבע זויות לבית והגג עליהן, מיטמא בנגעים אע''פ שהוא פתוח מכל צדדיו {ו}:
{א} . לאתויי כדפירש הר''ב בריש פרק דלעיל. ועיין מה שכתב שם: {ב} כהנים לא גרס וגופן, דמאדם למדנו, דאתם קרויים אדם כו': {ג} תני להו במתניתין, משום דשתים אתיא במכל שכן, ובחמש איכא פלוגתא דתנאי כמו בציצית. מהר''מ. ועתוי''ט: {ד} שפל מן הקיר לא חשיב, אלא הני דכתיב בהו לישנא יתירא חשיב. רש''י: {ה} בולטות כמו מן עלייה ועליהם בנוי בית. ומהר''מ פירש, קורות רחבות ויכולין לעמוד בלא נעיצה, ולא קרינן ביה בבית ארץ: {ו} . וקשה, דלקמן (משנה ב') תנן עד שיהא בו אבנים כו'. ובנוסחת ארץ ישראל כתוב ועליהן בית בנוי. וכן הוא בהר''ש:

פרק יב - משנה ב
בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר, טָהוֹר {ז}. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר {ח} וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, טָהוֹר. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר:
. אחד מארבעה כתליו מחופה בשיש מרמר''א:. צור שהיא שם מששת ימי בראשית:. עשויים בכבשן:. שהכותל עשוי מגושי עפר:. דבעינן שיהיו ארבעה קירות הבית ראויין ליטמא בנגעים, ואם אחד מן הקירות עשוי בדבר שאין ראוי ליטמא, כגון כל הני דאמרינן, הבית טהור:. כל שלשתן, אלא אחד מהן היה בו, ונראה הנגע באותו האחד, טהור. דבעינן שיהא ראוי ליטמא קודם ראיית הנגע:. דכתיב (ויקרא י''ד) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית {ט}:
{ז} כו'. אף דכתיב ונתתי נגע בבית סתם, נלמד במדת דבר הלמד מסופו, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, ולא הבנוי מענין אחר. הר''מ. וכתב מהר''מ דתנא ושייר עצם וברזל: {ח} . המגובל במים. כדכתיב וטח כו': {ט} , מנלן דבעינן שלש, דילמא חדא סגי. ונראה לי דמיתורא דבית קדריש ליה, דהא בבית קמיירי, אלא לומר שהבית זה הוא דוקא בשלשתן יחד. ועתוי''ט:

פרק יב - משנה ג
וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמוֹנֶה. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בְּזָוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס:
. דכתיב [שם] וראה את הנגע והנה הנגע, מלמד שאין נגעי בתים מיטמאין, עד שיראו כשני גריסין:. והיינו טעמא דאמר רבי ישמעאל ארבע אבנים לארבעה כותלי הבית, לכל כותל אבן אחת. ולרבי עקיבא דאמר עד שיראו כשני גריסים על שתי אבנים לא על אבן אחת, אין פחות משמונה אבנים, לכל כותל שתי אבנים:. טעמא דר' אלעזר בר' שמעון [בסנהדרין דף ע''א] דכתיב קיר וכתיב קירות, איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית, ובכל קיר בעינן שיעור נגע, דהיינו כגריס הקלקי מרובע בכל אחד ואחד {י}. והלכה כר' עקיבא:
{י} עקיבא דריש, קיר, דאפילו נראה בכותל אחד די. וחלצו את האבנים, אין פחות משתים. ור' ישמעאל אומר וחלצו וגו', אין פחות משתים. הקיר אפילו לא נראה אלא על אבן אחת. ת''כ:

פרק יב - משנה ד
עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ {יא}. קִירוֹת הָאֵבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִיצָה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים:
. כדאמרינן שאין הבית מיטמא עד שיהיו בו עצים, כמה יהיו בכל כותל וכותל, כדי ליתן תחת השקוף. כך צריך לכל קיר וקיר:. מקום שהדלת שוקף עליו, ורגילין ליתן עץ תחתיו:. רגילים להניח עץ לאחורי השקוף להגין, ונקרא סנדל, כמו שהסנדל מגין על הרגל. שקוף, נקרא בין של פתח בין של חלון:. לשון סדק וקרע. כמו (תהילים ס') הרעשת ארץ פצמתה:. של בהמה:. של (חצרות) גנות ופרדסים:. דכתיב בקירות הבית, ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה:. דכתיב (ויקרא י''ד) בבית ארץ אחוזתכם, וחוצה לארץ אינה אחוזתכם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים {יב}:
{יא} כדי וכו'. ושיעור האבנים, מפרש בתוספתא, משאוי שנים. הר''ש: {יב} יהודה ובנימין, אלא יד כל ישראל שוין. וקרן מזרחית דרומית דלא היה לו יסוד, צריך לומר דלאו מפני שלא היה בחלקו של טורף, אלא דהכי גמירי לה כדכתיב הכל בכתב וגו'. וכן סתם לן בפרק ט' דערכין משנה ו'. ובזבחים דף נ''ג ריהטא דסוגיא אליבא דמאן דאמר דנתחלקה, ולדידיה מיטמא בנגעים. וכן פירש הר''ב בפרק ה' משנה ד' דזבחים ובריש פרק ג' דמדות. וצריך עיון:

פרק יב - משנה ה
כֵּיצַד רְאִיַּת הַבַּיִת, וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד), אֲפִלּוּ תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזוֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת ; אֵלָּא כְּנֶגַע {יג}. נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (שם)), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים {טו}, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ, אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה, עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, וְעַל פַּכּוֹ, וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק:
. לא יפסוק הדיין לומר שהוא נגע ודאי, מדכתיב כנגע נראה לי בבית, ולא כתיב נגע:. שאינן בכלל טומאה, צריך לפנות. והא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא, סבירא ליה לרבי יהודה דמלתא באנפי נפשה היא, לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו אי שביק להו {יד}. ואין הלכה כר' יהודה:. בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב, שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, על כרחך לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר' מאיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל:. לשון פכים קטנים:. מקום שאופה ומבשל בו קדירתו, כגון תנור וכירים של חרס המיטלטלין. ויש ספרים שגורסים טפיו בטי''ת, והוא כלי חרס קטן מאוד שאין המשקה יוצא הימנו אלא טיף טיף. וכל אלו אין להם טהרה במקוה:. שהנגעים באים על לשון הרע:
{יג} . וקשה, למה אסור לומר נגע, והלא עד שיאמר הכהן טמא אין כאן טומאה. והר''מ פירש, משום למד לשונך לומר איני יודע, או משום דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן, או כדי שלא לפתוח פיו לשטן. ולכל הטעמים נראה לי דבכל הנגעים הדין כך. ואפשר שלא הקפידה התורה אלא בנגע הבא עליו ראשון: {יד} לא ישהו בכדי אכילת פרס, ולא דמי לנכנס בבית. ת''כ. כלומר ולהכי מפנה אותם שהרי לא יוכל להציל כלל: {טו} . ואע''ג דעל הרוב הכלים שנעשו מהן אין מקבלין טומאה:

פרק יב - משנה ו
אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת {טז} שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (שם). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם {יז}. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת {יח} ;. אֶלָּא מֵבִיא. שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע {יט}. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה:
. דכתיב ויצא הכהן מן הבית. יכול ילך לביתו ויסגיר, תלמוד לומר אל פתח הבית, אי אל פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר ויצא מן הבית, עד שיעקר מכל הבית:. דכתיב ועפר אחר יקח, וסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה:. אבן גדולה שממלאה מקום השתים:. שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, כעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחלצו את האבנים, לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו קורא רשע, שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן:. לשון ואת הבית יקציע {כ}:. לשון יחיד, למעוטי חברו שאין מטפל עמו בטיחה:
{טז} כו'. כלומר סמוך. כמו ועליו מטה מנשה: {יז} מקום. פירוש, משום מקום. מהר''מ. ומצאנו כן בתנ''ך, לא תעשה כל מלאכה. ובתהלים ע''ח: {יח} וגו'. בתורת כהנים, ולקחו אבנים כו' והביאו אל תחת האבנים. אין פחות משתים: {יט} כו'. וכן להיפך. דכיון דאיבא שתים, תו לא הקפידה התורה. ועתוי''ט: {כ} קיצוע מפרש. אבל הלימוד מאשר הקצו. ודשניהן מביאין, נלמד מולקחו אבנים אחרות. והא דכתיב יקציע, אחר חלץ, לשון יחיד, למעוטי כותל המפסיק בין בית לחצר ולגינה, שאין בעל החצר והגינה מסייע לבעל הבית:

פרק יב - משנה ז
בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר {כא} אֶל מָקוֹם טָמֵא (שם). הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. וְהָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְרִיסִין {כב}:
. אחרי הטוח הבית, חוזר ומסגירו, ואם בסוף שבוע חזר הנגע, ונתץ את הבית:. שפשה סמוך לנגע:. דכתיב ואם ישוב הנגע, כאדם האומר חזר פלוני למקומו, והנגע שבבתים בתחילה אינו מטמא אלא בשני גריסים, כדאמרן:
{כא} . ואפילו אינה מוקפת חומה: {כב} כו'. כל זה ילפינן בתורת כהנים מקראי. ועתוי''ט:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור