משנה - כלים-פרק כהפרק כה - משנה א
כָּל הַכֵּלִים יֵשׁ לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, כְּגוֹן הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת וְהַשַּׂקִּין וְהַמַּרְצוּפִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ תוֹבָרוֹת, יֶשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ תוֹבָרוֹת, אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ. הַשֻּׁלְחָן וְהַדְּלֻפְקִי, יֵשׁ לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז:
. כלים שנטמאו במשקין טמאים, אם נגעו המשקין מאחוריהן של כלים נטמאו אחוריהן ולא נטמא תוכן, משום דטומאת משקים לטמא כלים לאו דאורייתא, הקלו חכמים בטומאתן. אבל אם נטמא תוכן, כגון שנגעו משקין טמאין בתוכן, נטמאו אחוריהם. והיינו דתנן יש להן אחוריים ותוך, כלומר שחלוק דין אחוריהם מדין תוכן:. ואע''פ שמשתמשים בהן בתוכן ובאחוריהן, שראוי להפכן ולעשות תוכן אחוריהן ואחוריהן תוכן, אע''פ כן חלוק דין תוכן מדין אחוריהן:. שקין גדולים של עור שמוליכים בהן סחורות בספינות:. לולאות, כמו שיש למכנסים, תפורות לאחוריו של בגד {א}:. דכיון דיש לו תוברות לא חזי להפכו, ותוכו חלוק מאחוריו. אבל כשאין לו תוברות, דחזי להפכו, אין תוכו חלוק מאחוריו, אלא כשנגעו משקים טמאים בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו. והלכה כר' יהודה:. קסבר ר' יהודה, כיון דפניו משופים וחלקין, הפנים ההם נדונים תוכו. והלכה כר' יהודה:
{א} בית כניסת האבנט, ושמו תובריות. ואית דאמרי, תופרות. הר''ש. ועתוי''ט:
פרק כה - משנה ב
הַמַּרְדֵּעַ יֶשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, מִשִּׁבְעָה לַחַרְחוּר, מֵאַרְבָּעָה לַדָּרְבָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵין לָהֶם, לֹא הֻזְכְּרוּ אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה אֶלָּא לְשִׁירָיִם:
. הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח, ובראשו האחד ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים, ושמו חרחור, ובראשו השני ברזל כמו מרצע, ושמו דרבן, שבו מלמד הפרה לתלמיה:. אם נפלו משקין טמאים על החרחור, אין טמא מן המרדע אלא שבעה טפחים ואם על הדרבן נפלו, אין טמא אלא ארבעה {ב}. ורמב''ם פירש, שאם נפלו משקין טמאין במרדע חוץ לשבעה טפחים מן החרחור או חוץ לארבעה טפחים מן הדרבן, הוי ככלי שנטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו, ואותן שבעה טפחים הסמוכים לחרחור והארבעה הסמוכים לדרבן לא נטמאו:. כשנתנו חכמים שיעור לחרחור שבעה ולדרבן ארבעה, לא נתנו אלא לענין זה שאם נשבר המרדע ונשאר סמוך לחרחור שבעה טפחים או סמוך לדרבן ארבעה, טמא, מפני שראוי לעשות מעין מלאכתו. פחות מכאן, הוי כשברי כלי וטהור. והלכה כר' יהודה:
{ב} אחורים ותוך, שהכלי עצמו חלוק, וכמו שחלוקים שאר כלים לענין אחורים ותוך בדינייהו ה''נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר כו'. וי''ל דהר''ש והר''מ לא פליגי אלא מר אמר חדא כו'. עתוי''ט:
פרק כה - משנה ג
מִדּוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וְזוֹמָא לִסְטְרָא, וּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל, וּמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן, יֵשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ לָהֶם, נִטְמְאוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן, מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל:
. כלי שראשו אחד כף {ג} וראשו האחר מזלג בכף מעלין בו מרק מן הקדרה ובמזלג מעלין בו בשר:. אחוריים ותוך. טעמא דר' יהודה, משום דכל הני כלים יש מאחוריהן חקק בית מושב כעין שעושים לכלי כסף, ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו:. לענין מה שבתוך הכלי יש להן דין אחוריים ותוך, שאם נטמאו אחוריו לא נטמא מה שבתוך הכלי. אבל לענין הכלי עצמו אין חלוק דין אחוריו מדין תוכו, שאם נטמאו אחוריו צריך להטביל את כולו כאילו נטמא תוכו. והלכה כרבי יהודה {ד}:
{ג} יש תוך ואחורים. ועתוי''ט: {ד} דמאי דקאמר ר''ש וצריך להטביל כהלכה היא:
פרק כה - משנה ד
הָרֹבַע וַחֲצִי הָרֹבַע, נִטְמָא הָרֹבַע, לֹא נִטְמָא חֲצִי הָרוֹבַע. נִטְמָא חֲצִי הָרוֹבַע, לֹא נִטְמָא הָרוֹבַע. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הוֹאִיל וַחֲצִי הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לָרֹבַע, כְּלִי שֶׁנִּטְמָא תוֹכוֹ לֹא נִטְמָא אֲחוֹרָיו. אָמַר לָהֶן, שֶׁל כַּת קוֹדְמִין הִיא, אוֹ שֶׁמָּא הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לַחֲצִי הָרֹבַע, כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו לֹא נִטְמָא תוֹכוֹ:
. כגון חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו, אחד מחזיק רובע ואחד מחזיק חצי רובע, ודופן מפסיק בין זו לזו:. בתמיה. וכי כלי שנטמא תוכו לא נטמאו אחוריו, ואמאי תנן לא נטמא חצי רובע, והלא אחוריו של רובע היא:. כל אחת מהן לותה הקדימה מחברתה, כלומר שאין להם קדימה זו על זו. וכשם שאתה אומר שחצי רובע אחוריים לרובע, כך תאמר שהרובע אחוריים לחצי רובע. וכשנטמא הרובע, אחוריו של חצי רובע נטמאו ולא תוכו. וגירסת רבותי, של כת קודמים היא, לפי שכתות של תלמידים היו יושבים לפניו שורות, אמר להם שאלה זו כבר שאלוה ממני הכת של תלמידים יושבים בשורה הקודמת, וכך השבתי להם או שמא וכו':
פירוש למשנה זו
פרק כה - משנה ה
נִטְמָא הָרֹבַע, הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין, חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע, חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין, הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הָרֹבַע, אֲחוֹרֵי חֲצִי הָרֹבַע טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חוֹלְקִין אֶת הַגַּבַּיִין, וּכְשֶׁהוּא מַטְבִּיל, מַטְבִּיל אֶת כֻּלּוֹ {ו}:
. הרובע היינו תוכו, ואחוריו היינו הדפנות המקיפות את הרובע מבחוץ. אבל דופן המפסיק בין שניהם, בכלל תוכו של חצי רובע {ה}, וטהור צד שכלפי חצי רובע. וכן כשנטמא חצי הרובע, חצי רובע ואחוריו טמאין. חצי הרובע היינו תוכו, ואחוריו היינו דפנות המקיפות חצי הרובע מבחוץ, ודופן המפסיק, צד של כלפי הרובע בכלל תוכו של רובע:. היינו דפנות המקיפות מבחוץ:. היינו האחוריים, וכל האחוריים טמאין כשנטמא אחד מן האחוריים:. רובע וחצי רובע. ואין הלכה כרבי מאיר. ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בסוף פרק ב', דר' יוחנן בן נורי אומר חולקין את עביו, המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור:
{ה} ולא כולו בכלל תוכו, אלא צד שכלפי חצי רובע. כצ''ל למאי דמסיק. אלא דקשה, דהתם פסק דלא כר' יוחנן בן נורי: {ו} . אתאן לרישא:
פרק כה - משנה ו
כַּנֵּי כֵלִים, וְהָגְנֵיהֶם, וְאָזְנֵיהֶם, וִידוֹת הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים, שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין, מְנַגְּבָן וְהֵם טְהוֹרִים. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים (שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים), שֶׁאֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין עַל מִקְצָתוֹ, כֻּלּוֹ טָמֵא. כְּלִי שֶׁנִּטְמָא אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אֲחוֹרָיו טְמֵאִים, תּוֹכוֹ וְאָגְנוֹ וְאָזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תוֹכוֹ, כֻּלּוֹ טָמֵא:
. בסיסי הכלים. לשון ואת כנו, דמתרגמינן וית בסיסיה:. כמו ואוגניהן, כלומר שפתותיהן:. מקום שתוחבין בו הבית יד:. שיש להן תוך:. דלא חשיבי הני חיבור להביא טומאת משקין לכלי שיש בו בית קבול, וסגי בניגוב. אבל לכלי שאין לו תוך בעי טבילה:. עבדו רבנן ביה הכירא, כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ודוקא בתרומה עבדו הכירא אבל לא בקדשים, כדתנן לקמן בפרקין:
פירוש למשנה זו
פרק כה - משנה ז
כָּל הַכֵּלִים יֵשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, וְיֵשׁ לָהֶם בֵּית צְבִיעָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לַעֲרֵבָה גְדוֹלָה שֶׁל עֵץ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְכוֹסוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְיָדַיִם הַטְּמֵאוֹת וְהַטְּהוֹרוֹת. אָמַר רַבִי יוֹסֵי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְיָדַיִם הַטְּהוֹרוֹת בִּלְבָד {ח}:
. גרסינן. מקום שאוחזין הכלי כשמושיטין אותו מזה לזה. לשון ויצבט לה קלי (רות ב') שפירושו ויושט. ואית דגרסי, בית הצביעה, מקום שאוחז בו באצבעו:. שאם נטמאו אחוריו, בית הצביטה טהור. ואם נטמא בית הצביטה אחוריו טהורין:. יש לה בית צביטה. אבל לשאר כלים, לא. שבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים, שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות, אוחז בבית הצביטה ואין חושש שמא יגע במשקין שבאחוריו ויחזרו ויטמאו את העריבה {ז}:. אף לכוסות יש להן בית צביטה:. יש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים, לידים הטמאות כדפרישית, ולטהורות כדמפרש לקמן כיצד. ור' יוסי סבר לידים טהורות בלבד לא חיישינן, אבל לידים טמאות חיישינן. והלכה כתנא קמא וכדמפרש ר' יוסי:
{ז} הר''מ. וה''נ מפרש לעריבה. ופירוש הר''ב בעריבה הוא מהר''ש. והוא מפרש הכא, דאם אחורים טמאים ובית הצביטה טהור או איפכא, לא גזרינן האי אטו האי שלא יטלנו בזה פן יגע בזה: {ח} . וטעמו דר' יוסי, דכשהוא וידיו טהורות אז נזהר היטב שלא יבוא לידי ריבוי טומאה לא הוא ולא כליו. אבל כשידיו טמאות אינו נזהר כל כך וחיישינן. מהר''מ:
פרק כה - משנה ח
כֵּיצַד, הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וַאֲחוֹרֵי הַכּוֹס טְמֵאִים, אֲחָזוֹ בְּבֵית צְבִיעָתוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִטְמְאוּ יָדָיו בַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס. הָיָה שׁוֹתֶה בְכוֹס שֶׁאֲחוֹרָיו טְמֵאִים, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִטְמָא הַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּפִיו בַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס וְחָזַר וְטִמֵּא הַכּוֹס. קֻמְקוּם {ט} שֶׁהוּא מַרְתִּיחַ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָצְאוּ מַשְׁקִין מִתּוֹכוֹ וְנָגְעוּ בַאֲחוֹרָיו וְחָזְרוּ לְתוֹכוֹ:
. ועליהם משקה טופח:. משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים:
{ט} . שהיו אחוריו טמאין. הר''מ:
פרק כה - משנה ט
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, וְאֵין לָהֶם בֵּית צְבִיעָה {י}. וְאֵין מַטְבִּילִים כֵּלִים בְתוֹךְ כֵּלִים לַקֹּדֶשׁ. כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טֻמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵינָן עוֹלִים מִידֵי טֻמְאָתָן אֶלָּא בְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה {יא}, וּמַחֲשָׁבָה אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחֲשָׁבָה {יב}:
. דהנוגע באחד מהן כנוגע בכולו. ויש להן אחוריים ותוך דתנן לעיל, דוקא לתרומה:. כששניהם טמאים, מפני שכבדו של כלי חוצץ. וחשו לקודש יותר מבתרומה:. כגון טבעת בהמה שאינה מקבלת טומאה, חשב עליה ליתנה באצבע אדם, מקבלת טומאה מכאן ואילך במחשבה זו. אבל טבעת אדם שחשב עליה ליתנה לבהמה, לעולם היא מקבלת טומאה, עד שיעשה בה שינוי מעשה לשנות צורתה:. אם לאחר שחשב על טבעת בהמה לעשותה לאדם שהיא מקבלת טומאה במחשבה זו חזר וחשב עליה להחזירה לבהמה, אין מחשבה זו השניה מעלה מידי טומאה שירדה לה במחשבה הראשונה:
{י} . אתאן לר''מ דמשנה ז'. אבל לר' יוסי, באין להם אחורים ותוך סגי. הר''ש. והיינו לפירושו התם. אבל לפירוש הר''מ ניחא. ודו''ק. ועתוי''ט: {יא} . כל שכן הוא כו'. ונקטה משום סיפא, דדוקא מעשה כו' ולא מחשבה מיד מחשבה. הר''ש: {יב} . בשלמא מיד מעשה לא מפקא, לא אתי דיבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. שאני מחשבה דטומאה, דכי מעשה דמי, דכתיב יתן וקרינן יותן כו', מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה, ואע''ג דנפלו ממילא אלא דניחא ליה, במחשבה הוי הכשר, וקרו ליה כי יתן והיינו בידים. גמרא [קדושין נט]. ומדאמרינן לא אתי דבור, נראה לי דדוקא דבור ולא סגי במחשבה. ועיין פרק ג' דעוקצין משנה י''א: