. אע''פ שמיטהרת כשהיא שלימה, פעמים שהיא גדולה ואינה יכולה ליכנס במקוה וצריך לפרקה:! {א} . כלומר, בין מפרק בין נוגע בחבלים טהור. ובמטה שנטמאת במת או במשכב הזב איירי, וכגון שאין במטה ארוכה ושתי כרעים, ואפילו הכי צריך להטבילה, כדי שלא תחזור לטומאתה כשיחברנה. והנוגע בחבלים טהור, דמכיון שפירקה שוב אין החבלים חיבור:. בתחלה כשאדם מסרג את המטה שלימה וסורג בה שלשה בתים ועדיין נשאר החבל ארוך הרבה. נטמאת המטה נטמא החבל. והנוגע בחבל, טמא. דכולו חיבור הואיל וסופו לסרגו:. אם קשר חבל אחר לזה החבל שסורג בו, אין החבל האחר חיבור מן הקשר ולחוץ:. כשקושרים שני חבלים זה בזה מניחין מעט מראשי החבלים מזה ומזה יוצאים חוץ לקשר, והן נקראים נימי הקשר:. דכיון דצורך לקשר הם, שאם היה קושר בראש החבל ממש היה הקשר ניתר, נמצא שאלו הנימין מעמידים הקשר וכקשר דמו:. הוו חבור, דהוא צורך הקשר. טפי לא:

{א} הר''מ והר''ש, הנוגע, וכלומר שאחר שנתפרקה המטה שוב אין לחבלים חיבור: {ב} . והקשר בכלל. שהרי נימי הקשר כל שהוא לצרכו מטמאין. ולשון הר''מ, מן הקשר ולחוץ עד ג' אצבעות טמא, מפני שהן צרכיו של קשר כו'. וחוץ לשלש אצבעות טהור כו', שאפילו פסקו אין הקשר ניתר. עתוי''ט: {ג} יהורה אומר כו' בתורת כהנים. במשכבו, ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלש. הר''ש. וכתב הר''מ, דשיעורן זה בחבל המטה אשר עביו ידוע אצלם כו'. עתוי''ט:

. מה שנשאר ממנו לאחר שגמר הסירוג:. דלא חזי למידי לצורך המטה, ולא חשיב לה יד:. דחזי לקשור בה הפסחים. שהיו רגילים לקשור שם הפסח בחבל שבכרעי המטה כדי שיהיה מזומן להם. וחזי נמי לשלשל בו את המטה, כלומר. להורידה מן העליה לגג, אי נמי להורידה אל המקוה להטבילה כשנטמאת:. דמה שיש בחבל יותר מעשרה אינו משמש לצורך המטה כלום:

{ד} ה' כו'. וחמשה כלמעלה. תוספתא: {ה} כו'. בתורת כהנים יליף ליה: {ו} . ועשרה כלמטה הימנו. תוספ': {ז} כו'. אחטשה ועד עשרה קאי. הר''ש:

. כמין אזור או אבנט של אריג שכורכים אותו סביב המטה כדי לחבר פרקיה. ופעמים שהוא גדול הרבה ונגרר ויוצא חוץ מן המטה:. והמטה טמאה מדרס:. אפילו יוצא כמה אמות חוץ למטה, הכל טמא:. טמא בטומאת המטה. מעשרה ולמעלה טהור. והלכה כר' יוסי:. מיזרן שבלה ונקרע, כמה ישתייר ממנו ויהיה טמא:. דבציר מהכי לא חזי למידי ולא חשיב כלי:. יש מפרשים, בגד עב וקשה שמשימים על החמור כשבא מן הדרך והוא מזיע, כדי שלא יצטנן לאחר שמסירין ממנו האוכף {ח}. ויש מפרשים, שמשימים אותו על משאוי החמור כדי שלא יפסד אם ירדו עליו גשמים:

{ח} . אבל הוא מפרש מיזרן בגד צמר שנותנים תחת המצעות. ופירוש מיזרן שכתב הר''ב הוא מהר''מ. אבל הוא מפרש חבק הוא האזור אשר ישימו אותו על המרדעת כדי שיעמוד על גבו, ורחבו טפח וארכו יותר, ובקצהו שנצין יחברו בהן המשאוי. והר''ב הרכיב שני הפירושים ואינן ענין אחד:

. לאו דוקא נישא על המיזרן, אלא נישא הזב על המטה שהמיזרן כרוך סביבותיה ויוצא ממנה:. ר' מאיר לטעמיה דאמר לעיל דאפילו המיזרן יוצא מן המטה כל שהוא ואפילו טובא הוי חבור למטה ומטמא שנים ופוסל אחד, כמטה עצמה. שכל שהזב נישא עליו ונעשה משכב ומושב של זב, הוי אב הטומאה, והנוגע בו הוי ראשון, וראשון עושה שני, ושני עושה שלישי לפסול את התרומה בלבד אבל לא לטמא. והיינו מטמא שנים דהיינו ראשון ושני, ופוסל אחד והוא שלישי שהוא פסול בתרומה בלבד, והמיזרן כל זמן שלא פירש מן המטה חשיב כאב הטומאה ומטמא שנים ופוסל אחד, אבל לאחר שפירש לא הוי אלא כולד הטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד, כדין נוגע במשכב הזב:. ר' יוסי לטעמיה דאמר לעיל [עד] עשרה טפחים ותו לא. הלכך זה שבתוך עשרה חשוב חיבור למשכב ומטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שלא פירש, אבל מה שחוץ לעשרה לא חשוב חיבור למשכב, ודינו כפירש, דמטמא אחד ופוסל אחד:. ולא גרסינן טמא. והכי פירושא, נישא הזב על המיזרן היוצא מן המטה, אם נישא מעשרה ולפנים לצד המטה, המטה טמאה מדרס, דכיון דכל עשרה חשיבי חבור למטה, כשנטמא מזרן נטמאת המטה. אבל מעשרה ולחוץ דלא הוו חבור למיטה, טהורה המטה ולא נטמאת [בטומאת] המיזרן. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. וגירסת רבותי דגרסי טמא וטהור ופירושן, לא נתקבל לי. וכן דברי הרמב''ם שכתב בפירוש משנה זו לא נכנסו באזני כלל. ודקדקתי אחר כך בחבורו בהלכות כלים פרק כ''א [הלכה ט'] נראה לי ששם חזר בו ופירש משנה זו כמו שפירשתיה כאן:

פירוש למשנה זו

. וכל זמן שלא פירש המזרן מן המטה הוי כמטה עצמה כדפרישית:. ומטמא אחד ופוסל אחד, כדין כל נוגע באב הטומאה:

{ט} שבעה. שזאת המטה היא נלקחת ממי שנטמא טומאת שבעה מן המת. והמזרן מן הבגדים. וכאשר היתה המטה אב במת והוא סוף אב, לא תשים הבגדים והוא המזרן הנוגע בה אב גם כן, אבל ראשון. הר''מ:

. כשהן כרוכים יחד:. בהא לא פליג ר' יוסי. דדוקא בטומאת מדרס קאמר עד עשרה טפחים טמא מעשרה ולחוץ טהור, אבל לשאר טומאות, אפילו מאה אמה כולו חיבור. כגון מזרן שהוא כרוך על המטה ונכנסה המטה לאוהל המת או נגעה בשרץ, וכן אם נכנס קצה מן המזרן לאוהל המת או נגע בשרץ, נטמאת המטה נטמא המזרן, נטמא המזרן נטמאת המטה, ואפילו היה המזרן יוצא מן המטה מאה אמה:. ולא הוו ככלים שנשתברו, כיון דכל אחד מהן כלי בפני עצמו. אע''ג דלענין קבלת טומאה חשובים ככלי אחד וכשנגעה טומאה באחד מהן נטמא האחר:. והן ראויות להחזירן למקומן, הלכך לא טהרה המטה מטומאתה בנטילת הארוכות:. שהרי הישנות קיימות ולא נשתנו הנקבים, והוי כנתפרקה אבר אבר וכל אבריה שלמים. אבל נשתברו הישנות, טהורה, לפי שהישנות הן שהיו במטה כשנטמאת, וכשנשתברו הוי המטה שכר כלי, דלא חזיא בלא ארוכות:

פירוש למשנה זו

. הכסוי שלה:. דכיון דשוליה קיימים אכתי חזיא לתשמיש. ודוקא טומאת מת. אבל לא טומאת מדרס, דלא חזיא לישיבה:. בטל בית קיבול שלה וטהורה לגמרי {י}:. אוצרות שבה, דהיינו חדרים שבתוכה שלא נפחתו עמה, טמאות:

{י} אע''פ שאפשר לישב עליה ככסא, מפני שעקר מעשיה לקבלה, וכבר בטל העיקר. הר''מ. ועיין לקמן משנה ט':

. כיס גדול של עור שהרועה נותן חפציו לתוכו, ובתוך התורמל יש כיסין קטנים כמו המגורות בתיבה:. נאד של עור:. כשמפשיטין עורות האילים והתישים הזכרים נשאר העור שבמקום הביצים כמין כיס קטן {יא}, ואם נפחתו טהורות, דבטל בית קיבול שלהן:

{יא} הר''מ, כמו שני נודים קטנים:

. כשפתחה מלמעלה אינה טמאה מדרס, דאם ישב עליה ובאים להשתמש בה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשפתחה מן הצד, יכול להשתמש אע''פ שיושב עליה:. כשגבוהה עשרה לא חזיא לישיבה כולי האי:. דכשיש לה לזבז מזיק ליושב:. בשוליה. לא חזיא לתשמיש, אבל חזיא לישיבה:. עיקר התיבה היא עשויה להחזיק בשוליה מה שמשימים בתוכה. ועל ידם היא נקראת כלי. וכיון שנפחתו שוליה ובטלו, בטלו גם דפנותיה מלמעלן ושוב אינה מקבלת שום טומאה. והלכה כחכמים:

{יב} . הואיל ופתחה מצדה ולא נפחתה למעלה, ראויה למדרס כשהיתה. וכל המיטמא טמא מדרס מיטמא טמא מת: {יג} כו'. ושיהיה כלי שיטמא טומאת מת הוא העיקר. וזה הולך על השורש בפרק ו' מנדה, כל הטמא מדרס טמא טמא מת, ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס. הנה נתבאר שטומאת מת עיקר. הר''מ:

. קופה גדולה שמוליכין בה הזבל והאשפה:. שזהו שיעורה ליטהר כשניקבה במוציא רמון:. אע''פ שהיא טהורה משאר טומאות, טמאה היא מדרס, שראויה לישיבה:. והלכה כחכמים: