. אם ניקבו במוציא רמון, טהורים {ב}:. כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במוציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר:. קופות בעלי הגנות שעשויין ליתן בהם ירקות:. בהא מודה תנא קמא לר' אליעזר דאין שיעורן במוציא רמון:. במוציא תבן:. תבן דק מעורב בזבל. תרגום לקושש קש (שמות ה'), לגבבא גילא. והבלנים דהיינו בעלי המרחצאות שורפין אותו במרחצאות:. בין של בעלי בתים בין של גננים. ואין הלכה כר' יהושע:

{א} . בעלי בתים הסין על כליהם, הלכך, ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב [כמוציא, אגוז] משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר, לא הוי שיעורה בהכי. רש''י: {ב} היו טמאים נטהרו בנקיבה זו, ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הר''מ:

. מטוה השתי דק משל ערב. כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי [דף ס''ד]. ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלוממור''י בלע''ז. אי נמי מטאס''י בלע''ז:. הכי קאמר, ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אם מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אע''פ שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אע''פ שהנקב גדול שאינה מקבלת את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהן גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא:. אע''פ שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים:. גרסינן. ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו, ואמלתא דת''ק קאי, דאמר, אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הרעי טמא, מפני שהן מקיימין ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כר' גמליאל:

{ג} . יש לתמוה למאי נפקא מינה, דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. ומהר''מ מפרש, דכולה הא בבא דר''ג היא, והכי פירושה, החמת שיעורה ליטהר בפקעת של שתי. ואם אינה מקבלת של שתי אע''פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות כו' ובית הראי כו' טמא לרבנן. אפילו הכי רבן גמליאל מטהר בכולן מפני כו'. עתוי''ט: {ד} . עד שתנקב רובה. הר''מ:

. שיעור שבירתן, במוציא ככרות של פת:. כלי ארוג מקנים או זמורות {ה}:. שנפחתו שוליהן והכניס קנים ממטה למעלה להחזיק השולים:. שגיפפה סביב. תרגום ויחבק, וגפיף. פירוש אחר, גפים, שעשה לה אזנים:. שכשאוחז בגפים אין הכלי עולה עמו:

{ה} סריגי חלונות בו'. הר''מ: {ו} . אע''פ שכולה נקובה כמוציא רמון. הר''מ:

. הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון {ז}:. שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב:. שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת:. שהן קטנים:. רובע הקב:. כיון דנפחת רובו, טהור:. נפחתו וחסרו:. בשפתותיהן:. אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כר' שמעון:

{ז} צריך ג' אחוזים, שצריך נקב יותר רחב מאילו היה האחד לבד. תוס'. ועתוי''ט: {ח} . בדפנותיהן. עד השתא מיירי שניקבו בשוליהן. מהר''מ:

. דכלי שניקב במוציא רמון טהור:. כיון שאין משערין בהן, אלא ברמון בינוני:. שאם אחד מרמוני בדאן של ערלה או של כלאי הכרם נתערב עם אלף רמונים של היתר, נתקדשו כולן ונאסרו {יא}. משא''כ ברמונים של שאר מקומות:. שם מקום:. קסבר דמוציא רמון דכלים, ברמוני בדאן משערינן:. אבל לענין קידוש אין חילוק בין רמוני בדאן לשאר רמונים, דכולן מקדשים, דסבר ר' יהודה כל שדרכו לימנות מקדש. בפרק התערובות ובריש מסכת ביצה:. שני מקומות של כותים הן, וניכרים היו רמונים וחציר של מקומות הללו [מרמון וחציר] של שאר מקומות. וכותאי ודאי לא מעשרי מאי דמזבני לאחריני, דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול, אך על גב דלנפשייהו מעשרי. הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:. כרתי פורו''ש בלע''ז. כמו את החציר ואת הבצלים (במדבר י''א):

{ט} . לפי דעת הרואה. הר''מ: {י} . בבית המדרש. מהר''מ: {יא} בפרק ג' מערלה משנה ז'. ואע''ג דר''מ לא מני להו אלא רבנן, מ''מ גם ר''מ מודה דשאר רמונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות. הר''ש:

. גבי טומאת אוכלים {יב}, שאין מטמאין בפחות מכביצה:. ממלא כוס מים, ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, וחולק המים היוצאין לשני חלקים, והחלק האחד הוא שיעור ביצה:. כלומר, כשלוקח גדולה שבגדולות שמא יש יותר גדולה הימנה. וכן קטנה שבקטנות שמא יש יותר קטנה ממנה:. לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו. והלכה כר' יוסי:

{יב} . אבל הר''מ כתב, ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים מה שנשערהו בכביצה, כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלים:

. להוצאת שבת, ולשיתופי מבואות. ואין הלכה כר''י:

פירוש למשנה זו

. כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית:. ששמנו אגור בתוכו {יג}:. עצם כשעורה:. שרץ מטמא בכעדשה, ומחיה בכעדשה:. על אדם הנושאן:. דהיינו מלמד הבקר. ועביו אצבע ושליש אצבע בגודל, שהם שתי אצבעות בקטנות. שהטפח ארבע אצבעות בגודל, שהם שש אצבעות קטנות. ונמצא הקפו טפח. שכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלשה טפחים. וגזרו על שיש בהקפו טפח, אטו על שיש בעביו טפח שהוא מביא את הטומאה מן התורה:

{יג} מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים, אלא אגור כמשקה ענבים. רש''י:

. לענין שבת ועירובין וסוכה ומדות וכלאים:. היא אמה בת ששה טפחים. דאיכא אמה בת חמשה [קטנה ממנה], ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע, ואמה בת ששה היא הבינונית:. שתי מדות שבהן מודדים האמות, וכל אחת מהן אמה:. חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה, ועליו שושן הבירה מצויירת, כדי שתהא עליהם אימת מלכות:. על אמה בת ששה טפחים:. שהיה הגזבר מתנה עם האומנים, כך וכך אמות בנין תעשו לבדק הבית מאמות של משה, בכך וכך דמים, ומחזירים לו במדת האמה היתירה עליה אצבע, כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה שנהנו מן ההקדש. ולמה שתים, חדא לכספא ודהבא, שכשמתנים עם צורפי זהב וכסף לעשות טבלא בת ארבע וחמש אמות באמה של משה, מחזירים למדה היתרה עליה חצי אצבע, לא למדה היתרה עליה אצבע, לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך:

{יד} משה. לפי מדת ארכו של משה דהיינו אמתו. רש''י:

. באמה בת ששה:. שהיה אמה על אמה:. של מזבח הנחושת {טז}. שהיו לו על ארבע פנותיו ארבע אבנים של אמה גובה, ואמה על אמה עובי. ואותה אמה היתה באמה בת חמשה:. של מזבח הנחושת. ובפרק ג' דמסכת מדות הן מפורשים:. כגון חומת הבית ומזבח העולה {יז}:. כגון ארון ושלחן ומזבח הזהב. והלכה כר' מאיר:

{טו} כו' ר''י. במנחות דף צ''ז ילפינן להו מקרא. ועתוי''ט: {טז} מזבח העולה של אבנים שעשה שלמה במקום מזבח הנחושת של משה: {יז} מחובר לקרקע בסיד, כדאיתא ריש פרק ג' דמדות:

. של מדבר קרויה מדה דקה. לפי שיש מדברית ירושלמית וציפורית, ומדברית קטנה שבכולן:. הין וחצי הין:. עשרון וחצי עשרון:. במדה של איטליאה {יח} של יון. וזו היא מדברית שהיתה בימי משה:. בין קטן ובין גדול:. דכתיב (ויקרא ב') וקמץ ממנו מלוא קומצו:. של יוה''כ, דכתיב (שם ט''ז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה:. אם שתה מלוא לוגמיו ביוה''כ חייב. ולפי לוגמיו של שותה משערינן:. עירובי תחומין אינו בפחות ממזון שתי סעודות:. כמזון לשתי סעודות של חול שאוכל מעט, ולא כמזון שתי סעודות של שבת דאכיל טפי, משום דבסים תבשיליה, ורווחא לבסומי שכיח:. דאדרבה, שתי סעודות של שבת פחותים משתי סעודות של חול, כיון דבשבת סעיד שלש סעודות, אינו מרבה לאכול בכל סעודה:. כל אחד מהן מתכוין למעט בככר של עירוב:. די לעירוב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב, נמצא ככר שלם שלישית הקב, ושתי ידותיה הוי ככר של עירוב:. ככר הלקוח בפונדיון מן הנחתום כשנמכרים ארבע סאים בסלע. וארבע סאים הן עשריט וארבעה קבין שכל סאה היא ששה קבין, והסלע היא ארבעה דינרים, והדינר שש מעין, נמצא הסלע עשרים וארבע מעין, ונמצא כ''ד קבין לכ''ד מעין קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב, אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר, ויציאת האפיה והטחינה, לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון כשנמכרים ארבע סאין בסלע אלא רובע קב, והרובע האחר הולך בשכר החנוני ויציאת האפיה והטחינה. הרי ככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב, דהיינו שש ביצים, והוא שיעור שתי סעודות, והיינו ככר של עירוב. וכן הלכה:

{יח} לתמוה על הקו''ף, כדאשכחן בעזרא, שושנכיי על שם שושן. תוס':

. מלוא כך עפרורית מן המת אחר שכלה כל ליחות שבו:. שהוא גדול משאר תרוודים. ושיעורו מלוא חפניים:. כחצי פול הבא ממקום ששמו קלקי, והפולים שבו גדולים משאר פולים. ושיעור מקום גריס הקלקי, תשע עדשות שלש על שלש מרובעות. ומקום עדשה, ארבע שערות, נמצא מקום הגריס שלשים ושש שערות:. גדולה משאר תמרים. ושיעורה מעט פחות מכביצה:. שצריך למעך חללה:. של עור שניקבו, שיעור הנקב שלהן, כפיקה גדולה. שמשימים בפלך כשהנשים טוות בו:. כמין חלון שממנו האורה נכנסת לבית:. כגון חור שחררוהו מים או שרצים, או שנפל העפר מאליו ונעשה שם נקב. ואם לא חשב עליו לתשמיש או למאור, שיעורו להביא את הטומאה מאהל המת לבית לדרך הנקב, כאגרופו של בן בטיח. דהיינו אדם ידוע אצלם, ובן בטיח שמו, שהיה אגרופו גדול:. שעשאו אדם להכניס את האורה:. מטבע של נירון קיסר:. מלוא מקדח של לשכה. ופונדיון האיטלקי וסלע הנירונית ומלוא נקב שבעול, כולן שיעור אחד להן. ויש מקומות שהיו יודעים באחד מהן ולא באחר, הלכך תנינהו לכולהו:

{יט} . להר''ב נראה לי דלא גרס ליה. והר''מ גרס ליה וזה לשונו, כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך כו': {כ} . דכיון דלא נעשה בידי אדם, בציר מהכי לא חשיב. רש''י: {כא} . לאותו אגרוף. רש''י: {כב} . שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש''י: {כג} . שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול. רש''י:

. לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד, הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי מעורו מקבל טומאה. והלכה כרבי עקיבא:. ובלבד שיחברנו לו בדרך שאם היו שניהם מן הגדל בארץ מחוברים בחבור כזה היה טמא האחד כשנטמא חבירו:

{כד} כו'. בתורת כהנים יליף ליה. ועתוי''ט: {כה} . היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הר''מ:

. הכי קאמר, יש דברים שנבראו ביום ראשון שהעושה כלי מהם יש בהם טומאה, כגון הארץ שנבראת ביום ראשון, וכלי חרס הנעשים ממנה טמאים:. שבו נברא רקיע ואין בו טומאה:. נבראו אילנות, וכלי עץ הנעשים מהם מקבלים טומאה:. נתלו המאורות, ואין בהם טומאה:. עופות ודגים, ואם עשה מהן כלים אין מקבלים טומאה:. כנף העזניה. דרבנן גזרו טומאה בכלים הנעשים ממנה דאתי לאחלופי בשאר כלים:. בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה {כח}, כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל:. חיות ובהמות ושרצים ואדם. אם עשה כלים מעצמותיהן או מעורותיהן, מקבלים טומאה:

{כו} . לאו דוקא, דהאיכא כלב הים: {כז} כו'. נוצת העזניה. כמו נמרטו כנפיה, דפרק אלו טרפות, דפירש''י נוצות הגדולות, הכא נמי נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהן כלים. מהר''מ: {כח} מלשונו, דמצופה לא קאי אכנף. ומהר''מ כתב, דמשמע בתוספתא דקאי נמי אכנף:

. ואפילו לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו {כט}:. לישיבה מועטת. כגון שהיה נשען, או נתלה בו:. דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ:. העשוי מעשבים:. כיון שחקקום:. אם חשבו למוד בהן עפר {לב} כמות שהן חקוקים מאליהן ולא עשו בהן מלאכה, אין מחשבתן מביאתן לידי טומאה:

{כט} קשה, דהוה ליה למתני כלי קבול מ''מ טמא, מהו העושה דקתני. ועוד קשה, אמאי לא קתני בהדיא משהו. ולשון מהר''מ, נראה לי לפרש, ליקט מכל מקום מן הטמאים ומן הטהורים ועשאו כלי אחד, טמא. והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו'. ותניא הכא משום משכב כו'. ופירוש, עשה משכב ומושב מעור חיה שבים ושביבשה. ועתוי''ט: {ל} כו'. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הר''מ: {לא} . נקב קטן בצדיהן, והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש''י: {לב} דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה, היינו שלא מדדו. אבל רש''י כתב, שאפילו מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי: {לג} . שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה, דתנן סוף פרק כ''ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. רש''י:

. הרמאים עושין אותו חלול ומניחין בחללו כסף חי, וכששוקלין מטין בקנה מעט והולך הכסף חי לצד הדבר הנשקל ומכביד ומכריעו:. שמוחקין בו המדה כשהיא גדושה. ואם עושין אותה של דלעת וכיוצא בה מן הדברים הקלים, הוא מיקל, ורע למוכר. ואם עושים אותו ממתכת, הוא מכביד, ורע ללוקח. אבל עושים אותו של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. והרמאי עושה המחוק של זית ושל אגוז חלול, כשהוא מוכר מכניס בו מתכת כדי שיכביד, וכשהוא קונה מסלקו:. מוט שנושאים בו בכתף. וכשיש פועלים מרובים, לאחר שקבל שכר משים בבית קיבול שבמוט את שכרו, ואומר לבעה''ב לא נתת לי שכרי, וכשמחפשים אותו אין נותנים לב לחפש שם:. ושותה מהן, וכששואלים אותו אם טעם כלום, אומר אני מתענה היום. ורבותי פירשו, בית קיבול מים, בית קיבול משקין, וכשטורח אצל בעל הבית בבית הבד גונב בו מן השמן:. ועושין כן כדי לגנוב בו את המכס {לד}:. שמא ילמדו ממני בני אדם לרמות:. שמא יאמרו הרמאין, אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר. ולמה אמרם, משום דכתיב (הושע י''ד) כי ישרים דרכי ה' {לה} צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

{לד} , שמניח בו המזוזה שאין נותנין ממנה מכס, ותחתיה טומן המרגליות. ועתוי''ט: {לה} תורה. צדיקים כו' יזהרו בם שלא לרמות הבריות. ופושעים כו' ילמדו לרמות. רשב''ם:

. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל ולא מיוחד נמי לישיבה:. של עץ {לו} שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז:. שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט:. זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות:. שהוא חלול ויש לו בית קיבול:. ואע''פ שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא, קמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ור''ע חשיב ליה דבר העומד, ור' יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כר' עקיבא:. דלעת מדברית. וי''א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש:. מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפ''ה:. מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך {לח}:. לתת בו כחול וכיוצא בו:. המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים:

{לו} של אבן, לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג''כ משחזת ברזל לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הר''מ: {לז} . שכל הגדל מן הארץ, בכלל כלי עץ. הר''מ: {לח} מה שכתב בפרק כ''ד משנה ד' דכל הטמא מדרס טמא אף בשאר הטומאות, צריך עיון. והר''מ חזר בו בחיבורו, שכתב, טהורה מן המדרס. וכתב הכ''מ, הטעם יש לומר שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה: