. נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן {א}:. תנוך האוזן שקורין טנרו''ם בלע''ז {ב}:. דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן {ג}:. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשיפ בה. ואין הלכה כר' יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט''ו) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר {ה}:

{א} בה צפורן. רש''י: {ב} התוס', בדל אוזן מתורגם הסחוס דאודנא. ע''כ. ואם כן הה''א שרשית. אבל הר''מ העתיק סחוס. ובפרק י''ד דנגעים משנה ט' כתב הר''ב תנוך זה גדר האמצעי של אוזן. ועתוי''ט: {ג} שהוא העור שבתחתית האוזן. ולשון הטור, העור שבשפת האוזן. עתוי''ט: {ד} . ת''ר הסדק, כל שהוא. גמרא: {ה} , ואימא מה הפרט מפורש כו' ובוטל ממלאכתו כו' אף כל כו', אלמה תנן נפגמה אזנו. ומשני כל מום רע רבויא הוא. ופירש''י ולא דרשינן בכלל ופרט. ופרכינן, אי הכי מומין שבסתר נמי, אלמה תנן כו'. בעינן מום רע וליכא. ופירש''י, מום רע לא מקרי אלא בגלוי שמנוולו כו':

. עפעף של עין:. כלומר הרי שיש בעיניו דק. טיל''א בלע''ז:. היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע:. שיש בעינו כגרגיר של ענב:. סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:. אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן:. דלאו עין הוא אלא שומן העין:

{ו} כו'. בכולהו כתב הר''ם שהן בכל שהן, וג' מומין אלו. בכלל חרוץ האמור בתורה: {ז} כו'. כתיבי במומי אדם. ובתורת כהנים, מנין לתת את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה, ת''ל גרב גרב לגזירה שוה. ילפת ילפת לגזירה שוה: {ח} כו'. לשון הר''מ ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן:

. כמין טיפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור:. היורדים אל העין ומונעים הראות:. אתרווייהו קאי, אחורוד והמים:. בכל כ''ז יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע''פ שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע''פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כר' חנניה בן אנטיגנוס:. כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים:. אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ''ו בלע''ז:. הגדל באדר וחצי ניסן:. הגדל באלול וחצי תשרי:. היינו שגדל בשדה בית הבעל {ט}. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואח''כ אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח:. ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה:. לרפואה, אין זו רפואתו ואע''פ שלא נתרפא בכך אינו מום. עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:

{ט} ליה בגשמים. רש''י:

. והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:. ויש בו חסרון:. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:. שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:. השינים שבאמצע הפה:. נחסרו:. נימוקו {י}, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:. שינים הגדולות שקורין משילא''ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:. שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס:

{י} ממילא משמע, ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפרש הר''ב כורת. כמ''ש במ''ד פ''ב דכלאים. ולשון הר''מ, שנחתכו ונימוקו כו': {יא} כו'. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסרין. הר''מ:

. הנרתק שהגיד של בהמה חבוי בו. כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא, אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו {יב}:. בית הערוה הבולט לחוץ ונראה על שאר שטח הגוף:. בשאר קדשים שיש בהן נקבה, כגון שלמים, דאילו בבכור ליכא נקבה:. דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה, כשלא נחתך כל הזנב:. הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא:. כמו אשר פצל [בראשית ל']. פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם:. שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלוא אצבע דהיינו רוחב גודל:

{יב} . ומעשה שהיה. ואל תתמה, שהרי בטריפות אתה מוצא כן בניטל הטחול:

. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשתי כיסין {יג} אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום:. אסיפא פליג, דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי:. בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן {יד}. ודוגמתו {טו} בפרק כיצד מעברין [דף נ''ד]. עכוזו תנן או אכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין:. וממשמש בכיס ובכסלים:. ואם אינה יוצאה הוה מום:. דהוי מום, הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה:

{יג} , דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס אחד לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שורה העמוקה. ע''כ. וה''ה דנחשב באידך פירקין גבי מומי אדם. ועתוי''ט: {יד} . ולא אתו לאפוקי אכוזו באל''ף, דהא איכא נמי התם דתני אכוזו. אלא נ''ל דאתי לאפוקי הגירסא שהעתיק הר''מ דגרס הרגיזו: {טו} דייק בלישניה שכתב ודוגמתו. דהא היא גופה היא, דאדהכא אתמר התם:

. הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש, אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הויא טרפה ואסורה באכילה {טז}:. עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות:. שנשמטה ירכו. תרגום משיתיהו, שחלתיה:. דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל {יט}:

{טז} יתר כנטול דמי. גמרא. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. טור: {יז} . וזהו קלוט האמור בתורה. כדתניא בגמרא: {יח} כו'. וכגון דלא איעכול ניביה. דאי איעכול ניביה, טריפה נמי הוי. רש''י. וכתב הר''מ, שזה שרוע האמור בתורה. והכי תניא בתורת כהנים, זה שנשמטה יריכו. ובגמרא שנשתרבבה יריכו. ופירש''י, שאחת מירכותיו גדולה מחברתה: {יט} . והנה נראה. לפי זה שכשהשני בתוך הכסל עצמו הרי היא גבוהה והוי מום. ואף בפירוש הר''מ כתוב כן, אמרו כסול זה שרגלו אחת בתוך הכסל. ע''כ. אבל בגמרא אשכחן דהכי תניא, כסול שרגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. ונ''ל להגיה כן בפירוש הר''מ. וכתב עוד, כסול נגזר מן כסלים:

. כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום:. נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה:. שם חכם:. דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם:. היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו:. וכן הלכה:

{כ} . היינו בשפתים. כדמסקינן במתניתין דלקמן. ואע''פ שאינו חד כשל חזיר שהוא חד כשפוד:

. משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה:. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:. שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום:. שהתנוכים מובדלים למעלה:. וטעמא לא איתפרש {כג}. ומ''מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:. עגולה כזנב החזיר, ואע''פ שאינה דקה כמותה:. דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה:

{כא} . לרבותא נקטיה דאפילו הגדי שדרך אזניו להיות מוטות וכפילות. הר''מ: {כב} . לכאורה נראה לפרש. דתנוך קרוי עצם לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. אבל הר''מ כתב ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. גזור ממה שנאמר וכעצם השמים לטוהר ע''כ. טעמו, שאע''פ שהוא דומה לעצם, זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם באמת: {כג} הר''מ כתב, מי שהיתה אזנו כפולה לשתים כו' ובלבד שיהיו לו שני סחוסים, אבל אם אין לה אלא סחוס אחד, והרי הוא כגוף אחד שנכפל, כשר. וכתב ב''י, שהוא מפרש בזמן שהוא עצם אחד היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ועתוי''ט:

. ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער {כד}, הרי זה מום:. שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:. שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:. כשל עגל:. כשל אווז:. שנראה לכל שזו גדולה מזו:. שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:. לרבי יהודה. והלכה כחכמים:

{כד} לא תימא הכי הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמרא: {כה} . כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרוץ הרי זה מום, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. הר''מ: {כו} גדולה כו'. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום, דמחמת בריותא יתירתא או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה כו', אי מחמת בריאות הוא, תרוייהו בעי מיברא כו' או תרוייהו בעי מיכחש. גמרא. ועתוי''ט: {כז} כו'. ועד כמה תהא [חברתה קטנה דמכשירין], תניא כו' אפילו אינה בשניה אלא כפול כשרה. ועתוי''ט:

. לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ:. כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא] {כח}, וכשהן גדילות נמתחות עד למטה:. הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר:. אע''ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור {כט}, הדר תנייה הכא. משום דתנן שלשה הוסיף וכו' ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים {ל}:

{כח} הגהתי מפירש''י. שאין לפרש שדעתו כהר''מ שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן, דאם כן הוה ליה להר''ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב: {כט} משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהן, הא נמי פשיטא, משחט שחטינן, מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא: {ל} . וצ''ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני, משום דבהני דב''ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתנו בגמרא, איידי דתנן ג' הוסיף ואמרו לו לא שמענו את אלו, וקתני ואתי כיחידאי [דר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנניא בן גמליאל וסלקא דעתך פליגי רבנן עליה] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטים כו':

. לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר:. שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו:. מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש {לא}:. בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער:. תרי גווני חזזית הוו. חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים {לב}, והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה:. שיוצא ממנו ריח רע:. שרבע את האשה או שהמית את האדם ע''פ עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:. שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר:. דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי:. אאנדרוגינוס קאי {לה}. [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:. דבריה בפ''ע הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים:

{לא} בפנים בין מבחוץ. גמרא: {לב} דיבש מבפנים לא [מתסי]. רש''י. ונימוקו עמו, שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל, ש''מ דיבשות נמי לא יוכל להרפא. ומ''מ גיסתינו בגמרא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכ''כ רש''י עצמו בפירוש החומש פרשת תבא. תוי''ט. ומוהר''מ שם העתיק לשון רש''י בהפך, לח מבחוץ. ת''ח: {לג} בו'. כגמרא יליף להו מקרא: {לד} כו'. דת''ר מן הבהמה, להוציא רובע ונרבע. ומן הצאן, להוציא את הנוגח. והר''ב לא דקדק בלשונו, שפתח ברובע וסיים בנרבע: {לה} רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס, אבל טומטום [דבבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד], מטיל מים במקום זכרות, זכר, ובעי למתביה לכהן [ואפ''ה לא נשחט במקדש דנראה כבעל מום. ומטיל טים במקום נקבות, ספק. חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו. ואע''ג דמיעוט הוא, כיון דאשתני אשתני. הרא''ש: