. קדשים שנפל בהם מום, אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא {א}. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכר ביוקר:. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש:. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור {ג}. ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע''פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה:. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור אלא לא יגאל {ה}, ושנינו בספרי בכור שגאמר בו לא יפדה, הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט {ו} ולא תמים ולא בעל מום:

{א} אימת, אילימא לאחר פדיונו, הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא, אלא לפני פדיונו, נשחטים הא בעי העמדה והערכה. לעולם לאחר פדיון, ומאי הנאתן להקדש, אדמעיקרא, דכיון דשרי להו מר דנמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא, טפי ופריק מעיקרא: {ב} . ופרכינן בגמרא, דמעשר בביתיה מי מזדבן, והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט בו'. ומשנינן, במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבידה נגעו בהו ואוקמוה אדאורייתא כו'. דשחוט רבנן הוא דגזרו. ועתוי''ט: {ג} רש''י, ומעשר, הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל הוא, ומשום הנאת הדיוט כו': {ד} כו'. לשון הר''מ, וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול כו'. וכתב הכ''מ, ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא: {ה} גאולה גאולה מחרמים: {ו} בעלמא הוא. דמדאורייתא ל. א מיתסר מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. כ''מ:

. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר י''ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא:. דכתיב (דברים י''ב) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר י''ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי {ז}:. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם:. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום:. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום:. הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר:. אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע''פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר' שמעון:

{ז} דבמשנה א' פרק ד' כתב דמדכתיב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע, הא אמרינן בסוגיא דהכא דבבעל מום כתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, ומה טמא שאינו אוכל בקדשים. קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וכתבו התוס' דאתי ק''ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים, מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם: {ח} כו'. אין כוונתו שיארע בו מום בשעת הקזה בהכרח, לפי שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל בו המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלבה כמותו, דהא קיימא לן כוותיה בדבר שאינו מתכוין דמותר. הר''מ:

. הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו:. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום {ט}. דכתיב (ויקרא כ''ב) כל מום לא יהיה {י} בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום:. ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה:. לפי שלא נגזז מעולם:. ממונה מהמלך:. שהניחוהו להזקין כל כך:. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון:. אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל {יא}:. כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור:. וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשומעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין {יב}, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשומעינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי:. לאתויי גרמא {יג}. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום:. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו {יד} ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:

{ט} דלהלכה כתב כן, דלרבי אליעזר לא איצטריך, דדילמא לא אמר אלא בתם, ועוד שלא פירש דרבנן פליגי. ודברי תימה הן כו', דכל זה אליבא דר''מ בגמרא, אבל רבנן דזה הכלל דסיפא פליגי דדוקא בתם. ועתוי''ט: {י} , היו''ד בשב''א והה''א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה: {יא} אינו יודע שעל ידי מום שיעשה בו ישחט, אא''כ נפל מאליו. רש''י: {יב} . ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה. ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך. ויכולני לפרש דסרכיה לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה מפירוש הר''מ: {יג} ליה בגמרא מקרא. ועתוי''ט: {יד} שאלם הקסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו'. רש''י:

. ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל שלא בשעת רדיפה לא {טז}:. שיש לומר אדם הטילם בו. כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו {יז}:. ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם ארעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא ע''י אדם בא זה המום בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד:. רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל. דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. וה''ה דכהן רועה {יח} אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. רשב''ג פליג אתנא קמא, וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל, אבל על של חבירו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו:. ואיכא בין ר' מאיר לתנא קמא, דלר' מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו {יט}. ולת''ק דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורשב''ג אומר אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים, דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרשב''ג {כ}:

{טו} . איל מנגח, רודפו לאדם לנגחו, ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום, ישחט עליו ואפילו היה כהן, לפי שלהצלתו נתכוין. רש''י: {טז} , פשיטא, מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ''ל: {יז} מומין שאין ראוין לבא בידי אדם כגון בעל ה' רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז, דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש''י: {יח} , דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין, וא''כ מאי איריא כהן רועה, אפילו שאין רועה נמי לא כו'. ומיהו רש''י מפרש לקמן בהא, דאיכא בין ת''ק לר''מ דלת''ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים וב' שהם רועים אינם נאמנים על של רבם, דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר''ב דלקמן יש לפרש כך. ולפיכך י''ל דדייק לכתוב כהן רועה, לומר דאיכא בין רועה לאחר, דרועה אפילו שנים אינם נאמנים, ושאינם רועים כשהם ב' נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר, לומר שכשאין אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא. וממילא דאפילו אינו רועה נמי, דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נ''ל ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו זאת. ובעיקר סמך על המסקנא. ועתוי''ט: {יט} , דהא לא אמר ר''מ אלא החשוד. ובגמרא ורש''י ותוס' נמי ליתא אלא בכהנים. אבל שאינו כהן אפילו חד מהימן: {כ} קשיא אהלכתא דסוף פרק ד' דדמאי החמרים שנכנסים לעיר כו' דחיישינן לגומלין, התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין, משא''כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבוא לידו בכור ויטיל בו מום, לחשש גומלין כי האי לא חיישינן. וכל שכן לפירש''י דההיא דדמאי בשכלי אומנות בידו דמוכח דבא למכור ולא להצניע ולכך חייש לגומלין אך בלא זה לא קשה מידי, דלא פסק כרשב''ג אלא בבכור. ועתוי''ט: {כא} כו'. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות. רש''י. וכתב הטור, מפני שיש להן טורח גדול לטפל בו עד שימות. ועתוי''ט שהאריך:

. לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו, ובלבד שיהיו לו עדים ש, לא הטילו בו. שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין, אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ {כב} ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל {כג} במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אנשי:. הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום:. דהיינו מום מובהק:. כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה, אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא ע''פ מומחה, ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת {כד} נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים:. אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר' יוסי:

{כב} שהוא עון כרת. הר''מ. ועיין סוף פרק ד': {כג} שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני. ואע''ג דבמשנה ה' פרק ד' דדמאי תנן, קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן, מאיש פלוני ה''ז נאמן, התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי לומר בעיני היה נאמן כו'. ועתוי''ט: {כד} לישנא דגמרא. וכתבו התוס', לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה. ועתוי''ט:

. ומכר מבשרו ונודע לנו שלא הראהו לחכם:. הלוקחים אכלו:. משום קנס. שהאכילם בשר איסור:. הלוקחים לנכרי, הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול {כו}, והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי, דבכור תמים אסור בהנאה {כז}:

{כה} . פירוש שנטרפה בודאי. דאילו מספק כל בהמה בחזקת שאינה טרפה וא''צ בדיקה, דבדיקת סירכות דבריאה אינן אלא מדרבנן. אבל בבכור תנן ונודע שלא הראהו, שאע''פ שאפשר שיש בו מום, סתמא בחזקת שאין בו מום. ועוד, אפילו נמצא בו מום כיון שנשחט שלא ע''פ מומחה אסור, כדאיפסק הלכתא כר''מ, במ''ג פ''ד. סמ''ע: {כו} , שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקבל: {כז} תמה שאף על פי שאסור בהנאה, אינו תופס את דמיו. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא עבודה זרה ושביעית. אבל נראה לי דהיינו טעמא דלא תני גבי בכור דאף על גב דבמומו שרי אפילו לנכרי כדתנן במשנה ב', מכל מקום לא שכיחא למעבד הכי, לפי שישראל קדושים הן ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. ואין הכי נמי אי אתרמי דמכרוהו דדינו שוה: