. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן:. בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כ''ב) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר {א}, ומלאתך ודמעך שהם הביכורים {ב} קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח {ג} ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כ''ג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר י''ח) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום:. לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי:. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:

{א} אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה. אמר רבה אמר קרא תעשה, הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. ואימא שיתין. לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש''י, הואיל ולא גילה לך שיעור עשיה שהוסיף, ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם, ואחריהם תלך כו'. גמרא: {ב} בלחוד הוא דמהדר. וכמ''ש הר''ב במ''ו פ''ג דתרומות: {ג} , שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח והיאך אפשר שהחטים ג''כ מבושלים בפסח ומקרא מלא הוא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה כו'. ולכן נראה לי שרוצה לומר כהתוס' שם שכתבו, שגמר זמן בישול התבואה עד. העצרת שמביאין כו'. תוי''ט. ועת''ח: {ד} כו'. צ''ל דר''י לית ליה דרשא דקרא, אלא ס''ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ועתוי''ט: {ה} כו' בשנה. וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הר''מ:

. משנולד:. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום:. מיום שנפל בו המום:

{ו} . דלשנה דידיה מנינן, דאם נולד בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה הני מילי, דאמר קרא שנה בשנה, איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור, כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה, דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסת שניה למנין עולם מתשרי. ועתוי''ט: {ז} יום. מפרש בברייתא, מפני השבת אבידה לבעלים. ופירש''י דהיינו כהן. דזמנין דלא משכח כהן למיתביה ליה, ואם ישחטנו מיד יסרח, לפיכך רשאי לקיימו שלשים יום אחר שנתו. והתו' פירשו דמיירי ביד כהן וא''צ עכשיו לבשר, ונתנו לו חכמים זמן שלשים יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע''כ. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י''ב חודש, אי נפל ביה מום סמוך לי''ב חודש כגון ט''ו יום, משלימין לו עוד ט''ו יום אחר שנתו שיהא לו שלשים יום מיום שנפל בו מום. כדאיתא בגמרא:

. במומין שבעין מודה רבי יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה שמפני צער מיתה העין משתנה ואע''ג דהשתא מתחזי מום קבוע אי הוי חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר, ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים. ורבי מאיר סבר גזרינן {ח} מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כרבי מאיר:

{ח} משום קנס. דהא לא קתני הואיל ושחטו, אלא הואיל ונשחט, משמע אפילו שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא. הרמב''ן. ועתוי''ט: {ט} . פירש הר''ב במתניתין דלקמן, והשם נגזר מן ומחה על ים, שהוא לשון מיושר:

. הוא שנטל רשות מן הנשיא {י} או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע''ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבע''פ ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואף על גב דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכים בארץ ישראל, ואי, ז רשות ראש הגולה מועיל בזה:. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק חולקים {יא}, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא הוה שרי ליה האי הוי אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדלמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בה, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב''ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר:. למאן דדאין דינא דגרמי {יב} חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד {יג}, זיכה את החייב משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד, כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא, כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטמאן {יד}:. שנטל רשות מב''ד פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני:. רחם שלה:. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים:. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרים אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא:. הפסדת חמורך, שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה:. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות נטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם {טו}. ועוד, אי נמי בשקול הדעת טעית דאיסורך אסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת, היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

{י} הראש שבארץ ישראל: {יא} משום דתיתי כסומכוס. אלא תקנת חכמים בעלמא היא. ואע''ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו, מ''מ חשיב ליה ספק קצת, דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום למום. ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי. תוס': {יב} ר''מ, ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד. בגיטין דף נ''ג. תוס'. ולפיכך חייב אע''פ שלא נשא ונתן ביד. ועתוי''ט: {יג} דמתניתין דקתני ונשחט דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד, התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למישרי מי שאינו מומחה, לפי שראית מומין חכמה יתירה הוא, וכדאיתא בגמרא. הרא''ש: {יד} היה לו לעשות כך, הלכך הוי כמו מזיד דמ''ד פ''ה דגיטין. תוס': {טו} דאי קיימא פרה הוי מצי למיהדר ביה ולמשרייה, משתכח שמה שאמר לאו כלום הוא זה, וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. רש''י. אבל מדברי הר''ב ריש פרק ג' דסנהדרין משמע אפילו נשא ונתן ביד פטור. ועיין מה שכתבתי שם:

. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה:. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו:. גסה נפיש טרחא, להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה, הלכך שכרה מרובה:. ואע''ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי, נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא {טז}. ומכאן דן הרמב''ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל או שיטלו שכר על הנמצאות נבלה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי מומי הבכור:

{טז} בגמרא, אי הכי כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא, והאי דלא קשרי, סבר כי היכי דלישקל אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס'. וא''ת אכתי אמרו האי תם הוא ושרי ליה כי היכי שלא יטריח פעם אחרת. וי''ל כו' ועוד דבזה לא יחשדוהו שיתיר האסור בשביל טרחתו של פעם שנייה:

. דכתיב (דברים ד') ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם {יז}. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה {יח} בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה:. ממי חטאת על טמא מת:. לערב {כ} אפר חטאת במים חיים אל כלי:. אפר כירה קרויה אפר מקלה. כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה:. זה רואה הבכורות, או זה הדיין או העד או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים:. זה המוליכו, ומשקהו וסכו:. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה {כג}, וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:

{יז} פ''ד דאבות מ''ה. וכתבו התוספ'. וא''ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא הוא, דתרי מילי נינהו. דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו, אפילו לזכות הזכאי כו' ע''כ: {יח} הפוסקים המליצו בעדם. ועתוי''ט באריכות. ועיין בראשית חכמה בפ''ג משער הקדושה: {יט} . ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל. משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטלה אלא כל עדיות שהעיד וכל דיניו שדן אלא אם כן ידוע שלא נטל בהן שכר. ועתוי''ט: {כ} להביא ולמלאות שרי: {כא} . אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. הר''מ: {כב} . גמרא, איהו גופיה היכי אזיל, הא קעבר על לנפש לא יטמא. ומשנינן בשאר טומאה דלא מוזהר עלייהו, כגון נבילות ושרצים: {כג} שנמצא מגיע לו שכר לדון, כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כך פסקו התוס'. ועתוי''ט:

. כהן החשוד להטיל מום בבכור:. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל, וזמנין דמזבן בכור עגל תמים ואומר שבשר צבי הוא, דאין לחוש לבכורה:. אבל עבודים זבנינן מיניה, דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי {כד}:. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר, סבר דלמא חתיך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חתוך זה {כה} שבמקום נקבות אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כר' אליעזר:. פירשו בגמרא דמלובן מצואי קאמר, כלומר מרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה ולא קפיד עליה:. דאי דבכור הוא כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דלמא מפסדי ליה מיניה:. לאו בגדים ממש קאמר. דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מיבעיא. אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין:

{כד} כפי רשעו. הר''מ: {כה} שהחיתוך ניכר, ואינו דומה ממש לנקבות. ובגמרא, ואידך בי עכברי מידע ידיע: {כו} דבר מחובר דומה לאריג ר''ל הלבדים:

. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית:. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד:. לאו אריג ממש. דהשתא טווי שרי אריג מיבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן. אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם:

{כז} . ירושלמי, ופשתן לאו קסמין הוא. אר''ח מפני זרעה: {כח} , כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתים עצמו:

. משום קנס:. כל דבר שתרומה נוהגת בו. וכל, לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כר' שמעון:

{כט} כו'. טעמיה נמי משום קנס הוא דהא רבא דעביד עובדא כותיה וקאמר טעמא, באסורא דגופיה קנסינן ליה: {ל} . שייכות. וכבר ביארנו אותו ביבמות. הר''מ: {לא} העתיק תרומה ומעשר. וכתב, וכן החשוד למע''ש כו'. ופירש הכ''מ, דהכי משמע מדקתני ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות, דאשני מעשרות קאי. ועתוי''ט שהאריך, ומסיק, לכך נראה לי שהר''מ לא נתכוין אלא למע''ש, והאי ובן כו' הוא פירוש דבריו הראשונים. והא דתני מעשרות, ר''ל דגן ותירוש ויצהר. והשתא, ניחא נמי גירסת הספר תרומות:

. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע, ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו, שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר:. כיון דחשוד אדאורייתא כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה {לג}:. דרבנן, ואינו חשוד לשביעית ומעשרות. דמאן דחשוד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא:

{לב} כו'. גמרא, זו דברי ר''ע. אבל ר' יהודה אומר החשוד על השביעית חשוד על המעשרות, דבאתריה דר''י שביעית חמ. רא להו כדתנן סוף פרק ג' דדמאי: {לג} הר''מ, כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים. וזה לשונו בפ''ח מהלכות שמיטה שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור, אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים: {לד} כו'. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג''כ חשוד על השביעית ומעשרות, ולפיכך אמר יש שהוא חשוד על הטהרות. [ולא אמר החשוד על הטהרות]. הר''מ: {לה} הכלל. קצת קשה לשון זה הכלל, כיון שאינו כולל השנויין כבר אלא מלתא אחריתא קפסיק ותני. ועתוי''ט: