. עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה:. אותו הולד לכהן, דקודם לכן לא ילדה:. ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא, מפריש טלה והוא שלו:. אבעבועות של דם שפולטת הבהמה. ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא:. כמין כיסוי על העובר שהעובר מונח בה:. למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר. ורבותי פירשו, חתיכה של בשר שיש בה צורת אדם. ויש אומרים לפיכך נקראת שפיר, לפי שעשויה כשפופרת:. שהפילה חתיכה דם:. להודיע {ב} שנפטרה מן הבכורה. שהרואה שקוברים אותה יודע שהבא אחריו אינו קדוש בבכורה. והלכה כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב:

{א} . ובגמרא, אמאי ספק, הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן, והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא, כי אזלינן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה, אבל רובא דתלי במעשה כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר, לא: {ב} עצמה אין בה קדושה דסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. אלא הכא היינו טעמא דקוברה, כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא אינה צריכה פרסום, דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעין שנפטרה מן הבכורה. הר''נ: {ג} . שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטל. הר''מ:

. שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה את זה בן חברתה, ואי משום דאית לה חלב הא איכא מיעוטא {ד} דחולבות אע''פ שאינן יולדות, הא ודאי לא אמרינן אלא בנה הוא ופטורה מן הבכורה:. בחורות שלא ילדו עד עכשיו:. דליחוש לכולהו בספק בכורות, אלא ודאי אותן הכרוכין אחר המבכירות הוו בכורות ודאין, והכרוכין אחר שאין מבכירות הוו פשוטין ודאין. והלכה כרשב''ג:

{ד} דאיכא למיחש למעוטא אלא הכא לא אמרינן שאהבה כו'. וקשיא דלא קיימא לן כר''מ דחייש למיעוטא כו'. אלא כדמסקי התוס' והרא''ש, דהכא שראינוה חולבת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט. אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר:

. גרסינן. ובגמרא [דף כ''ה] מפרש תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ {ה} תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך {ו}, דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור:. ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כרבי יוסי בן משולם:

{ה} דבמשנה ג' פ''ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ, נקט הכא קופיץ, משום דבעי עשיית מקום גדול טפי מסכין כו' לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום. ולהכא נמי נקט בכור, דאילו שאר קדשים נשחטים בעזרה ויש שם סכינים מזומנים כו'. תוס'. ועתוי''ט: {ו} למידק אמאי תנן שער, דהא בצאן צמר מקרי, והכי תנן במתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ''ל דמלתא אגב אורחיה קמ''ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור. וכדאיתא בגמרא כו'. תוי''ט. וקשה, א''כ למה חזר ותני במשנה ג' פעמים שער. אלא נראה לי דקא משמע לן רבותא אפילו שער שאינו מסובך כמו צמר אפ''ה שרי. וכן לקמן אשמועינן רבותא אע''ג דשער אין דרך ליפול מעצמו כמו צמר גם אין דמיו יקרים אפ''ה גזרו חכמים שמא ישהא כדי שיפול שערו. ת''ח: {ז} כו'. שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים. אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש''י: {ח} . הכי גרסינן. והיינו דצריכי הר''מ והר''ב לפרש ואפילו לכתחילה. ועתוי''ט:

. הצמר בהנאה לכהן:. דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:. כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:. שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:. כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:. שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:. כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן {ט} דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו:

{ט} יהודה דבשחיטה פליג דאי כר' יוסי ובשחטו הא לכולי עלמא שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור ואי עקביא איפכא מבעיא ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא רבי יהודה היא. ואי במת לכולי עלמא אידי ואידי מיסר אסרי אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי. אלא לאו רבנן היא. גמרא: