משנה - בכורות-פרק בפרק ב - משנה א
הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּבִין {א}. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, (וְלֹא נִפְטְרוּ) אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר:
. אע''פ שאינו רשאי. למכור לו בהמה גסה:
{א} כו'. ואע''פ שהכהן הוא שיאכל הבכור, חייב הוא להקריב ולאכול אותו בקדושה. הר''מ:
פרק ב - משנה ב
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ, חַיָּבִים בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:
. וכל שקדם הקדשן את מומן. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במסכת {ב} חולין:
{ב} מ''ב. וכתב רש''י שם, דהכא תני לה משום מתנות, והכא משום בכורה:
פרק ב - משנה ג
כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ (וְנִפְדּוּ), פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּבֹ, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:
.אין פירוש למשנה זו
פירוש למשנה זו
פרק ב - משנה ד
הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי, וְלָדוֹת פְּטוּרִין {ג}, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְטוּרִין, וּוַלדי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:
המקבל צאן ברזל מן הנכרי. ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו, ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהו ביניהן:. מן הבכורה. ולדותיהן של אותן צאן כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה. דאי לא יהיב זוזי לנכרי תפיס בהמה, ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות, אשתכח דשייכא יד נכרי בולדות. הלכך ולדות בכורות שיהיו לאותן ולדות פטורות מן הבכורה, דכל דשייכא יד נכרי באמו הוא פטור מן הבכורה. אבל מה שיבכרו ולדי ולדות, דהיינו רביעי לצאן ברזל, יתנו לכהן, דכולי האי לא שייכא יד נכרי למתפס ולדי ולדות: הכי גרסינן העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לנכרי להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול ולדות המגיעות לחלקי, השתא אלימא יד נכרי טפי ושייכא בדור אחד טפי משל הראשון {ד}. הלכך ולדי ולדות של בהמות צאן ברזל כשבכרו פטורות מן הבכורה, הואיל ושייכא יד הנכרי בדידהו. וולדי ולדות של ולדות כשיבכרו, דהילנו חמישי לצאן ברזל, ינתנו לכהן:. דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיס. ואין הלכה כרשב''ג:
{ג} פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור. כלומר בתוך ימי משך זמן השומא: {ד} . וטעמם, דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות, ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה:
פרק ב - משנה ה
רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם יֶשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, חַיָּב {ו}:
. אע''ג דתרווייהו מינים חייבים בבכורה, אפילו הכי אם אינו דומה לאמו פטור מן הבכורה. דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא [שור] ובכורו שור {ה}:. שדומה לאמו עד שהוא ניכר בהן שהוא מאותו המין, חייב:
{ה} . ומסיימים בה, בכור כשב, שיהא הוא כשב ובכורו כשב. בכור עז, שיהא כו'. יכול אפילו יש בו מקצת סימנים תלמוד לומר אך, חלק. ומסיק מדהוה מצי למכתב אך בכור שור כשב ועז, ג' בכור למה לי, אלא למדרש בכולהו כדאמרן. ועתוי''ט: {ו} . הוא הדין נמי בפרה שילדה כמין חמור. אבל ילדה מין סוס, א''נ חמורה שילדה מין סוס לא אפשיטו בגמרא:
פרק ב - משנה ו
רָחֵל שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), הַזְּכָרִים לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת {ח}. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
. הזכרים משמע שנים:. לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי מינייהו:. דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא:. הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא:. שנשאר לישראל, ירעה עד שיפול בו מום ואח''כ יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי {ז}:. הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות:. דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו {ט} וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות, הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כרבי יוסי:. דהדר ביה רבי טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים. דלשניהן יש חלק בשניהם {י}, הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי:. והלכה כר' עקיבא:. דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו ר' טרפון מודה {יא}, דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח''כ יאכלנו, דספק הוא:
{ז} בזמן הבית ודכהן לא חזי להקרבה דספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה, לפיכך יאכל נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה כו', משום דבעי למימר וחייב במתנות, דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי, כדמפרש בחולין דף קל''ב. כו'. רש''י: {ח} בו'. סתם משנה היא זו. רש''י. ואע''ג דוהשני ירעה דברי ר''ע הן, מפרש רש''י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בישראל. ר''ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר''ע והשני כו', משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות: {ט} שלא זכה, עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים דפרק ה' דפיאה מ''ב. ועתוי''ט: {י} בסוגיא, דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בעה''ב וכהן רועה כל בהמותיו של בעל הבית ר''ט סבר, אקנויי אקני ליה בעל הבית לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו, דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו, והוה ליה חצר של שניהם הלכך חולקים, דברשות שניהם עומד. ור' עקיבא סבר, כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא, דמפסיד בעה''ב אי קיימא חצר ברשות כהן, לא מקני ליה מדעם: {יא} כתבו, דאף ר' יוסי הגלילי מודה ואפילו יצאו שני ראשיהם כאחד קאי, דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי כו':
פרק ב - משנה ז
שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר {יב} לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
.אין פירוש למשנה זו
{יב} . דמסתמא דילדה חדא שביח טפי. ובהכי עביד צריכותא בגמרא, דקמ''ל דאף בזו פליג ר''ע:
פרק ב - משנה ח
אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר {יג} לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן, פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
.אין פירוש למשנה זו
{יג} כו'. דמסתמא הך דלא בכרה שביח טפי. ובהאי נמי עביד צריכותא דקמ''ל דאף בזו פליג ר''ע:
פרק ב - משנה ט
יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמִר, שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ פֶטֶר רֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי מִשּׁוּם שֶׁקִּדְּמוֹ אַחֵר:
יוצא דופן. שנקרעה אמו והוציאו העובר דרך דפנותיה:. הנולד אחריו דרך הרחם:. דמספקא ליה לר' טרפון אי בכור לולדות קדיש אף על פי שאינו בכור לרחמים, כגון יוצא דופן שהוא הראשון שנולד אף על פי שלא פטר הוא את הרחם, אי בכור לרחמים קדיש אף על פי שאינו בכור לולדות, כגון הבא אחר יוצא דופן שהוא הראשון שפטר את הרחם אבל אינו בכור לולדות שהרי יוצא דופן קדמהו. ומספיקא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, דשמא תרתי בעינן בכור לולדות ולרחמים ואין שום אחד מהן קדוש, והמוציא מחברו עליו הראיה. ור' עקיבא פשיטא ליה דתרווייהו בעינן ואין שום אחד מהן קדוש. והלכה כר' עקיבא: