. כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד, ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה {ב}. וכל הנך פרקי אחריני מיירי בבכור בהמה טהורה:. למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת {ג}:. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע, כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו. כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום {ד} הרי זה שותפות נכרי ופטור:. שהחמורה של נכרי וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות אבל גוף הבהמה של נכרי:. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג') הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים {ו} תחת כל בכור כו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם י''ח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

{א} כו'. בגמרא עביד צריכותא כל הני למ''ל למתני: {ב} איכא נמי דיני דמתניא בטהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל: {ג} לפרש המסקנא שהוא שמא ישאיל או ישכיר. ועתוי''ט: {ד} היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום כו'. וי''ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם, שאם חתכו כשר. ב''י: {ה} . ולדורות מנלן. אמר קרא והיו לי הלוים, והיו בהוויתן יהו. גמרא: {ו} מנלן, כדאמר ר' יהושע בן לוי בכ''ד מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהן, והכהנים הלוים בני צדוק. גמרא:

. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות, אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא {ח} ולחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרוייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי:. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי:. כלומר בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה:. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש {י}, אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה, הוי יוצא מן הטמא ואסור:. אע''ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי {יא}:

{ז} . הרא''ש גרס כמין פרה, מדגרס בסמוך ומה הם, ולא ומהו. וגם מדתנן לקמן וטמאה שילדה כמין טהורה. וכמין סוס בברייתא תני לה. וגם הצריכותא שכתב הר''ב אברייתא נאמרה בסוגיא. ומיהו הר''ב גרס ומהו: {ח} סוסים ארומים הם. רש''י: {ט} שילדה כו'. בגמרא יליף להו מקרא. והא דקתני שהיוצא כו', סימנים בעלמא הוא דלא תיחליף לך גירסתך, דלא תימא זיל בתריה דידיה, והאי טהור מעליא הוא, והאי טמא מעליא הוא, אלא זיל בתר אימיה. גמרא: {י} לן בגמרא, הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה, כשפירש. אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכתב הרא''ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. וכן בשר אדם כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה: {יא} , דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו, וזה השריץ מין אחר, כמי שבלע כו': {יב} כו'. תימה, דבמסכת אהלות סוף פרק י''א תנן, בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף, אלמא חשיב עיכול, וה''נ לישתרי. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עוד יש לומר דיש להחמיר כר' יהודה בן בתירא דבעי מעת לעת והכא בלא שהה שם כדי עיכול. תוס':

. בפדיון. דממה נפשך חד מינייהו בכור:. ואין ידוע אם יצא זכר תחלה והוא בכור, או נקבה יצאה תחלה ואין כאן דין בכורה:. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת {יג} הפטר חמור:. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן טלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא:. זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש {יד} טלה והוא לעצמו {טו}:. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחלה, הלכך אין לכהן כאן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמן, כך פירשו רבותי. אבל רמב''ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש {טז}. ופירוש רבותי עיקר {יז}:

{יג} ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק. כמו שאין נותן לכהן מספק, כמו כן אינו עורפו מספק. תוס'. ובגמרא מתניתין ר''י היא דס''ל פטר חמור אסור בהנייה ואפילו מחיים. ועתוי''ט: {יד} דלגבי הפרשת טלה אחד הו''ל תרי ספיקי, שמא אחת ילדה שני הזכרים, ואת''ל אחת ילדה זכר ונקבה, שמא יצאה הנקבה תחלה, אפ''ה כיון דאפשר בתקנתא לית ליה למסמך אספיקי. ועתוי''ט: {טו} חש לאדכורי תנא דמתניתין, משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו. ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו, ולא תנא אין לכהן כלום, משום דבעי לאסוקי עלה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ועוד כו'. תוספ': {טז} דבזכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה לא ממעיט מהפרשת טלה אע''ג דאיכא נמי תרי ספיקי, תירוץ הכ''מ, דיש לומר דשאני שני זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחר לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה ואע''ג דתרי ספיקי הוא. אבל בשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות כיון דאין צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן, לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו, מאחר דתרי ספיקי הוא: {יז} הראב''ד השיגו שהכל נכנס בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה:

. דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה:. כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו':. אם חזר כהן ונתנו לו {כב}:. כגון ישראל שהיו לו עשרה {כג} ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר, ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהם שה אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר:. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אף על פי שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

{יח} זכרים. ונתערבו. הר''מ: {יט} . ארישא קאי, כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה, שנאמר ופטר חמור וגו'. רש''י: {כ} כו'. תפדה תפדה, ריבה: {כא} כו'. מדכתיב ואת בהמת הלוים תחת בהמתם וגו', מאי בהמה תחת בהמתם, ש''מ חד פוטר טובא. גמרא: {כב} . דבעודו ביד ישראל א''א לפרש, דא''כ למה נותן שני טלאים כשילדה ב' זכרים בדתנן במתניתין דלעיל. והתוס' כתבו דהכא בספקות מיירי, כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפילו כשהיא עדיין ביד ישראל: {כג} נקט בגמרא בהיה לו עשרה כו'. וכתבו התוס' דלרבותא נקט עשרה, אע''ג שכולן פטר חמור, כולן נכנסים לדיר להתעשר:

. צבי ואיל {כה}:. בשה שחוט:. כגון שנחתכו רגליה {כו} מן הארכובה ולמעלה:. תיש הבא על רחל:. דבין רחל בין עז קרויין שה. ואין הלכה כרבי אליעזר:. בריה בפני עצמה היא, ספק חיה ספק בהמה {כז}:. הפטר חמור עצמו:. והוא לעצמו. ואח''כ ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו {כח}, הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

{כד} בעגל כו'. נאמר כאן שה ונאמר להלן בפסח שה, מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן כו'. גמרא: {כה} קמוצה. והוא חיה. וכן הוא בכתוב כצבי וכאיל: {כו} הכי, לפי שהיא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינה כלום: {כז} , ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה: {כח} בה התירא, דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:

. דחייב באחריותו:. דאם אבד אינו חייב באחריותו. דההיא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה. וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכ''א אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר {כט}:. שאין חייב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה:. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:. דהואיל והוא חייב באחריות הטלה, כמאן דלא אפרשיה דמי:. ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

{כט} . ותימה, דא''כ למאי הוקש כלל, דלפדייה גופה בהדיא כתיב. ובגמרא משמע דבאמת לית להו לרבנן הקישא דפדיה כלל. ועתוי''ט:

. סכין גדול כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר:. היינו שחותך ראשו ממול ערפו:. לפי שאסור בהנאה לאחר עייפה {לא}:. באמה העבריה:. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה, אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון:. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש {לב}:

{ל} . ולא ליתנו לכהן. טור: {לא} לדברי הכל. דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה. ועתוי''ט: {לב} תנן במשנה ב' פרק ח' דערכין. ופריך בגמרא דתיפוק ליה ממצות גאולה באדון. ומשני, חדא ועוד קאמר: