. כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה והיה העומר בא משלש סאין, שהיו קוצרין שלש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר:. אם חל ט''ז בניסן להיות בחול, היו קוצרין אותו חמש סאין, דסבר רבי ישמעאל עשרון מובחר בלא טרחא שאינו מנפה אותו כל כך אתי מחמש, בטרחא כשמנפה אותו הרבה אתי משלש. בחול מייתינן מחמש, שכך משובח הדבר יותר שמניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון שהוא מובחר, ומוציאין מחמש סאין עשרון. בשבת מביא שלש, מוטב שירבה במלאכה אחת שרוקד שלש סאים פעמים הרבה, ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויברור ויטחון וירקד שני סאין יותר ואין הלכה כרבי ישמעאל:. לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן. מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת:

{א} . היא של שעורין. ויש לו רמזים בתורה, ומכללם שקרא אותה מנחת בכורים שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים, והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות אלא רמיזת הזמן, ונקרא שתי הלחם בכורים וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזהו ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן אינן אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומבים הוא קבלה. הר''מ:

. ממקום שקרוב לירושלים. לפי שאין מעבירין על המצות {ב}, הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה:. לא בשל כל צרכו:. רחוקים מירושלים הרבה. מפני שהחריבו הגייסות כל תבואות שסביבות ירושלים:

{ב} . ואב''א משום כרמל תקריב. פירש''י. רך ומלא. שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואי מייתי מרחוק נשיב ביה זיקא ומתקשה בדרך:

. כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף:. למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו:. בקול המו, לה גדולה. שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו משום דאינהו לא מודו בהאי, כדלקמן:. הקוצר, לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין:. כלומר, אקצור התבואה במגל זה:. אכניס התבואה לתוך קופה זו:. אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין:. שואל להן כל דבר ודבר:. שהיה שואל, למה: מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כ''ג) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת, היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה' י''א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח {ה} הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הבייתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, וא''א להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא {ו}, והרי הוא אומר (דברים ט''ז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה למנות:. בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב') אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:. בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח''כ מקיימין בו מצות קלי:. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע''י דבר אחר דהיינו ע''י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:. דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:. האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד {ז}, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח''כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות:

{ג} כו'. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות, הלכך כללינהו ותני אומרים: {ד} . בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור, ולא היה די להם לומר הין: {ה} הר''מ, וא''ת שאותו פסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, האיך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע: {ו} הוא בכל מקום חוץ מבקרבנות: {ז} דקתני והשאר נפדה, לר''ע לית ליה, דלדידיה לא בעי פדייה. אי נמי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוספ':

.אין פירוש למשנה זו

{ח} . וזה לא יהא אלא ביום, ר''ל יום ט''ז בניסן. הר''מ: {ט} כו'. במ''ג פ''ו תנן דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן. ונראה דכולהו תני להו הבא. דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי, ויצק ובלל הוא יציקה ובלילה. ובין הכא ובין התם ה''ל למתני בלילה ברישא, דיצק הוא יציקה אחרונה. תוספ': {י} . לאחר שבירר כל הלבונה לצד א':

שלא ברצון חכמים. דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר {יא} קודם שיקריבו העומר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר:. דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה:. שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר:. כדקתני טעמא לקמן:. יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר:. לאכול בו חדש:. לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין והלא מן התורה אסור. בזמן שאין בית המקדש קיים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר. (ויקרא כ''ג) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ט''ז בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ט''ז, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:

{יא} קצירה עצמה אפשר בבית השלחין א''נ ע''י קטוף: {יב} . לכולי עלמא. ואפילו ר''י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר, דבתיב עד יום הביאכם. רש''י: {יג} כו'. ולכן צריכין שישמרום חצות יום ירושלים. לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר כו'. הר''מ. ועתוי''ט:

. לאכול החדש בכל המקומות:. שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כ''ח) מנחה חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות {יד}:. מנחת נסכים של בהמה:. קודם לעומר:. שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט {טז}. אבל קודם שתי הלחם לא יביא. ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט:

{יד} לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין, ת''ל חדשה חדשה [ב''פ], אם אינו ענין לחדשה של חטים, תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים, ת''ל כו', ומנין שתהא קודמת נסכים ופירות האילן, נאמר כו': {טו} . ואם הביא לא נתקדשו להיות ראוין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. הר''מ: {טז} תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו אמאי אם הביא פסול וכן הוא בגמרא דלהאי טעמא דלא הותר מכללו בו', נסכים וככורים שהקריבם קודם לעומר כשרים. וכתב רש''י ודקתני שואם הביא פסול, לאו אביכורי פירות קאי כו'. ולדינא משמע בגמרא דליתא להאי טעמא, והאי ואם הביא פסול קאי גם אביכורי פירות. וגם הר''מ בחבורו פסק כן. ועתוי''ט:

. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אין מצטרף, אלא החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהן מינן, והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים {יז}. ואע''ג דכוסמין מין חטין הן, לאו מין חטין דוקא, אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים. ומיהו בירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין, אפילו מין בשאינו מינו. אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נושכות העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין:. כדכתיב (ויקרא כ''ג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח, מה להלן מחמשת המינים אך כאן מחמשת המינים:. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר. דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם, שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר ט''ו) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:. אחד מחמשת המינים הללו קודם קצירת העומר:. ומותר לקצרן אחר קצירת העומר. דכתיב (שמות כ''ג) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה {יח}:. שלא השרישו אלא לאחר קצירת העומר:. של שנה הבאה:

{יז} והנך מינין שהן כלאים זה בזה כדתנן בריש כלאים היאך הן מצטרפין. התנן בסוף פרק ב' דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. וי''ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה לפי שעיסותיהן דומות זו לזו. ועי''ל דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו. תוספ': {יח} בשדה, דייקינן לה בגמרא דצריך השרשה:

. שתבואתן רעה ואין מביאין עומר משם. ותניא, כתוב אחד אומר (ויקרא כ''ג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, דמשמע דיכול לקצור קודם הבאת העומר, וכתוב אחר אומר ראשית קצירכם, דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לעומר, ממקום שאי אתה מביא, כגון בית השלחים ובית העמקים {יט} שאין מביאין עומר מהן לפי שהן רעות, אתה קוצר מהן קודם לעומר:. לעשותן גדיש. דכמה דאפשר לשנויי משנינן {כ}:. בית השלחין הוו להו:. מותר לקצור לשחת קודם לעומר ומאכיל לבהמתו: אימתי בזמן שהתחיל לקצרה לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה, קוצר אף לאחר שהביאה שליש:. יתהיל לקצור ומאכיל לבהמתו משהביאה שליש. דכל לשחת לאו קציר הוא. והלכה כר' יהודה, שבא לפרש דבריו של ת''ק:

{יט} הוא גירסת התוספ' במתניתין. וכתבו, דצ''ל כיון דלכתחלה לא יביא, אע''ג דאם הביא כשר, ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה כו'. והא דלא חשיב הכא בית הזבלים כו', י''ל דלא פסידי ואחמור רבנן כמו דאחמור בגדישה. ולנוסחא אחרינא דגרס בית השלחין שבעמקים, י''ל דההוא אם הביא פסול דאיכא תרתי לא קרינן ביה שאתה מביא, אבל היכא דאם הביא כשר קרינן ביה כו'. ועתוי''ט: {כ} דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינן עד אחר עומר. והא דשרי ר''י במשנה ה' קמח וקלי, משום עולי רגלים התירו. תוספ'. ועתוי''ט:

. שלא יפסידו. לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן בפרק כל הקרבנות, אין מביאין לא משדה בית השלחים ולא משדה אילן, ולעיל אמרינן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. פירוש אחר, מפני הנטיעות משום כלאים {כא}. לפי שפעמים אדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ולאחר זמן עולות שם נטיעות ביניהן מאליהן, וצריך לקצור הזרעים משום כלאים:. שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה שאומרים בבית האבל {כב}:. שאין מקום לתלמידים לישב. וטעמא דכל הני, משום דקציר מצוה נינהו, והכתוב אומר ראשית קצירכם, שיהיה העומר ראשית לקצירכם של רשות ולא ראשית לקציר של מצוה:. אלומות קשורות:. אגודות בלא קישור. פירוש אחר, כייכות אלומות גדולות, צבתים אגודות קטנות:. שיהא קוצר לשמו {כה}:. שכבר נקצר הכל:. דכתיב כרמל, רך ומל {כו}:. כדילפינן בריש פרקין, מדכתיב (דברים ט''ז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, משעה שאתה מונה אתה קוצר, והספירה צריכה להיות בלילה דכתיב (ויקרא כ''ג) שבע שבתות תמימות:

{כא} נקט נטיעות, משום אורחא דמלתא שאדם זורע כו'. רש''י: {כב} לפרש בית כמו שפירש רש''י וישמע בית פרעה. כמו בית ישראל, בית יהודה, עבדיו ואנשי ביתו: {כג} . מאי טעמא דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא: {כד} כו'. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מותקריב יתירה כו'. בגמרא: {כה} מהחל חרמש בקמה. רש''י: {כו} פירש''י במשנה ב', רך ומלא. וכתבו התוספ', דהוי כמו שמלה שלמה. אבל לשון רש''י במתניתין כר ומל. וז''ל בפירוש החומש, בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה. וע''כ נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו: {כז} כו'. ומתניתין דסוף פרק ב' דמגילה דדוקא בלילה ולא ביום וכן הא, דר''פ דנקצר בשבת אתיא כראב''ש, ודהכא כרבי. גמרא: {כח} . להקרבה, אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשו', ויוכל לקוצרה מע''ש, ואמאי תדחה שבת. גמרא: