בית קודם הבא סימניה

משנה - מנחות-פרק יא

משנה - מנחות-פרק יא

פרק יא - משנה א
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם {א} נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אֶחָת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וּבִטְפוּס {ג} הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בַּטְּפוּס {ה}, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקָלוּ:
. לחם הפנים נילוש אחד אחד. דכתיב ביה (ויקרא כ''ד) שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר (שם) ושמת אותם, שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר ושמת אותם, שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים {ב} אלא אחד אחד:. כמו דפוס פורמ''א בלע''ז. כמין תיבה שנטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו. כך הלחם היו לו שתי דפנות ושולים רחבים ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס:. אותן מן התנור:. כדי שלא יתקלקלו. וישברו. נמצא שלשה דפוסים הן, אחד כשהיא בצק, ואחד היה לה בתנור כשהיא נאפית {ד}, ואחד כשהוא רודה מן התנור נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל:
{א} הלחם. לשון התוספ', במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. ושמעינן דבמשנתינו לא גרסינן גבי לחם הפנים אחד שנים בלשון זכר. ועתוי''ט: {ב} קאי. דהא בפעם אחת אין נאפות אלא שתים בלבד: {ג} כו'. דת''ר ושמת אותם, בדפוס. וכתבו התוספ', וא''ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי''ל דא''כ לכתוב ונתת אותם, אבל ושמת משמע שימה בדפוס: {ד} מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש''י: {ה} . הן הקערות של שלחן, כדאמר קערותיו אלו טפוסין. וכפירש''י בחומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוספ'. ובגמרא, ולהדרא לדפוס קמא, כיון דאפי לה נפחא. ומזה הוכיחו התוספ' דהלחם חוץ לדפוס, דאל''כ היכא מינפחא כו'. ולפירוש הר''ב צ''ל דמתחלה נעשה בתוך הדפוס והדפוס שבתנור היה צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. ועתוי''ט:

פרק יא - משנה ב
אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פַּאגִי:
. לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים {ו}:. אפייתן:. רמב''ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא:
{ו} הר''מ. ועל כרחינו צ''ל שגירסא אחרת היתה להם בגמרא. דאנן גרסינן הכי, הא גופיה קשיא, אמרת לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא מדת יבש לא נתקדשה, [דאי מקדשה מגנייה מלתא אי אפיק להו אבראי. ולא כפירוש הקונטרס מטעם פסול יוצא, דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא. תוספ'] ואפייתן בפנים, אלמא מדת יבש נתקדשה, אמר רבא כו' מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש תנור מקדש. אלא הא קשיא, ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא כו'. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדשה. אלא ודאי שגירסתם לא היתה כך. ולהכי נמי פסק כת''ק דמשנה ה' פ''ט דמדות יבש נתקדשו. ועתוי''ט:

פרק יא - משנה ג
חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן (וַעֲרִיכָתָן) וַאֲפִיָתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טְחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֶעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
! {ז} . לדברי הכל. שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה {ח}:. לפי שאי אפשר לעשות לישה ועריכה ואפייה מאתמול, דכיון דמיקדשא בכלי מיפסלא בלינה:
{ז} דה''ג, לישתן ועריכתן ואפייתן: {ח} דלא משחו עשרון שלם, מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעמים שמוציאו לחוץ. אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים. והתוספ' פירשו דחביתין כיון דיש בהן שמן הוצרכו ליעשות בכלי הלח ומדות הלח נתקדשו לכולי עלמא וה''ה לכל המנחות הטעונות שמן:

פרק יא - משנה ד
כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי {י} בִפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בַחוּץ. (כֵּיצַד) {יא}, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד''ד יה''ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים:
. במלאכתן שנעשה בהן בפנים טעונים כלי. לאפוקי על גבי טבלא. ובמלאכתן שנעשית בחוץ, כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים {ט}, אינו טעון כלי:. שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים, ואורך הקרן יוצא ארבע אצבעות:. בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור אורך ורוחב בין בשיעור הקרנות. בשתי הלחם ארכו שבעה ורחבו ארבעה וקרנותיו ד' אצבעות. וסימנך זד''ד. ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. וסימנך יה''ז. ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ''ך עד''ש באח''ב:. דפנות. [שיהא לו פינים זויות] {יב} והן הן הקרנים:
{ט} המאמר מחובר במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ ונאפות בפנים. הר''מ. כלומר דאילו שאר מנחות לישתן ועריכתן נמי בפנים כו'. ורש''י פירש לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ. ולפירושו כולה חדא מלתא היא. והתוספ' פירשו דבחוץ אטחינה והרקדה קאי. דלא בעי כלי שרת. ועתוי''ט: {י} כו'. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי''ט: {יא} . הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפה בדפוסים. ואמר, שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם. הר''מ. ורצה לומר בששה שטחים, שטח התחת, וב' שטחי הכפילה שמזה ומזה, והם ג' שהם ו', ג' מבחוץ וג' מבפנים. וילפינן ב' הלחם מלחם הפנים אלא דבלחם הפנים שנינו משום פלוגתא דר''י ור''מ. ועתוי''ט: {יב} הוא לשון רש''י. ונ''ל גירסת רש''י במשנה כך היא, שיהא לו פנים שיהא לו פינים. ותרתי ילפינן ממשמעות הפנים. חדא כדכתיב פנים ודרשינן דפנות, והיינו כפילות דלקמן. וחדא דקרינן פינים שפירושו זויות והן הן הקרנות. ולא אתא בן זומא לפלוגי אלא לפרושי דדפנות וזויות מקרא קא ילפינן. ועתוי''ט:

פרק יא - משנה ה
הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָׁה נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶתּ לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:
. כדכתיב (שמות כ''ח) אמתים ארכו ואמה רחבו. ר' יהודה לטעמיה {יג} דאמר של כלים בת חמשה טפחים היא:. של לחם הפנים כנגד רחבו של שלחן:. הלחם, טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן. והן הן הקרנות {יד}. ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן:. ורחבו מחזיק חצי אורך של שלחן, וכשהיה מסדר אחר אצלו נמצא שלחן כולו מלא:. ר' מאיר לטעמיה דאמר כל אמה בת ששה טפחים, חוץ ממזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד. והלכה כר' מאיר:. בהא מודה רבי מאיר:. בין שני הסדרים. דרוחב הלחם לא הוי אלא חמשה, שני הסדרים מחזיקין עשרה בשלחן לארכו, פשו להו טפחיים ריוח בין סדר לסדר, שתהא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו:. באותו ריוח שבין סדר לסדר נותנים הבזיכים:. ועל, ממש משמע:. והיינו סמוך, הכא נמי על סמוך {טו}. והלכה כאבא שאול:
{יג} כלים פרק י''ז משנה י': {יד} שצריך להגיה ובהן הן הקרנות. ועתוי''ט: {טו} דבמשנה ד' פ''ה דפסחים אמרינן דעל חמץ לאו דוקא בסמוך, הכא שאני, דסברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סלוקם נקטרים. תוספ':

פרק יא - משנה ו
אַרְבָּעָה {טז} סְנִיפִין {יז} שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן {יח}, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל {יט}, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת {כ}, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ {כא} שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת:
. לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפצולים:. שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבעה מהן לכל אחת שלשה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי, הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן:. במערכה החדשה:. מעל הישנה, דוחה שבת:. מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן, ולמחר מסדר הלחם, ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן:. ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון {כב} שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקין בפרוכת ודומין כשני דדי אשה, שנאמר (במלכים א ח') ויאריכו הבדים ויראו, והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו בדים לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאים בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצי ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והם היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית:
{טז} כו'. בגמרא ילפינן לכל הני מקרא: {יז} . שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר: {יח} . כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השולחן. לפי שהסניפין הן כמו יתידות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה. כמ''ש רש''י בפירוש החומש: {יט} . כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. הר''מ: {כ} כו'. ואע''ג דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא, הא אר''מ כל מלאכה שאפשר לעשותה מע''ש אינה דוחה כו', וה''נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו, טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם, בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא וכתבו התוספ' דאין אסורא אלא משום טלטול בעלמא, ואפ''ה גזרו עליהם במקדש ואע''ג דחזו למצוה, כיון דאין עשוי כלי. תוספ'. ועתוי''ט: {כא} . לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השולחן, דכה''ג אין מקום פנוי כלל. אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות, שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שולחן שהיא י''ב טפחים. וסתמא כר''מ. ועתוי''ט: {כב} נמי מנורה דלרחבו של בית היתה עומדת, וראב''ש היא, וכוותיה פסק הר''מ. והתוספ' כתבו דאפילו כרבי, ואה''נ דלא שייר מידי, ודלא תני ארון, דבלפני ולפנים לא מיירי:

פרק יא - משנה ז
שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם, הִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת {כו}, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים {כז} נֶאֱכָל לָעֶרֶב, הַבַּבְלִיִּים {כח} אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי {ל}, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה:
. אצל פתח ההיכל בכניסתו. ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקודש, דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל ומסדרן {כג} על של זהב של משה:. עד שיוקטרו בזיכים, כדקתני לקמן במתניתין:. דהכי עדיף טפי דאותן שמסדרים העבודה יהיו בצפון {כד}:. ועד שלא יגביהו מן השלחן אלו מניחין:. ואלו עצמן מניחין אחר שנטלו:. דסבר ר' יוסי דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן לילה אחד בלא לחם:. משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס {כה}:. שדין לחם הפנים לאכלו באותו שבת שנוטלים אותו מעל השלחן, ועכשיו אין יכולים לאכלו מפני התענית:. ואין ממתינים לחלקו למחר מפני שנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק:. של מוסף שהוא חטאת ונאכל לכהנים:. בלילי שבת. שזמנו ליום ולילה עד חצות. ואע''פ שאין יכולים לבשלו בשבת ולא ביום הכיפורים:. כהנים שעלו מבבל. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו. ועל שם ששונאים {כט} תלמידי חכמים שבארץ ישראלי את הבבליים, קראו לאלכסנדריים שעושים מעשה רעבתנות בבליים:. כשחל יום הכיפורים להיות בערב שבת:. ואינן קצים לאכול הבשר כשהוא חי:
{כג} תקשה למה של שיש ולא של כסף. הלכך הנכון כמ''ש הר''ב בשקלים דאחר שנאפה הניחוהו על של שיש עד שיסדרוהו והשתא עשו של שיש שלא יתעפש כיון ששהה זמן רב: {כד} צפון חמירא דקדשי קדשים שחיטתן בצפון: {כה} שוה בשוה: {כו} . צ''ע אמאי לא מייתי למשנה זו בגמרא [סוכה דף נ''ד] ולומר דאתיא כאחרים: {כז} כו'. וכשתעיין כל קרבנות יום הכיפורים לא תמצא בהן מה שיאכל זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הר''מ: {כח} כו'. ה''ק, נאכל לערב, ומי הם האוכלים כו': {כט} שלא עלו בימי עזרא. גמרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים, אע''ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר, לפי שהרגילו עצמם כמו כן אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספ': {ל} . ואין בו משום דם האברים שהוא בלא תעשה ולוקין עליו, דבכריתות דף כ''ב מוקמינן לה דוקא בדפריש, ולפיכך שרי אף בלא מליחה. ועתוי''ט:

פרק יא - משנה ח
סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת וְאֶת הַבָּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִים בַּשַּׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת, (פָּסוּל). כֵּיצַד יַעֲשֶׁה {לא}, יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים (רַבִּים), אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
. ודינן היה לסדרן בשבת בשעת עריכת הלחם:. דמחוסר זמן הוא, שלא היה על השלחן אלא ששה ימים. והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה, דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קדשו שלחן ושוב אינו יכול לשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה:. אם הקטירן על מנת לאכול הלחם למחר אינו פגול, שלא קרב המתיר כמצותו:. שאין נותר חל על הלחם, שהרי אין ראוי לאכילה:. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת, כדאמרינן בהקומץ [דף כה] הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, וזה לא ניתר לטהורים מעולם, דבזיכים הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן:. ויעמוד שבועיים על השלחן. דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדש עד שתגיע שבת, ומאותו שבת יכול להשהותן שכעת ימים:. קודם השבת אין בכך. כלום שאין השלחן מקדשו עד השבת, הלכך לא מיפסל בלינה לאחר השבת:
{לא} יעשה. שלא יבא דבר לפסול, יניחנה עם הבזיכים לשבת הבאה. אי נמי, מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין. תוספ'. ועתוי''ט:

פרק יא - משנה ט
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה {לב}. כֵּיצַד, נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד, נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם {לג}:
. משני ימים משנאפו:. שאפאום בעערב שבת. לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב:. בשבת שניה, שהוא תשיעי לאפייתו:. שנאפו בחמישי בשבת:. קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר:. לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד:. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
{לב} שלשה. כלומר אין פחות מב' ימים שעברו וכן שלשה. ולא קשיא דליתני לשנים ולשלשה. עיין בריש מסכת פרה: {לג} . חל יוה''כ בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש''י:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור