משנה - מנחות-פרק טפרק ט - משנה א
שְׁתֵי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
. עשרון עשרון וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשעור חברתה כשהיא מחוקה. דר' מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כ''ח) עשרון עשרון לכבש האחד, דשתי עשרונות היו שם ואי שתיהן שוות הויא להו מדה אחת. אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול {א}, וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב (שם כ''ט) ועשרון אחד לכבש האחד {ב}, ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים:. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כ''ח) ושלשה עשרונים לפר האחד, לא היו מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון:. כל עשרון עשרון בפני עצמו: הכי גרסינן, חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא''לחביתי כהן גדול, מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואח''כ מחלק כל חלה לשנים ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר, ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים, ואינו מבדיל. אבל פתיתת כל שאר מנחות אע''פ שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ישנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו':
{א} לא רצו לעשות למדוד בגדיש לחביתי כהן גדול, שלא ישפך הסולת לארץ כשחוציהו. תוספ': {ב} תלמוד לומר עשרון עשרון, לרבות חצי עשרון. ור''מ כו'. גמרא:
פרק ט - משנה ב
שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בָהִין, עַד כָּאן לַפָּר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין. וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
. לא היה שם אלא הין, ובו היו סימנים מסמרות או פגימות:. חצי ההין:. שלישית ההין:. רביעית ההין. ואין הלכה כר' אליעזר:. שלא היה במקדש דבר שיהיה צריך להין שלם, שלעולם לא נצטרכו להין אלא בשמן המשחה בימי משה ואותו שמן עדיין הוא קיים ועומד, וא''כ לא היו צריכים להין:. היתה שם להשלים השבע מדות {ג}:. היו לה שלשה לוגין שמן, לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים:
{ג} גמירי דז' מדות של לח היו במקדש. ור''א בר צדוק לית ליה כו' גמרא. ועתוי''ט:
פרק ט - משנה ג
רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, רְבִיעִית מַיִם לַמְּצוֹרָע, וּרְבִּיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, חֲצִי לֹג מַיִם לַסּוֹטָה, וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג {ט}. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא דּ), לְמִנְחָה וְלֹג שָמֶן. שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלשָׁה לַכֶּבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר:
. דכתיב (ויקרא י''ד) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, למים שדם הצפור נראה בהם, ושיערו חכמים רביעית הלוג:. ללחם נזירות {ד}. ורביעית לא קדיש להיות כלי שרת משום רביעית מים של מצורע, דהא חוץ הוא {ה}. ולא משום לחם של נזיר, דאין לחם של נזיר קדוש אלא בשחיטת הזבח. אלא מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, שהן שתים עשרה חלות ונסכיהן שלשה לוגין שמן:. דכתיב (במדבר ה') ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור:. הלכה למשה מסיני, וכן רביעית של נזיר. וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה {ו} וחצי לוג שמן של תודה {ז} הוא דקדוש להיות כלי שרת. אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה {ח}:. לוג אחד לכל ששים עשרון. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:. דהיינו חצי ההין, כדכתיב (שם ט''ו) בלול בשמן חצי ההין {י}. וארבעה לאיל, דהיינו שלישית ההין. ושלשה לכבש, דהיינו רביעית ההין, שההין שנים עשר לוגין {יא}:. שצריך שיתן בה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר ושיערו חכמים חצי לוג שמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה {יב}. ואם כבתה נפסלה אותה פתילה והשמן מלהדליק בהן עוד, אלא מסירן ונותן חצי לוג שמן אחר ופתילה חדשה ומדליק:
{ד} לכל החלות והרקיקין: {ה} , כל מעשיו בשער ניקנור ולא בעזרה: {ו} כאן גרס רש''י חוץ הוא. ופירש, שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי. ועתוי''ט: {ז} תודה הוא דקדשי. גמרא: {ח} אמר ר''ש ברבי לרבי וקלסו. והתוספ' תמהו, למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: {ט} לוג. בגמרא ילפינן לה מקרא: {י} הר''מ, וכשזכר לוג שמן למנחה אמר ג''כ שששה לפר כו' ואינו ר''ל שנמוד הנסכים בלוג, אלא בחצי הין ושלישית ורביעית ההין כמו שזכרנו: {יא} יליף ליה מקרא: {יב} משתייר שמן בתקופת תמוז לא חיישינן. ובירושלמי, דבקיץ היו עושין פתילה גסה, ובחורף פתילה דקה. ומיהו כששיערו מתחלה שיערו בפתילה בינונית. תוספ':
פרק ט - משנה ד
מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים {יד}. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׁ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין {יז}:
. מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה, שני לוגים לעשרון {יג}. דהא תנן לעיל ששה לוגים לפר, וסולת הוי להו שלשה עשרונים כדכתיב (שם) והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין, דהיינו ששה לוגין. ולאיל ארבע לוגין, וסולת שני עשרונים לאיל:. שלשה לוגין לעשרון. דכתיב עשרון אחד לכבש האחד וכתיב בלול בשמן כתית רביעית ההין, דהיינו שלשה לוגין:. אם הביא אמש זבחי בלא נסכים. דקיימא לן אדם מביא, ובחי הייס ונסכיו מכאן ועד ועד עשרה ימים. ואם היום הביא קרבן אחד ושני נסכים עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש, מערבין יחד אם הקרבנות שוין, שהיו שניהם כבשים או אילים [או פרים] או פר ואיל:. לפי שמנחת פר ואיל חריבה היא לגבי כבשים, ובולעת הימנה, ונמצאת של כבש חסרה וזו יתירה {טו}:. שכבר הלכה מצות שמנן:. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב {טז}:. נתערבו:. דבעינן ראוי לבילה, וליכא, דחסרא לה של כבש ושל איל יתירה:. כדכתיב באמור אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים:
{יג} פירש רש''י במשנה להסלקא דעתך. ובגמרא, ורמינהו, והקטירו, שלא יערב חלבים בחלבים. ומסיק, דאה''נ שאין מערבין סולת ושמן משום והקטירו, ומתניתין ביינות ובהוקטר שמנן וסלתן. א''נ נתערבו. דהשתא ביינות ליכא משום והקטירו. וכן פירש הר''מ: {יד} כו'. למה שכתבתי בסמוך, כתב הכ''מ וא''ת מ''ש הני מהני, וי''ל דכיון דאינן שוין מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן: {טו} למה שכתבתי פ''ג מ''ב. ומיהו הכא במערב מדעת איירינן. וע''ש: {טז} התוספ'. וז''ל הכ''מ אם בללן כו' מלתא באפי נפשה היא דהא לא קאי איין דרישא, אלא אסלת ושמן. ע''כ. והיינו אפילו להמסקנא שכתבתי בסמוך. ועתוי''ט: {יז} כו'. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי''ט:
פרק ט - משנה ה
כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ {יט}. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:
. כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין ר' מאיר היא {יח} דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כותיה:. גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא:. בגמרא מפרש דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ {כ}, הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצין שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי:. דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ:. דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדים בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה:. רבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי:. אלא במקומו עומד הלכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ אינו קדוש:
{יח} דאפילו לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות, ה''ק, כל המדידות. גמרא: {יט} כו'. ואע''פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד, גזרה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתו למימר ביה מוציאים כו'. רש''י: {כ} ילפינן להו מקראי:
פרק ט - משנה ו
כָּל קָרְבְּנוֹת {כא} הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים {כב}:
. משום דכתיב בפרשת נסכים (במדבר ט''ו) לפלא נדר או בנדבה. בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שהן באים חובה לא לנדבה שאין טעונים נסכים. יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה לא יהיו טעונות נסכים, ת''ל או במועדיכם, כל הבא במועדיכם טעון נסכים. ושעירי חטאת שבאים חובה לרגל אין טעונים נסכים, דכתיב בפרשת נסכים וכי תעשה בן בקר, בן בקר בכלל היה, בכלל ועשיתם אשה, דמשמע כל אשה טעון נסכים חוץ (מאשה] שמיעט, ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה. אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו שעירי הרגלים שהן באות חטאות, שאין חטאת בא בנדר ונדבה, שאין טעונות נסכים: חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. לפי שאינן באים על חטא {כג} כשאר חטאות ואשמות. וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא כדכתיב (במדבר ו') מאשר חטא על הנפש, שציער עצמו מן היין:
{כא} . שהן זבח. לאפוקי עוף שאינו זבח, והרי הוא אומר בפרשת נסכים או זבח. גמרא: {כב} נסכים: בגמרא יליף ליה מקרא: {כג} קרבנותיו אינן באין על חטאו כמו דנזיר. אבל ודאי דמצורע גופיה חוטא איקרי, כדתנן בפ''ה דשקלים מ''ג:
פרק ט - משנה ז
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה {כד}, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח {כה}. וְהַיּוֹרֵשׁ {כו} סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכִים {כח}, וּמֵמִיר:
. על אחת מכל המצות. כגון הורו ב''ד שחלב מותר. וזהו פר העלם דבר של צבור שבמקרא, וסמיכה כתיבא ביה (ויקרא ד') וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, ושלשה מזקני ב''ד היו סומכין עליו:. לעזאזל, כתיב ביה (שם ט''ז) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי:. דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו כו'. ואין הלכה כר' שמעון:. דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיבא (שם ג') וסמך ידו על ראש קרבנו:. אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים {כז} ומת, בנו סומך עליו:. של קרבן:. אם המירה בבהמה אחרת, תמורתו חלה עליה ושתיהן קדושות כאילו המירה אביו:
{כד} כו'. ה''נ בבהמה. דאלו עוף אין טעון סמיכה: {כה} כו' שנאמר קרבנו. ר''ל הדבר שנתחייב לעשותו קרבן כמותו, לא הבכור כו'. הר''מ: {כו} כו'. בגמרא יליף להו מקרא: {כז} חטאת שמתו בעליה תמות. ואשם ירעה כו' ויפלו דמיו לנדבה: {כח} נסכים. כשירש מאביו. דהא יורש קרי ליה:
פרק ט - משנה ח
הַכֹּל {כט} סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֶי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִּיכָה שְׁחִיטָה {לב}:
. לפי שאין להם דעת:. דכתיב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא {ל}, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך:. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו', בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין:. דכתיב (ויקרא א') וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:. בני ישראל סומכין ; ולא בנות ישראל {לא} סומכות:. דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר:. דכתיב בשעיר המשתלח (שם ט''ז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים:. שאם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה:. דכתיב וסמך ושחט:
{כט} . לאתויי יורש. גמרא. ותימה הא תנא ליה רישא. וי''ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מיותר ליה בבא בכך רק תיבה אחת. תוספ': {ל} לילף כולה מסנהדרין. ועתוי''ט: {לא} ותיפוק ליה דהוי מ''ע שהז''ג דאין סמיכה אלא ביום. תוספ': {לב} . בגמרא, הכי קאמר, במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ועתוי''ט:
פרק ט - משנה ט
חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה:
. שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות, ואחד מניף ע''י כולן, אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים:. כגון חזה ושוק של שלמים:. כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים:. קרבן בהמה:. כגון לחמי תודה ונזיר: