משנה - מנחות-פרק זפרק ז - משנה א
הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, וְהָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַבּ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:
. חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלים הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי. משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר {א}:. כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות:. עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה:. חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב''ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין:. שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה:. דהוה להו עשר חלות לשלשה עשרונות ושליש:. שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוי הנך חמש סאין שלשים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזרה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה', מה להלן אחד מעשר אך כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלש מינים של מצה, מדכתיב (ויקרא ז') על חלות לחם חמץ, אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה {ב}:
{א} לה בגמרא מקרא: {ב} שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנאמר חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מורבכת. ובאה הקבלה שר''ל ששיעור אלו הג' מינין כמו שיעור החמץ. הר''מ:
פרק ז - משנה ב
הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי {ד} יָדוֹת בְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטּוֹל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:
. שהיו בימי משה. כשנתחנך אהרן ובניו לכהונה:. דכתיב במלואים (שם ח') ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, חלת מצה אלו חלות, וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים {ג}, ורקיק זה רקיק:. לחמי נזיר, שנאמר (במדבר ו') וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. ורבוכה לא הוזכר שם:. שני חלקים של מיני מצה שבתודה היו בנזירות, וכדמפרש ואזיל:. לנזירות:. שהרי בשלשה מיני מצה שבתודה היו חמשה עשר קבין, והוי להו עשרה שני ידות של חמשה עשר:. כלומר, עוד שנוסף עליהן. שהרי היו שלשה עשרונים ושליש לכל מין כדאמרן לעיל גבי מצה שבתודה, נמצא לשני מינים שש עשרונות ושני שלישי עשרון, והיינו דקאמר שש עשרונות ועדוין:. מכל ארבעה מינים שבתודה היו הכהנים נוטלים אחד מעשרה תרומה:. שבור וחתוך:. המינים יהו שוין, עשרה חלות לכל מין:. שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, נמצא מפריש מזה על זה:
{ג} , דהלמ''מ חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה: {ד} כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:
פרק ז - משנה ג
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה {ה} בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדַשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת {ט} שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:
. לפנים מן העזרה:. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע''ג דכתיב (ויקרא ז') והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך {ו}. ורמב''ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות {ז}. ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך:. לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא:. על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי''ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו:. דפסולו קודם שחיטה הוא:. בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר ר, אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר {ח}, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כר' אליעזר:. לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז') על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו:. לפי שהן היו תחלה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים:
{ה} כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, כדילפינן בברייתא דכתיב יקריב קרבנו על זבח: {ו} , דבמ''ו פ''ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוספ' הקשו עוד, דעד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי''ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם, אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים: {ז} תימה היא, דמקרא מלא ביחזקאל מ''ו, זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. ובמקום שמבשלין קדשי קדשים שם אופין את המנחות, שנאמר זה המקום וגו'. ובנוסח ארץ ישראל, שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר: {ח} במ''ג פ''ט דזבחים פירש הר''ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות וכן הוא בגמרא. ועתוי''ט: {ט} וכו'. דכל לחם הבא על יד. זבח איכא למילף מהדדי:
פרק ז - משנה ד
נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר {יג}, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם:
. לאו דוקא בכלי {י}. שאין נסכים מתקדשים ליפסל ביוצא ובלינה {יא} ואע''פ שקדשו בכלי, אלא בשחיטת הזבח, דכתיב זבח ונסכים, הנסכים תלויים בזבח:. שנפסל בזריקה. דאילו בשחיטה נפסל, לא קדשו נסכים {יב}:. בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין, משום דלב ב''ד מתנה עליהם, אם הוצרכו לזבח זה הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר. אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר {יד}. ואפילו נסכים של צבור אין קרבים עם זבח אחר אא''כ היה אותו זבח זבוח כשנפסל הזבח הראשון, אבל אם לא היה זבוח בשעה שנפסל הזבח הראשון, אין קריבים עם הזבח האחר. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, יקרבו עמו. במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסלו בלינה ופסולים {טו}. והכי מפרשא מתניתין בגמרא. וכל זמן שלא נתקדשו נסכים בכלי אע''פ שנשחט הזבח יכולים להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים, דקיי''ל מביא אדם קרבנו היום ונסכו אפילו אחר כמה ימים, בין נסכים של יחיד בין נסכים של צבור. וכן מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו לאחר כמה ימים:. שהפריש תודה מעוברת וילדה:. הראשונה, אם נמצאת לאחר הקרבת שניה. וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריב ראשונה, שוב אין השניה טעונה לחם:. היינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה:. כגון שעומדת בעין ואומר זו תמורת זו, וכתיב (ויקרא כ''ז) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש:
{י} פירושו, דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם, אלא אף בשחיטת הזבח. ומיהו קדושת הכלי נמי בעינן, כדמפרש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע''פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים: {יא} . וכתבו התוספ' דלא יתכן, דהתנן בסוף פרק ב' דמעילה, דמשקדשו בכלי הוכשרו לפסול כו' בלינה כו', ופירשו, דהכא מיירי לענין שלא לשנות לזבה אחר. ועתוי''ט: {יב} אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה. דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כו', דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו, מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. רש''י. ומה שכתב בזריקה, לאו דוקא, דהוא הדין קבלה והילוך: {יג} . שאין לו נסכים. רש''י: {יד} זה סותר למאי דקיימא לן כרבנן דר' מאיר דאין פיגול בנסכים, דהואיל ואינן תלוין בזבח ליקרב עמהם מיד, וכן טשתנים בשל צבור, אין בהם דין פגול. ועתוי''ט: {טו} שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר, ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה, ומיד היו הנסכים לזבח אחר, דמי כאלו לשם האי זבח הובאו לנסכים, ולא אתי למימר נסכים שהפרישו כו'. רש''י:
פרק ז - משנה ה
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. (הַתּוֹדָה) הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
. ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא {טז}:. כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא:. דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני {יז} ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן:
{טז} בתוך כדי דבור. עתוי''ט: {יז} עליו חובה. כדלקמן:
פרק ז - משנה ו
מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר, אֵלָּא לְהַקִּישׁ {יח} כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מָה הַפֶּסַח שֶׁהוּא בָא בְּחוֹבָה אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ {כ}, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
. דפסח מצרים לא בא אלא מן החולין, שעדיין לא היתה להם שום תבואת מעשר שני שאין מעשר אלא משנכנסו לארץ, ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין, שהרי הוא אומר (שמות י''ג) ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שיהו כל עבודת החדש הזה כזה של מצרים {יט}:. לפיכך, האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באים חובה דקאמר הרי עלי, לא יביא אלא מן החולין:. אפילו אמר הרי עלי להביא ממעשר, לא יביא אלא מן החולין. דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל הם לא יביאו מן המעשר {כא}:
{יח} כו'. תימה, תינח זבחים, עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא. תוספ'. ועתוי''ט: {יט} מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולהכי לא הוה דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש. עתוי''ט: {כ} כו'. משנה שאינה צריכה היא. אי לא משום סיפא דקתני והנסכים בכל מקום. רש''י. ולי נראה, דבא לאשמעינן אע''ג דאלו לא דמי לפסח שהיא חובה ומצוה, משא''כ אלו שהוא מקבל מעצמו, רק כיון שכבר קיבל עליו נעשית חוב גמור. ולכן דייק לפיכך כו' הואיל והם כו', א''כ שפיר נלמד מפסח. ת''ח: {כא} לה מדכתיב ואכלת מעשר דגנך ושמחת, אכילה שיש בה שמחה. ספרי: