. מנחת סולת נקמצת עיסה, ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא, ובאינך כתיב אזכרה, ואזכרה היינו קומץ:. שהתנדבו אחת מאלו:. אזכרה כתיב בה:. כתיב בהו קמיצה:. אע''ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (ויקרא ו') וכל מנחת כהן כליל תהיה, מכל מקום בעיא קמיצה:. אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. והלכה כתנא קמא:

{א} כו'. יליף לה בברייתא מקרא:

. לא הוי צריך למיתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האישים על האש והוא נשרף וכלה ואין כח מזבח יפה בזה {ג}, קמ''ל דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד {ד}, כדי שיהיה כח המזבח יפה:. לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן {ו} בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותם, קמשמע לן דבזה יפה כח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה:

{ב} כו'. גמרא ותו ליכא, והאיכא עולה, עורה לכהנים. והא איכא עולת העוף, איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכים, לשיתין אזלי: {ג} תימה. דכלום כח מזבח יפה אלא באש, דכל הנך דתנינן כולם כליל לאשים. וכן הוא מפורש בגמרא שהבאתי בסמוך. ובגמרא איתא לאפוקי מדשמואל דאמר לאשים, קמ''ל דוקא אלו למזבח, אבל יין לשיתין. עתוי''ט: {ד} עד התהום. ובגמרא, שיתין מחוללין ויורדין עד התהום: {ה} הלחם כו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף. איכא דמה. והאיכא לוג שמן של מצורע, איכא מתנותיו. וכתבו התוס' דאע''ג דאיכא כבשים בהדי שתי לחם, ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים, מגופו מיהא ליכא למזבח: {ו} כר''ע מ''ג פ''ד:

. כגון מנחת מרחשת ומחבת שהן נעשות בכלי:. למעוטי מנחת מאפה תנור {ז} שאינה טעונה יציקה {ח}:. תחלה נותן שמן בכלי שרת ונותן סולת עליו, דכתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב') סולת בשמן תעשה, כלומר תנתן, אלמא דטעונה מתן שמן קודם לעשייתה, ובמנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן בכלי תחלה, ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בה יציקה ובלילה, וגמרינן הך מהך, נאמר קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת, וכיצד הוא עושה נותן שמן תחלה בכלי שרת ונותן עליו את הסולת, [וחוזר] ונותן עליה שמן ובוללן {ט}, הרי מתן שמן בכלי ובלילה, ולשה במים ואופה בתנור ופותתה ויוצק עליה שמן אחר פתיתה {י}, וזו היא יציקה, הרי שלשתן, וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים:. השתא מיירי במנחת מאפה תנור שהיא באה חלות או רקיקים {יא}, וכתיב בה (שם) סולת חלות מצות בלולות בשמן. רבי סבר חלות בלולות כתיב, שבוללן כשהן חלות. ורבנן סברי סולת בלולה כתיב מלמד שנבללת כשהיא סולת. והלכה כחכמים:. דכתיב חלות בלולות, ולא רקיקים בלולים. רקיקים משוחים, ולא חלות משוחות:. יונית, שהיא כמין ט' {יד} שלנו, כהפרשת גודל [של שמאל] מן האצבע [כזה C]:

{ז} כל מעשיה בכלי, שהרי נאפית בתנור. רש''י. וכתבו התוספ' דקסבר אין התנור מקדש: {ח} לה בברייתא. דגבי יציקה כתיבא תרי מעוטי, עליה והיא, ואין דבר שצריך שני מיעוטים אלא מנחת מאפה שיש בה ב' מינים כו'. ומשמע דמנחת עומר נמי נתרבה ליציקה. ועתוי''ט: {ט} רש''י, וחוזר ונותן שמן דבלולה בשמן כתיב: {י} דבמתניתין תני יציקה ברישא, אפ''ה אינה אלא באחרונה. והכי משמע מתניתין, בשעה שעושה יציקה צריך שתהיה הבלילה נעשה כבר, וקודם בלילה תהא נותן שמן בכלי קודם לעשייתה. רש''י. ורבינו גור אריה כתב דלפי שנותן שמן בכלי ולא בגוף המנחה לכך שנאה באחרונה: {יא} . ומשום רקיקים הוא שפירשו כן, דליתנהו בשאר המנחות. אבל ה''ה בכל חלות דמנחות, דשייכא פלוגתא דרבי ורבנן. ולשון רש''י, חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפיה. וכתב עוד, מנחת הסולת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת: {יב} כו'. שמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. רש''י: {יג} . לשון רש''י, שבלשונינו קורין לכ''ף שלהן כי: {יד} . ובפירוש חומש צייר גימ''ל. וי''מ כמין נו''ן או כמין כ''ף. ועתוי''ט:

. הכא לאו למעוטי מנחת מאפה תנור אתא, דכתיב (ויקרא ב') פתות אותה פתים וגו' מנחה, לרבות כל המנחות לפתיתה. אלא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים {טו} שאין טעונים פתיתה:. דכתיב פתות אותה פתים. פתות היינו שנים, דכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, פתים מרבינן שתהא החתיכה לשתי חתיכות דהיינו ארבעה. יכול יעשנה פירורים, תלמוד לומר אותה פתים, ולא פתיתיה לפתיתים. וכולן פתיתין כזיתים, דסיפא דמתניתין לאו ר' שמעון קאמר ליה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתין כזיתים כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה:. לא היה מכפלה לארבעה, אלא לשנים. דלא כתיב בה אלא מנחת פתים ולא פתות:. ואין הלכה כר' שמעון:

{טו} נאפות בכלי אלא נאפות בתנור. רש''י. וממעטינן מדכתיב אותה. עתוי''ט: {טז} כו'. דכיון דאין צריך קמיצה אין צריך הבדלה. רש''י {יז} מנחת כהנים. מנחת נדבה של כהנים. רש''י:

. שמשפשף החטה בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר קליפתה:. שבועט בעובי אגרופו או בעובי פס ידו. והיה שף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלש, וחוזר ועושה כסדר הזה עד שגומר חמש מאות בעיטות לשלש מאות שיפות:. כלומר, שיפה ובעיטה בבצק ולא בחטין. ואין הלכה כר' יהויה:. ומנחת סולת נמי אע''ג דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות היא באה {יט}:. בהדיא כתיב ביה י''ב חלות:. נאמר בלחם הפנים חק עולם ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם, מה להלן י''ב חלות, אף כאן י''ב חלות, ומקריבין מהן שש ח, לות בבוקר ושש חלות בערב:. כדבעינן למימר טעמא לקמן באידך פרקין. ואין הלכה כר' מאיר:

{יח} כו'. בגמרא ילפינן לה מלחמי תודה דנפישין מילי דדמיין אהדדי: {יט} דלעיל משנה ג' כתבתי בשם רש''י דמנחת סולת לא היה בה חלות כו', י''ל קודם קמיצה, אבל לאחר מיכן אע''פ שאין עוד לגבוה בה כלום מ''מ לא חילק הכתוב באפייתן, שכן מצינו בפירוש בכתוב בפרשת צו, לענין חימוץ שאסרה התורה בשיריים כמו קודם הקמיצה. ועתוי''ט:

. מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנין אותו, ומניפין אותו בנפה י''ג פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה. וטעמא דבעי עשרון של עומר שלש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלש סאין:. כיון דמחטים קאתו. אף על גב דמתבואה חדשה אתיין, דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא. אפ''ה שתי עשרונים מובחרים אתו משלש סאין:. דהכי כתיב (ויקרא כ''ד) שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת:. כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה:

{כ} סאין. למצוה ולא לעכב:

. זו למעלה מזו {כא}. וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין או שהביאו משני סאין, לא פסל {כב}:. דאפילו לכתחלה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כר' שמעון:

{כא} בברייתא, וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין, תחתונה קולטת סולת. פירש''י, כל אהד עבה מחברתה, עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכללן ולא היתה קולטת כי אם סובין, והיו הקמה והסולת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסולת בתחתונה בדקה הימנה, והיא היתה קולטת הקרטין סולת, והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסולת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסולת כלל, שתהיה הסולת ברורה: {כב} ליה למימר גם כן שאם לא ניפה בשלש עשרה נפה, וכמ''ש הר''מ כו'. אבל דעת רש''י, דש, לש עשרה נפה ה. לכה למשה מסיני, וא''כ אפשר דמעכבי. ועתוי''ט: {כג} כו'. שתהא מנופה כל צורכה, שתהא סלת ברורה בשעת אפיה. רש''י: