. אע''ג דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני {ב} חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן {ג}, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא:. רמב''ם כתב, דוקא ששתיהן מצויין אצלו, אבל אם אין מצויה אצלו אלא אחת מהן, לא יניח האחת עד שימצא האחרת {ד}, גזרינן שמא יטעה ויסמוך על אחת תמיד. וזה דלא כהלכתא, דמאן דאמר הכי בגמרא [מנחות מ''ד ע''א] הדר ביה מכח מה שהקשו לו ואלא מאן דלית ליה תרתי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד, בתמיה {ה}. והלכה, בין ששניהן מצויין אצלו בין שאין מצויין אצלו אינן מעכבות זו את זו, וכן הורו כל רבותי הלכה למעשה:. של מנחת נסכים:. של נסכים שאם הביאו את היין בלא סולת ושמן מנסכו {ז}:. כגון ארבע מתנות של חטאת:. שאם לא נתן אלא אחת כיפר. דכתיב (דברים י''ב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע:

{א} כו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייב לברך עליהן כו'. וסבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה, והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, אין ענין מהן נפלא משום אדם וע''כ לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר נוסח התפלה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם. אבל חברו ספר גמרא וביארו. הר''מ: {ב} רש''י ותוס', מדדרשינן גדיל שנים דאין גדיל פחות משנים, גדילים משמע ד': {ג} דעת הר''מ, דלא בעינן אלא חוט אחד תכלת. אבל סובר שיהיה קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמונה, ונמצא שמעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת. ועתוי''ט: {ד} דבתפלה קרי ליה אין מעכבין כו', ובד' מינין שבלולב מעכבין דבד' מינין כשהן מצויין נוטל אחד אחד ואינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה הטצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפילו בזה אחר זה, ואינו כן בתפלה כו' אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר''ל שלובשן כבר קיים מ''ע אחת ויצא ידי חובתה: {ה} בחיבור הר''מ חזר וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו. ועתוי''ט: {ו} . תרגום לטוטפות, לתפילין. והטור מפרש לשון פליליה. שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש. ועתוי''ט: {ז} הא סולת ושמן מעכבי אהדדי תוספ'. ועתוי''ט:

. הנך דכתיבי בפרשת אמור אל הכהנים והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים, הבאים עם שתי הלחם של עצרת, אינם מעכבים הפרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים של מוספים של עצרת הכתובים בפרשת פנחס {ח}. שאין [שני] פרים של מוספים מעכבין הפר של שתי הלחם, ולא הפר של שתי הלחם מעכב שני פרים של מוספים. וכן שני אילים של שתי הלחם אינן מעכבין האיל אחד של מוספים, ולא איל אחד של מוספים מעכב שני האילים של שתי הלחם. וכן הכבשים אין מעכבין אלו את אלו:. כלומר, דמים כדי לקנות פרים כדי צרכן, ולא היו להם דמים לקנות נסכים, יביאו פר אחד ונסכיו. ומפיק לה מקרא דכתיב (יחזקאל מ''ו) איפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו, וכי מדת פרים ואילים אחת היא, והלא מנחת פרים שלשה עשרון ומנחת אילים שני עשרון, אלא להודיעך שמוטב להביא פר אחד איל אחד עם איפתו, מדה הראויה לו, מלהביא פרים מרובים ואילים מרובים בלא מנחתם. ואין הלכה כר' שמעון:

{ח} דפרשת אמור גופייהו מעכבין זה את זה, דהויה כתיב בהו. פירש''י יהיו עולה. וכל הויה עיכובא. ומיהו פרים וכבשים דפ' פינחס לא מעכבי אהדדי ומצינו נמי לפרושי מתניתין בכה''ג. והכי איתא בגמרא דתנא מילי מילי קתני. ועתוי''ט:

. הבאים בגלל הלחם. וכולן עולות, חוץ מן השעיר שהוא חטאת:. שאם הביאו שתי הלחם של עצרת בלא הקרבנות הללו, מקודשין:. הנך כבשים הן שני כבשים דשלמים שהוזקקו לתנופה עם הלחם:. שאם לא נמצאו כבשים מביאים שתי הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים:. שהרי לא היה להם לחם במדבר אלא המן:. דכבשים מעכבים את הלחם:. דהוא אומר במדבר קרבו כבשים דשלמים ולא היא:. בספר במדבר. כגון קרבנות מוספים האמורים בפרשת פנחס, קרבו במדבר:. דהיינו בספר ויקרא. לא קרבו במדבר. והנך כבשים האמורים באמור אל הכהנים כגון הנך שבעה כבשים ופר ואילים דעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר:. שאין הלחם מותר באכילה לכהנים עד שיקרבו כבשים. והלכה כר' שמעון:

{ט} כו'. ואפ''ה כי אתיין בהדדי, הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבא ביחד, ולא פליג ר''ע אסתמא דמשנה ג' פ''ב. ועתוי''ט: {י} כו'. בגמרא מפרש דפליגי בטעמא דקרא: {יא} קרב. וזה קבלה בידו. הר''מ:

. בגמרא מפרש דלענין קדימה קאמר דאין מעכבין זה את זה, דאי בעי תמידין מקריב ברישא ואי בעי מוספין מקריב ברישא. ואע''ג דכתיב וערך עליה העולה {יב}, ומשמע העולה דהיינו עולת תמיד תהא ראשונה לכל הקרבנות, אין זה אלא למצוה בעלמא אבל לא לעכב:. בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא {יד} והכי. קתני, לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים. אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסים או שוגגים, אבל אם היו מזידים ולא הקריבו כבש בבוקר, לא יקריבו בין הערבים. והכי פירושו, לא הקריבו התמיד של שחר לא יקריבו התמיד של בין הערבים, דהכי מדרש קרא, אם את הכבש אחד תעשה בבוקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים, ואי לא לא. במה דברים אמורים שלא נתחנך מזבח, דהאי קרא בחינוך כתיב בפרשת ואתה תצוה, דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח. אבל נתחנך מזבח, שכבר הקריב עליו קרבנות, אפילו לא הקריב תמיד של שחר יקריב תמיד של בין הערבים, דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר, ותניא בספרי האי קרא למה נאמר, והלא נאמר למעלה בפרשה ואת הכבש השני תעשה כו', לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, הרי שלא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקריבו של בין הערבים, תלמוד לומר קרא בתרא ואת הכבש השני, מגיד לך שאם לא הקריב של שחר יקריב של בין הערבים. אבל אם מזידים כו' לא יקריבו בין הערבים, אותן המזידים, אבל כהנים אחרים יכולים להקריב {טו}:. דקטורת לא שכיחא בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות {טז} כמו בעולה, כדאמרינן ביומא [כ''ו ע''א] שלא שנה בה אדם מעולם מפני שהיא מעשרת דכתיב (דברים ל''ג) ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו {יז}, הלכך לא קנסינן להו, שמתוך שהיא חביבה עליהם לא פשעי בה ואינו מצוי שיניחו אותה מזידין. ואין הלכה כר' שמעון בשתיהן:. של בין הערבים. דכתיב (שמות ל') בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, כלומר כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מהדלקת הנרות. ואי לאו דעבד הדלקה באורתא מאי בעי למתקן בצפרא, אלמא חינוך המנורה בין הערבים. וכיון דמנורה נתחנכה בערב, קטורת נמי נתחנכה בערב, דכתיב (שם) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:

{יב} התוספ', דבריש פרק י' דזבחים נפקא לן מדכתיב מלבד עולת הבוקר וגו'. ומסקי דהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה מיירי, ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות: {יג} המוספין כו'. אי מיירי בעיכובא בעלמא לאו כללא, דשל חג מעכבין, דכמשפט כמשפטם כתיב בהו. וא''נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מה''ט גופא דכמשפט כתיב לכך קריבין על הסדר כדאיתא בגמרא: {יד} , שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי: {טו} כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא: {טז} ללישנא דלא שכיחא, שכן הוא בהסוגיא כו'. ואההוא ודאי לא קשיא אמאי קאמר לא שכיח, הא לא הוי כלל, דאזמן התקנה קאי כו' וההוא שעתא אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם: {יז} דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך מסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב. גמרא. ועתוי''ט: {יח} כו'. דקטורת חדא מלתא היא. משא''כ כבש לא אמר דשנים היו קריבין. תוספ': {יט} . ענין חנוך, הרגל. והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה, לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה, דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהיה קבועה בו. הר''מ: {כ} . דהכי. מדרש קרא אם את הכבש האחד כו': {כא} . אלא בחול איחנוכי הוא דלא מהנך הא קדושי מקדיש, והתנן בפי''א מ''ח שאפילו הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ומשני,, היא גופה קמ''ל, דחינוך וקדוש דשולחן בשבת היא. גמרא:

. מנחת כן גדול שמביא בכל יום. ועל שם דכתיב בה (ויקרא ו') על מחבת בשמן תעשה, משום הכי קרי לה חביתין:. שלא יביא מביתו חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב:. שנשאר מן העשרון שלם שהביא הראשון שמת ולא קרב אלא חציו:. חצי עשרונו של ראשון שמת וחצי עשרונו של זה שעמד:. דכתיב חק עולם, חק זה יהא משל עולם, כלומר משל צבור מתרומת הלשכה:. דכתיב (שם) והכהן המשיח תחתיו מבניו. והכי משמע, והכהן המשיח שמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה:. כל זמן שהיא באה משל צבור לר' שמעון או משל יורשים לר' יהודה, שלימה היתה קריבה, עשרון שלם ולא חצי עשרון. ר' שמעון מפיק ליה מכליל תקטר, שלא יקטירוה לחצאים אלא כולה כשהיא באה משל צבור. ור' יהודה מפיק לה מדכתיב מבניו יעשה אותה, כשאחד מבניו מקריב לאחר שמת אביו דהיינו היורשים, יעשה אותה ולא חציה {כד}. והלכה כר' יהודה שמשל יורשים היא באה:

{כב} היו כו'. בגמרא יליף ליה מקרא: {כג} . יליף לה בגמרא מקרא: {כד} מפרש מאי עביד ר''ש באותה, ור''י מאי עביד בדר''ש: