. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי, אבל לא נטמאו אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודים אותן {א}:. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ''ז) ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', והעריך הכהן אותה וכו'. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע''ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף {ה} ונטמאו לא מפרקי:

{א} הראוי למזבח אינו יוצא מידי המזבח לעולם. גמרא: {ב} כו'. דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק. גמרא. פירש''י ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון, לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון: {ג} . כשקדם הקדשן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדשן נפדין. תוספ'. ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי שרת כלל ולא הוה כבהמה שחוטה דלעיל, ולהכי איצטריך לאשמעינן: {ד} כו'. ואע''ג דלא קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם, אפ''ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון, הני אע''ג דנטמאו כטהורים דמיין. עצים ולבונה לאו בני אשווי אוכלא נינהו אלא הקדש משוי להו אוכל, דעצים כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. וכלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. ועתוי''ט: {ה} , דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן. והר''מ לא פירש כלום בזה, וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ועתוי''ט:

. דאמרינן לא לשם נדרו הביאה, אלא נדבה אחרת היא זו:. שהיתה עשרון סולת מונחת לפניו, ואמר, זו להביא במחבת וכו':. דקבעה לכלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר:. אלו שהיו מונחים לפניו:. דהיכא דנדר בכלי אחד והביא בשני כלים מפריש ממנה שני קומצים, והוא לא נדר אלא קומץ אחד. ועוד, שמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי. והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירה ומיעט בקומצין, שהוא בירר לה שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחד:. ולא חש לדבריהם והקריבה בשני כלים, פסולים, ואף על גב דלא אמר אלו להביא בכלי אחד. משום דהשתא ליכא למימר לשום נדבה אחרת אייתי לה, דכיון דאמרי ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא משום נדר אחרינא מייתינא לה:. דאמרינן בפרק הקומץ, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והא דקתני לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות, מיירי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה:

{ו} כו'. וצריכא, דאי אשמעינן הך קמייתא, משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת (משום הכי לא יצא) אבל הכא דאידי ואידי (כלי שנדר) ושהביא במחבת ואידי ואידי במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו, אבל התם דלא פליג להו אימא לא, צריכא. גמרא: {ז} כו'. יראה לי דהוא הדין נמי ברישא א''ל במחבת נדרת. אלא דבמאי דסליק אשמועינן. והוא הדין לרישא:

. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים {ח}. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום:. דכתיב (ויקרא ב') סולת יהיה קרבנו:. ר' שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כר' שמעון:

{ח} בריש פרק ב' דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב''ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים, דדוקא גבי מנחה מביא מן החטים. משום דשעורין שייכא גבי מנחה כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין, ולמנחה מעליא אכוין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות, ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו לנזירות כלל. תוספ' ועתוי''ט:

. שלשה עשרונים לפר לי''ג פרים הם תשעה ושלשים עשרונים, ועשרון לכבש לארבעה עשר כבשים הם ארבע עשר עשרונים, ושני עשרונים לאיל לשני האילים הם ארבע עשרונים, הרי חמישים ושבעה, ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד. ואמר להם רבי שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו לאילים ולכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתן עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלשה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתן רכה, רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה. אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד. והאי תנא סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג {ט}. ואף על פי שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:. בתמיה:. רביעית של רביעית הלוג {י}:. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה:. דחזו לכבש. וארבעה דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי ההין דחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה חזו שלשה מינייהו לכבש וארבעה לאיל, ושמונה חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר, עשרה חזו לאיל ופר {יג}, אחד עשר חזו לשני אילים ולכבש {יד}. וכן לעולם:

{ט} דא''כ משנה זו כולה נדחית מההלכה. דדברי ת''ק נדחין מפני הקושיא האמיתית שהקשה עליו ר''ש, ודברי ר''ש נמי נדחין מפני דלעיל פסקו הר''מ והר''ב דלא כראב''י כו'. אבל הר''מ בפירושו כתב חה לשונו, אע''פ שזכרנו בפ''ג ממסכת זו שבלילה אינה מעכבת על מנת שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיכול לבלול, אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת אי אפשר בלא בלילה. ע''כ. ונראין דבריו דאפילו לת''ק דראב''י דלכל עשרון מביא לוג אפ''ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסולת רב הוא א''א להבלל יפה אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה הוא ומטעמא דר''ש: {י} הוא אחד מט''ז בלוג. וקשה, דבפרק ג' ופרק ז' דמקואות פירש שהוא חלק מס''ד בלוג, וכן הוא בגמרא דבבא בתרא דף צ'. ועתוי''ט: {יא} וה'. תימה, דכי היכא דאמרינן גבי מנחות במשנה ג' דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם, עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא ג', וכי אמר ה' יביא ו'. ושמא י''ל כו'. תוספ'. ולי נראה דכיון דנדבת יין לאו בהדיא כתיבא אלא מיתורא דאזרח כדאיתא בגמרא, לא נוכל לחייבו עד דפריש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין הכי נמי דחייב להשלים. ומתניתין לגופיה איצטריך לאשמעינן באיזו מן הענינים מנדבין יין. ועתוי''ט: [יב] או כדי נסכי ג' כבשים: {יג} ב' כבשים ואיל: {יד} דכך הוא מביא. ועתוי''ט:

. בלא סולת ושמן, ומנסכו לשיתין בפני עצמו:. בלא סולת ויין:. וקומצו {טו} ומקטיר הקומץ ושיריים נאכלים:. עם חובתו הוא קרב בפני עצמו. אף על פי שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה {טז}:. דכיון דלא אשכחן ביה דליתי בכלי בפני עצמו, השתא נמי לא ליתי:. תור אחד, או בן יונה אחד, מתנדבים בין שנים. והלכה שמתנדבים יין ושמן בפני עצמן. ומתנדבים מנחת נסכים בין נסכי פר בין נסכי איל וכבש. וכל הקרבנות באים בנדבה בשותפות, חוץ מן המנחה לפי שנאמר בה נפש, דכתיב (ויקרא ב') ונפש כי תקריב קרבן מנחה:

{טו} אמר שמואל סוף פרק י' דזבחים ויליף ליה מקרא (ובת''כ ילפינן נמי דמתנדבין יין). ומיהו ודאי דלקמציה בפס ידו כדרך קמיצת המנחה א''א, אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ שהוא כשני זיתים ועתוי''ט: {טז} במשנה ה' פ''ג לא תנן דיין מעכב המנחה. אבל קשה, מאי בעי להכי, תיפוק ליה ממשמעתן של הדברים שהיין בפני עצמו ממש קרב, וכדפירש בשמן דלא אשכחן דליתי בכלי בפני עצמו. ולשון רש''י אינו מעורב במנחה: