משנה - מנחות-פרק יגפרק יג - משנה א
הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד {א}. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת:
. פירשתי כמה עשרונים אביא ואיני יודע כמה אמרתי:. דאי בציר מהכי נדר, לא איכפת ליה, דמתני ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה. ובטפי מהכי ליכא לספוקי, דאין מנחה אחת יתירה מששים עשרון:. האומר הרי עלי מנחה סתם:. מחמש מנחות {ב}:. שנקראת מנחה סתם ואין לה שם לווי. וכל שאר מנחות יש להם שם לווי, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה. ואין הלכה כרבי יהודה:
{א} אחד. פשיטא. וכן עשרונים נמי פשיטא. דמיעוט עשרונים שתים. פירשתי ואיני יודע כו' אצטריך ליה. גמרא: {ב} במנחת נסכים לא אכוין. אע''ג דמתנדב אדם מנתת נסכים בכל יום, דסתמא דעתיה אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח. תוספ':
פרק יג - משנה ב
מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים:
. האומר הרי עלי מנחה, או מין מנחה: יביא אחת מן המנחות האמורות בפרשה:. או שאומר מין מנחות עלי, יביא שתי מנחות ממין אחד:. מיני מנחות שאביא, ואיני יודע כמה מינים הם שנדרתי להביא:. מנחת סולת, מנחת מרחשת, מנחת מחבת, מנחת מאפה תנור והיא באה שני מינים, חלות ורקיקין: פירשתי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה עשרונים קבעתי בה:. דטפי מהכי ליכא לספוקי. ואי בציר מהכי נדר לא איכפת לן, דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה:. כיון דאמר מנחה דמשמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה {ג}, ואם יביא ששים בכלי אחד, שמא בציר מהכי נדר והוי מנחה יתירה, דאית ליה לרבי דקביעותא דמנא מלתא היא, הלכך יביא ששים מנחות מאחת ועד ששים, חדא של עשרון אחד, וחדא של שנים, וחדא של שלשה, וחדא של ארבע, עד ששים. שנמצא מביא בין הכל אלף שמונה מאות ושלשים עשרון, דודאי חדא מינייהו נדר, ואינך נדבה. ואין הלכה כרבי:
{ג} במשנה דלעיל לא פליג, דההיא באומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתים בכלי אחד. דמייתי ששים עשרונות בס' מאני. גמרא. וקשה, דא''כ אמאי סגי לעיל בס'. וי''ל דדמי למשנה ה' דיביא כיום המרובה, דס' עשרון יום המרובה הוא. ועתוי''ט:
פרק יג - משנה ג
הֲרֵי עָלַי עֵצִים {ד}, לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחוֹת מִקֹּמֶץ, חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחוֹת מִקֹּמֶץ {ה}. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב {ו}. וּשְׁנֵי בָזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים {ז}:
. שתי בקעיות גדולות. דמיעוט עצים שנים:. כרת, דהעלאה היא. ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא, הלכך חשיב חמשה קומצים ותו לא, ולא חשיב להאי דהמעלה קומץ בפנים לקומץ ששי:. של לחם הפנים:
{ד} . ת''ר קרבן [נפש כי תקריב קרבן מנחה], מלמד שמתנדבין עצים. [ובת''כ מרבינן מיניה נמי יין ושמן ולבונה]. וכן הוא אומר דעצים אקרי קרבן, והגורלות הפלנו על קרבן העצים. עתוי''ט: {ה} . תנן נמי הכי בסוף פרק ז' דשקלים. ופירוש הר''ב שזה שיעור הלבונה הבאה עם המנחה, דכתיב והרים ממנו וכו'. והכי איתא בגמרא. ואע''ג דבפ''ק מ''ג פירש הר''ב דבשני קרטין כשרה, ויליף לה מקרא, היינו בדיעבד. ומיהו הכא דנודר בלבונה בפני עצמה לא יצא אלא בקומץ, דלהכי אצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין, בפני עצמו לא. ואיכא מאן דאמר דבבאה בפני עצמו נמי נמי פליגי. והיא פלוגתא בגמרא. ועתוי''ט: {ו} כו'. לאו דוקא. דה''ה בכזית דחייב, כרבנן דזבחים פרק י''ג מ''ד. אלא לאפוקי מר''א דמשנה ו' שם בבזיכי לבונה עד שיקריב ב' קומצים. תוספ'. ועתוי''ט: {ז} קומצים. בת''כ יליף ליה:
פרק יג - משנה ד
הֲרֵי עָלַי זָהָב {ח}, לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר כָּסֶף {י}. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי:
. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא, דלמא נסכא דדהבא קאמר, דהיינו חתיכה של זהב {ט}:. שיביא נחושת ששוה מעה כסף:. כך וכך זהב:. יביא כל כך עד שידע בעצמו שמעולם לא נתכוין לכל כך:
{ח} . זה לבדק הבית. הר''מ: {ט} פרק ו' דשקלים פירש הר''ב, מביא אפילו צנורא שהוא כמין מזלג קטן. ועתוי''ט: {י} . ודלמא פריטי. אר''ש באתרא דלא סגי פריטי דכספא. גמרא:
פרק יג - משנה ה
הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שָׁמֶן, לֹא יִפְחוֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ {יב} מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כְיוֹם הַמְּרֻבֶּה:
. לנסכים:. שהן פחותים שבנסכים. רביעית ההין לכבש, תלתא לוגין הוו, שהין י''ב לוגין:. שהפחות שבמנחה עשרון סולת, והיא טעונה לוג שמן {יא}:. כפחות שבמנחת נסכים, עשרון לכבש בלול ברביעית ההין שמן. ואין הלכה כרבי:. כיום טוב ראשון של חג הסוכות כשחל להיות בשבת. שאותו היום מרובה בנסכים לקרבנות של חובת היום מכל שאר ימות השנה. דהוו שלשה עשר פרים וארבעה עשר כבשים וארבעה מוספים, ב' מוסף דשבת וב' מוסף דחג {יג}, ואילים שנים ושעיר אחד {יד}. והנסכים הצריכים לכולם מאה וארבעים לוג {טו}:
{יא} דבא בנדבה גמרינן ממנחת נדבה. דתניא, קרבן, כלומר וכי תקריב קרבן מנחה, מלמד שמתנדבין שמן. ודון מינה ומינה, מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ורבי סבר, דון מינה ואוקי באתרה. דשמן הבא בפנו עצמו הוי כנסכים דומיא דיין. בגמרא. ועתוי''ט: {יב} כו'. מן היין או מן השמן. הר''מ: {יג} דק. אלא ב' תמידי היום הוה ליה לחשוב במקום ב' מוספי החג. ולכן ראוי הוה ליה שיכתוב וד' כבשים ב' מוספי שבת וב' תמידי היום: {יד} לפום ריהטא כתב כן. דהא חטאת הוא ואין לחטאת נסכים, כדתנן בפ''ט מ''ו: {טו} שנינו שם משנה ג' כו'. וזה המספר שוה לשמן וליין:
פרק יג - משנה ו
הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, (אוֹ) תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָּר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָּר וְעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:
. ר' אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. באתריה דתנא קמא לא היו קורים עולה סתם אלא לעולת בהמה, ופחותה שבעולת בהמה הוא כבש, הלכך יביא כבש. ובאתריה דר' אלעזר בן עזריה היו קורים עולה סתם גם לעולת העוף, הלכך יביא תור או בן יונה. ומר כי אתריה ומר כי אתריה:. זכרים ולא נקבות. דעולה ליכא לספוקי אלא בזכרים. ומתניתין רבי היא דאמר לקמן המתנדב קטן והביא גדול לא יצא. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי המתנדב קטן והביא גדול יצא, דיש בכלל מרובה מועט. והלכה כחכמים:. אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי. יביא מכל מיני בהמה הזכרים גדולים וקטנים, דהיינו פר ועגל איל ושעיר וגדי וטלה:. את המין:. אם מין בהמה או מין עוף:
פירוש למשנה זו
פרק יג - משנה ז
הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה {טז}. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה אַיִל וְרָחֵל גְּדִי וּגְדִיָּה שָׂעִיר וּשְׂעִירָה טָלֶה וְטַלְיָה:
. תודה או שלמים:. פחות שבתודה ושלמים:. דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות:. נקבה בת שתי שנים {יז}:. בן שנה מן העזים:. עז בן שתי שנים:. כבש בן שנתו:
{טז} עגל כו'. גם כן דעת רבי. הר''מ: {יז} לי לפרש איל בן שתי שנים, כדתנן במשנה ג' פרק קמא דפרה:
פרק יג - משנה ח
הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו {יח} בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתָּיִם. כֶּבֶשׁ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא:
. כך נתפרש דינו בתורה שבעל פה, שיהא ערך השור עם נסכיו מנה: עגל יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים:. יביאנו במנה חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו:. שהרי קבע שור במנה:. משום הכי תנא פלוגתא דרבי ורבנן הכא בסיפא, לפרושי, דרישא לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ולא רבנן ואין הלכה כרבי:
{יח} . היין והסולת שמביאין עם הקרבן נקראים נסכים. הר''מ:
פרק יג - משנה ט
שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ {כ}. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו אָיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ:
. שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כ''ז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל:. ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה:. לכתחלה {יט}. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי:. אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים י''ב) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למובח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם {כא}, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא:. איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא:. בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי:. דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש:
{יט} יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [שבכ''מ ב' חשובים מאחד אפילו שניהם שוים. רש''י] נמי פליג, אלא דנטר לת''ק עד דמסיק למילתיה. גמרא: {כ} . וברישא נמי שור זה כו'. אפילו הביא בדמיו איל אחד יצא. הר''מ: {כא} דאין הכי נמי אם הומם הגדול דמיחל בבינוני אלא שצריך שיביא גם כן בדמים היתירים:
פרק יג - משנה י
הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח {כג} בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם {כז}, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר {כח}, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְיָ בִּירוּשָׁלָיִם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:
. בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים {כב} נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וק. ים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג. את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה'. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (י''ט) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו:. נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה:. והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כר' שמעון:. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים {כד}, ושם יביא קרבנותיו:. דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין {כה}, ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו {כו}, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני:. אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר' שמעון:. אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים:. שחולקים ואוכלים בקדשים:
{כב} שאע''פ שנתמנה לכהן גדול עדיין לא עבד, אלא שנמנו וגמרו ופסקו לו הגדולה, ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא: {כג} . ענין תגלחת, הבאת קרבנותיו. הר''מ: {כד} ידעתי למה הוסיף בירושלים. ועיין לקמן: {כה} ליכא למימר נעשה כאומר שלא אתחייב באחריות קרבנותיו, דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמרא: {כו} נמי לא מחייב משום שחוטי חוץ. רש''י: {כז} . אבל בנוב וגבעון היו מותרים לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה. תוספ' בשם תשובת רש''י: {כח} צריך לומר כו'. מכלל דבית חוניו לאו עבודה זרה הוא. ותימה. הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה, דנדרים ונדבות דבני נח היה מעלה. תוספ'. ועתוי''ט:
פרק יג - משנה יא
נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, (וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ), וּבַמִנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם: