משנה - זבחים-פרק יפרק י - משנה א
כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הַתְּמִידִים קוֹדְמִים לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:
כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד. מכדי כתיב מלבד עולת הבוקר, העשויה כבר משמע, מינה שמעינן דתמידין קודמין למוספין, אשר לעולת התמיד למה לי, פשיטא דעולת הבוקר עולת התמיד היא, אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו. דמשום היא גופה לא הוה צריך לפרושי:
פירוש למשנה זו
פרק י - משנה ב
וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ {א}, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה. אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לָאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת {ד} וְעַל הַיְּסוֹד. אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים {ו}. הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִים לָחֶם. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַן אַרְבַּע וּסְמִיכָה וּנְּסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק:
דם חטאת קודם לדם עולה. אם שניהם שחוטין ועומדין ליזרק {ב}: שהוא מרצה. מכפר על חייבי כריתות שצריכים ריצוי גדול: אברי עולה קודמין. בהקטרתן: לאימורי חטאת. אם נזרקו {ג} דמי שניהם: מפני שהן כליל. וצד ריבוי הוא זה למזבח: על ארבע קרנות. ואשם שתי מתנות שהן ארבע ולא על הקרנות: ועל היסוד. שפיכת שיירים. ובאשם לא מצינו שנאמר בו {ה}: מתן ארבע. שתי מתנות שהן ארבע, ובכור אינו טעון אלא מתנה אחת ואינו טעון סמיכה ונסכים ולא תנופת חזה ושוק:
{א} המקודש מחבירו. שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו. רש''י: ג) כ''כ רש''י. ונ''ל משום דקשיא להו הא דתנן במ''ד החטאת קודמת, ולא תנן דם חטאת והתם אמרינן זה בנה אב לכל החטאות. ולהכי פירשו דהכא דוקא כששניהם שחוטים ונזרקו והתם כשעומדין לישחט. ועתוי''ט: {ד} כו'. ולא סגי ליה מפני שהחטאת מרצה על חייבי כריתות דאיכא באשם נמי דיש לו קצבה לדמים כדלקמן מ''ה. אבל חטאת כל דהו, ורבוי דמזבח עדיף. ועתוי''ט: {ה} בכתוב אלא נלמד בלמוד, דשיריים ליסוד בכולהו הוי כמ''ש רש''י [בגמרא] דף נ''ב. וכ''כ המ''מ: {ו} . לא סגי ליה בטעמא דמרצה, משום דתודה ואיל נזיר מקודשים דטעונין לחם. כדאמרינן בגמרא. תוספ':
פרק י - משנה ג
הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, מִפְנֵי שֶׁהוּא זֶבַח וְיֶשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו {ח}:
ונאכל לכהנים. והמעשר אין לכהנים חלק בו אלא כולו נאכל לבעלים: מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין. ועוף במליקה. וזבחים חשיבי {ז}: ויש בו קדשי קדשים. ואע''ג דקרבן עוף כולו קדשי קדשים, או חטאת או עולה, זבחים יש להן לחלק גבוה שני דברים, דמו ואמוריו, משא''כ לחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, וכיון דקדמה לחטאת העוף כל שכן לעולת העוף, דהא חטאת העוף קודמת לעולת העוף כדמפרש ואזיל:
{ז} שמצותן מרובה, שכל הקרבנות באין מהן. רש''י: {ח} כו'. בשלמא אימורים ליתנהו בעופות, אלא דם מיהא איתא. אלא לאשמועינן אימורין כי דמו'', מה דמו לפני זריקה אף אימוריו קודם זריקה, דהא קרי להו ק''ק. ומה דמו מיפסל ביוצא אף אימוריו מיפסלי ביוצא. גמרא. ונראה לי דמתניתין אליבא דר''א מ''ג פ''ק דמעילה, דס''ל דאימוריו נפסלין ביוצא. וכן משמע בסוגיא. גמרא:
פרק י - משנה ד
הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים. מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַתּ נְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא {ט}. חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף. וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ:
שהן מיני דמים. ומיני דמים כפרתן מרובה: חטאת העוף קודמת לעולת העוף. דכתיב (ויקרא ה') והקריב את אשר לחטאת ראשונה {י}, בנה בנין אב {יא} לכל החטאות שקודמות לעולה בין בבהמה בין בעוף {יב}: וכן להקדשה. כשהוא מפריש קנו, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, קורא שם לחטאת תחלה {יג}:
{ט} . כלומר דמכפר: {י} דלית בה הקטרה לא מהניא טעמא דמרצה כדלעיל מ''ב. תוספ': {יא} בברייתא, שאין ת''ל ללמד שתקרב ראשונה, שהרי כבר נאמר ואת השני יעשה עולה: {יב} אפילו חטאת העוף לעולת בהמה. דבתרוייהו בהמה לא צריכא לבנין אב. גמרא: {יג} כללא הוא, דהא ביולדת כתיב אחד לעולה ואחד לחטאת, הרי שהקדים עולה לחטאת. וטעמא בגמרא לפי שכאן באה במקום בהמה דעשירות שהיתה בהמה לעולה. ומ''מ מסיק רבא דאף ביולדת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה שתקדים בקריאת שם ולא לעבודה. אבל לשון רש''י, למקראה שתהא נקראת בענין תחלה. אבל בעבודתן חטאת קודם, ולפ''ז כללא הוא וכ''כ הר''מ. ועתוי''ט:
פרק י - משנה ה
כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצוֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָא עַל (יְדֵי) הֶכְשֵׁר. כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:
קודמות לאשמות. אם היה מחוייב חטאת ואשם ומביאן, חטאת קודמת. כדתנן שדמה נתן על ארבע קרנות ועל היסוד: מפני שהוא בא להכשיר. את המצורע לקדשים ולביאת מקדש. הלכך חשיבותא הוא לגביה, שהטהרה תלויה בו: ובאים בכסף שקלים. דכתיב (ויקרא ה') בערכך כסף שקלים, באשם מעילות, ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בגזירה שוה בערכך בערכך, ואשם שפחה חרופה גמר באיל איל: חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. דכתיב בהו (במדבר ו') כבש בן שנתו. ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים, כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא:
פירוש למשנה זו
פרק י - משנה ו
כְּשֵׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִים בְּהַקְרָבָתָן, כָּךְ הֵן קוֹדְמִים בַּאֲכִילָתָן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיּוֹם, שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם, שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ {טו} קוֹדְמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת {טז}, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים:
כך הם קודמים לאכילה. אכולהו דבני אכילה קאי, כגון חטאת לאשם, ואשם לתודה, ותודה לשלמים: שלמים. של קרבן אמש {יד}: וחכמים אומרים כו'. והלכה כחכמים. ותדיר ומקודש, כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עומדים, זה תדיר וזה מקודש ממנו, דהא אמרן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה. הא מלתא מיבעיא בגמרא ולא אפשיטא. ונראה דתדיר קודם:
{יד} כלומר שנקרבו אמש. ודלא כמ''ש בפירש''י שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום לשחטן. ועתוי''ט: {טו} כו'. פירש בקונטרס, דזלזול הוא להשהותם כל כך שצורת הבשר מתקלקלת. ועל חנם דחק. אלא היינו טעמא, דשלמים של אמש אין להם היתר אכילה אלא עד הלילה, וחטאת ואשם של יום עד הבוקר [היינו מדאורייתא. ולדחז''ל עד חצות] דנאכלין ליום ולילה. תוספ': {טז} כו'. וה''ה אשם, דקדשי קדשים הוא כ''כ התוספ'. ובתוספתא שנוי בהדיא כו'. ועתוי''ט:
פרק י - משנה ז
וּבְכֻלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת {יז} בַּאֲכִילָתָן, לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבֻשָּׁלִים, וְלָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי חֻלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל:
ובכולן. בכל הנאכלים: רשאים הכהנים לשנות באכילתן. כגון לאכלן צלויין מבושלין ושלוקין. דבמתנות כהונה כתיב (שם י''ח) לך נתתים למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים צלי שלוק ומבושל ובמטעמים ותבלין:. ש, לא יביא את התרומה לידי פסול. לפי שהתבלין שבלעו טעם הקדשים אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה {יח} משום טעם הקדשים שבלוע בהן:
{יז} . נ''ל דאתא לאשמעינן שאם צלאו יכול להוסיף עליו בתבלין, וכן אם כשלו יכול אח''כ לשלקו או לצלאו. דאלת''ה הא תנינן ליה כפרק איזהו. וגם לישנא דיכול לשנות דייק שפיר טפי. ועתוי''ט: {יח} דלמעוטי מכרת דנותר. ואי אפשר לומר כן, דבודאי טעם כעיקר לחייבו ככרת. ועתוי''ט:
פרק י - משנה ח
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵק בָּעֲזָרָה, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹג {כ} שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ. שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן:
שהוא מתחלק. לאכילת כהנים: מותר רקיקי מנחת ישראל. מנחת מאפה שבאה חלות ורקיקין. חלות בוללן, ורקיקין מושחן. ואמר ר' שמעון {יט} במסכת מנחות [דף ע''ה] מרשחן במין כ''י [כ''ך יונית], דשאר השמן נאכל לכהנים. מותר רקיקי מנחת כהנים. דמנחת כהנים כולה כליל, השמן שצף על גבה ונותר שאינו נבלע בה, שורפים אותו בפני עצמו: ומותר מנחת כהן המשיח. לפי ששמנה מרובה, שלשה לוגין לעשרון, ומתוך שהיא אפויה תחלה אין שמנה נבלע בפתיתיה וצריך להקטיר המותר בפני עצמו: שאין מתנדבים שמן. לפיכך לא יעלה על דעתך שיהא השמן המתחלק או הנקטר נדבה: ר' טרפון אומר מתנדבים שמן. בפני עצמו. ואין פחות מלוג. ונשרף בפני עצמו {כא}. והלכה כר' טרפון. וכן הלכה שמתנדבים יין בפני עצמו ואין מתנדבים פחות משלשה לוגין, וזורקין אותו על גבי האשים ונשרף שם. ואע''ג דהוא מכבה אש המערכה ורחמנא אמר לא תכבה, הואיל ואינו מתכוין לכבות שרי, דכרבי שמעון קיימא לן דדבר שאינו מתכוין מותר. ולא הוי פסיק רישיה. דאפשר שתהיה האש גדולה וחזקה ותנצח את היין ולא יכבנה:
{יט} דמלתא כתב דר''ש אמר. שכן הוא בברייתא מנחות דף ע''ה. אבל. במשנה ג' פ''ו דמנחות מסתם סתם לן כו': {כ} כו'. ה''פ ומותר לוג. דמותר קמא, קאי נמי אלוג. דהא הזה ממנו כדתנן פרק י''ד דנגעים משנה י': {כא} פרק י''ב דמנחות כתב, דקומצו ומקטיר הקומץ ושירים נאכלין. והן דברי שמואל בגמרא דהכא. וכן פסק הר''ם בחבורו. וכן נמי ביין כתבו שם דמנסכו לשתין. ועתוי''ט: