המזבח מקדש את הראוי לו. ופליגי תנאי בפירושא דמתניתין מאי ניהו הראוי לו: ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים. להשרף על גבי האש, אע''פ שנפסל, אם עלה למזבח קדשו המזבח ונעשה לחמו, ואם עלה לא ירד. אבל דבר שאין ראוי לאש, כגון דם פסול ונסכים פסולים, אפילו אם עלו ירדו: היא העולה על מוקדה. דבר שהוא למוקד ועלה, הרי הוא בהוייתו ולא ירד. היא, משמע בהוייתה תהא: רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. ואפילו דם ונסכים שנפסלו, אם עלו לא ירדו. ואין לך למעט אלא דבר שלא הוברר לחלקו של מזבח מעולם, כגון קמצים שלא קדשו בכלי אחר קמיצה, דאע''ג דהמנחה כולה קדשה בכלי אין זה חלק גבוה ברור, שאין המנחה קריבה כולה. ובקמיצה בלא מתן כלי, אין זה מבורר למזבח, ואינו מתקדש אפילו עלה על גבי המזבח: אלא הדם והנסכים. שהם ראוים למזבח ואינם ראויים לאשים: ר''ש אומר הזבח כשר והנסכים פסולים. ר' שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע, ובדם ובנסכים הבאים בפני עצמן כרבן גמליאל. ולא ממוקדה יליף, אלא מקרא דכתיב (שמות כ''ט) כל הנוגע במזבח יקדש, וכתיב בתריה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה, אין המזבח מקדש אלא דומיא דעולה, מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאים בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל הזבח. הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים כגון שיצאו או נטמאו, בין שהזבח פסול והנסכים כשרים, דהואיל והן באים בגללו נפסלים עמו ובטלה תורת הקדש מהן: ואפילו זה וזה פסולים הזבח לא ירד. שהמזבח מקדשו: והנסכים ירדו. כיון שאין באים בגלל עצמן אינן דומיא דעולה ואין מזבח מקדשן. והלכה כר' יהושע:

{א} . דמוקדה לאהדורי פקעין הוא דאתא [כשרים שפקעו. דמוקדה משמע מוקד שהיה לו כבר] ור''י, נפקא ליה מאשר תאכל האש. ור''ג איבעי ליה לעכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי חטאת. ור''י לאו ממילא ש''מ דעכולי עולה מהדרינן. גמרא: {ב} . ור''י טעמא קאמר דהא דראוי על מוקדה לא ירד. משום קדושת מזבח הוא. ור''ג מזבח אחרינא כתיב ואידך כו' גמרא. ועתוי''ט: {ג} . אי אפשר להיות לנסכים כשרים גמורין כיון שהזבח פסול. אלא כלומר כשרים מפסול עצמן. תוספ':

הלן. בין דם בין אימורים שלנו לילה חוץ למזבח: ר' יהודה אומר שנשחטה בלילה כו' אם עלתה תרד. דכתיב זאת תורת העולה היא העולה, זאת היא העולה, הרי כאן שלשה מיעוטים {ו}, מיעט נשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד: ר' שמעון אומר לא תרד. דדריש זאת תורת העולה, תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. והלכה כר' יהודה:

{ד} כו'. ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ושקבלו פסולי' כו' והניתנין למטה שנתנן למעלה כו' כדתניא בברייתא. ואע''ג דתני אלו תנא ושייר ושמא משום דכ''ש הנהו. תוספ': {ה} כו'. תחלת עבודה שבדם וסופה נקט. ולא איצטריך למתני הלך: {ו} מיעוטא, והיא מיעוטא, וה' דהעולה מיעוט, דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה. רש''י. ועתוי''ט: {ז} . פירש''י משבאת לעזרה נפסלה. והתוספ' פירשו שאירע פסול לאחר שחיטה ונתקדש בקדושת כלי משום דרובע ונרבע בעזרה מאי איכא למימר: {ח} כו'. דלהכי אתי זאת למעוטי כדאיתא בגמרא:

מכשיר בבעלי מומין. דאם עלו לא ירדו. ודוקא בדוקין שבעין וכיוצא בהן הכשיר ר' עקיבא, הואיל והן כשרים לכתחילה בעופות. אבל במחוסר אבר דפסול בעופות, לא: דוחה היה אבא את בעלי מומין. שאם עלו דוחה היה אותן כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא, ובהא פליג אתנא קמא דאמר ירדו. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס {י}:

{ט} כו'. מפורשים בריש פרק ו' דתמורה ויש לדקדק בשתיהן וכן לקמן פי''ד מ''ב דלא תנן שהמית את האדם: {י} סגן הכהנים. ומ''מ היה כהן. ועתוי''ט:

כשם שאם עלו לא ירדו. אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי: כך אם ירדו. לאחר שעלו, לא יעלו עוד: וכולן שעלו חיים בראש המזבח. ר' עקיבא קאמר לה דמכשיר בבעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים: עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. בעולה כשרה מיירי, ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח:

פירוש למשנה זו

ואלו אם עלו ירדו. ואפילו הן כשרים וטהורים. משום דלא שייך בהו מזבח כלל: בשר קדשי קדשים כו'. דלאכילה קיימי ולא למזבח: והקטורת. לא ראויה היא למזבח החיצון: הצמר שבראשי כבשים. גרסינן. ורישא דבבא אחריתא היא, ובהדי עצמות וגידין קתני לה ומשפט אחד להם. הצמר שבראשי כבשים, של עולה. שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו, והכי אמרינן בשחיטת חולין [כ''ז ע''ב]. מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע''פ שאינו בכלל הפשט ישנו בכלל הקטרה, תלמוד לומר את הראש. ויש צמר בגובה ראשו של כבש אצל ערפו, וכן השער שבזקן התישים בזמן שהן מחוברים, כולן עולים:

.אין פירוש למשנה זו

וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים {יא} ואכלתם האש: ופקעו מעל המזבח: לארץ. אסקלטי''ר בלע''ז: לא יחזיר. אין צריך ''להחזיר {יג}: וכן גחלת שפקעד. אין צריך להחזיר: אברים שפקעו כו'. אי דאית בהו ממש, שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש, שנשרפו' כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם: קודם לחצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה, שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר: ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו: ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:

{יא} כן פירש''י. וטעמייהו, דאילו בזמן שפירשו, אפילו עלו ירדו, כרבי דברייתא. ואע''ג דתנן פרשו לא יעלו, ה''ה דאם עלו ירדו. ועתוי''ט: {יב} . עפו. כמו שאנו רואין במוקד האש שבל דבר שיש בו לחות הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הר''מ: {יג} דמשנה ד' אם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותה וכ''כ הר''מ. התם כשלא אכלתן האש כלל וכן משמע בגמרא:

הכבש מק דש. דכתיב (שמות מ') ומשחת את המזבח וגו', את, לרבות את הכבש: הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל') כל הנוגע בהם יקדש: כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן: מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון {טו}: שהיו עושין והן שש, לימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולין, דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וא''א לומר מקרא כמשמעו שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא עליו, כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח ואין אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים {טז} בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע''פ שנשחטו בכשרות {יז}, בדלם פסולים. ואפילד שירי מנחית אינם נאבלים, דכתיב (ויקרא י') ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:

{יד} כו'. וע''מ שיהיה אותו דבר ראוי לאותו כלי. הר''מ: {טו} להתוספ', דאמאי לא יקדשו מחתה דקטורת והכף, וכן בזיכין ושולחן. ופירש ר''ת דמדה לאו דוקא, אלא להכי קרי ליבש מדה ולא כלי, לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה אבל דבר לח לא שייך מדה גביה, שהרי מדת לח אינה שוה, דדבר לח אינה יכולה להיות גדוש, ופעמים שמדת לח זה יתירה מזה כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין להכי לא קרי ליה מדה. ועתוי''ט: {טז} עליו בגינו ובשבילו קאמר. רש''י. והר''מ כתב שהרי אין שם מזבח, לזרוק עליו: {יז} וכ''ש אם לא נשחטו כלל. וכר''י בגמרא דף נ''ט. אלא כיון דא''כ בע''ח נדחים, ובריש פרק ו' דיומא משמע דקיי''ל אין בע''ח נדחין כו', צריך לפרש דלא אתא למימר אלא דשחיטת כשרות לא מהני לה, אבל אי לא נשחטה כלל אין בע''ח נדחין, וכרכ דפליג אדר''י: {יח} . בעזרה. רש''י: