משנה - זבחים-פרק חפרק ח - משנה א
כָּל הַזְּבָחִים {א} שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹתּ, אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם. נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בָּרוֹבֵעַ, וּבַנִּרְבָּע, וּבַמֻּקְצֶה, וּבַנֶּעֱבָד, וּבָאֶתְנָן, וּבַמְּחִיר, וּבַכִּלְאַיִם, וּבַטְּרֵפָה, וּבַיּוֹצֵא דֹפֶן, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, (וְיִמָּכְרוּ) וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרֵב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין:
כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות. הכי קאמר, כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות, או שור הנסקל: אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמשה, ואלו הן, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאליהן, והן נקראין חטאות המתות: בשור שנעבדה בו עבירה. שהוא נפסל בה להקרבה. כגון {ב} שהמית את האדם על פי עד אחד שאינו אסור להדיוט, לפי שאינו נסקל אלא על פי שני עדים: או על פי הבעלים. שבאו בעלים לב''ד והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר, דקיי''ל, ומן הצאן, להוציא את הנוגח: ורובע ונרבע. על פי עד אחד, או על פי הבעלים, או קודם שנגמר דינו {ג}, או שהיה אותו שהמית והרובע והנרבע [של] נכרי. שנאסר לגבוה ולא להדיוט: מוקצה. שהפרישוהו {ד} לקרבן לעבודה זרה, ונעבד נמי, שניהם מותרים להדיוט: באתנן ומחיר. כל הני חולין נינהו, וזבח אחד מעורב בהן, כולן ירעו. שאי אפשר לשחוט אחד מהם בלא מום, שמא זהו הזבח. והשוחט קדשים בחוץ חייב כרת. ולמכרן לצרכי עולות אי אפשר, שהרי פסולים: ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת {ה} ואם עולה עולה. ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על המעות הללו: נתערב. זבח אחד בחולין כשרים הרבה: ימכרו החולין. כולן: לצריכי אותו המין שהיה הזבח שנתערב בהן. ונמצאו כולן קדשים ממין אחד אלא שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד, שהרי הזבח הראשון שם בעליו עליו ואין ידוע איזהו. ותקנתו, שיקריב כל אחד לשם מי שהוא ויאמר כשיקריב כל אחד, הרי הוא לשם בעלים שלו:
{א} כו'. הא תנינא חדא זמנא בריש פרק ו' דתמורה ובפ''ה דעבודה זרה משנה ט' וצריכי כו'. גמרא ועוד תנינא קנים פרק ב' מ''ג כו'. עתוי''ט: {ב} רש''י, ומפרש ואזיל מאי היא כגון כו'. ותיבות או או, נ''ל לפרש כמו בין בין: {ג} נמי הוה מצי לפרושי לעיל בשור שהמית כו': {ד} דתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה הכומרים. [פירוש שעשו בה מעשה לשם ע''א. תוי''ט]: {ה} רש''י. וכתבו התוספ' משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע, והלשון משמע כן. וא''א לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבהים וכן מוכח בגמרא כו':
פרק ח - משנה ב
קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, (זֶה) יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא (וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא). קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ {ט} כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם:
מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה: יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם {ו}. והני מילי בקרבנות של נשים {ז} דלא בעי סמיכה, דכתיב בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעי סמיכה, לא: מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן: ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשנים והאחר באחד {ח}, צריך להביא מכל מין בשנים, כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו: נתערבו בבכור ובמעשר. בהמה. שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים: כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא {י}. ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח: הכל יכולים להתערב. כלומר אם נתערבו יש ספק בתערובתן: חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה {יא}. אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים, שהכל קרב שלמים בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם:
{ו} אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספ' פירשו, לשם מי שהוא היינו סתמא, דסתמא נמי כלשמו דמי: {ז} משני בחטאת העוף כו', דהכא בזבחים מיירי. ועוד, דעופות לאו בני רעיה ופדיה נינהו. תוספ'. ועתוי''ט: {ח} מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. והטעם שאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים ונמצא שעדיין ניחוש שמא יחליף, שקדושת בהמת חלתה על דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה: {ט} . הכא לא גרסינן וימכרו. דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. עתוי''ט: {י} פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש. ועתוי''ט: {יא} שעיר נשיא, כדכתיב שעיר עזים. זכר. ומשום הכי אצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל, ולא סגי במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה:
פרק ח - משנה ג
אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, (יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָּפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים, יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:
אשם שנתערב בשלמים. שמתן דמו של אשם ושלמים שוה: שניהם ישחטו בצפון. דשלמים שחיטתן בכל מקום ויכולים נמי לשוחטן בצפון במקום ששוחטים האשם: כחמור שבהן. לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה. ולא כשלמים הקלים שנאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. ובעל השלמים יצא ידי נדרו, דהא שלמים לשמן הן קרבין, שמקריב כל אחד לשם מי שהוא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים בין באוכליהן בין בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר. אלא ירעו ויסתאבו וימכרו כדאמרינן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ויביא בדמי היפה שבהן כו'. ואין הלכה כר''ש: חתיכות בחתיכות. אם נתערבו חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים, או חתיכה של קדשים קלים הנאכלים ליום אחד כגון שלמי תודה עם חתיכה של קדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד דהיינו שאר שלמים, בהא מודו רבנן לר''ש דיאכלו כחמור שבהן, דמאי אית ליה למיעבד:
פירוש למשנה זו
פרק ח - משנה ד
אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
אברי חטאת. שבשרה נאכל לכהנים: שנתערבו באברי עולה. שכולה כליל: יתן למעלן. יתן אברי התערובות כולן על העצים. וטעמא דר' אליעזר, דאמר קרא (ויקרא ב') כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', והכי משמעותא דקרא, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא תקטירו כל שממנו אשה לה', דהיינו השיריים של קרבן. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש לה', שתי לחם מן השאור ודבש מן הביכורים מפרי העץ שהם תאנים ותמרים. ואל המזבח דרשינן ליה בין אשאור ודבש בין אשיריים, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. והיינו דקאמר ורואה אני את בשר חטאת כאילו הן עצים: וחכמים אומרים תעובר צורתן. כלומר יניח אותן עד שיפסלו ויצאו לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשים, ואינו מעלן למזבח, דהא עבר משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו {יב}, וחטאת דאימוריו קרבים לאישים הרי הבשר בבל תקטירו. והלכה כחכמים:
{יב} דקראי הכי כתיבי, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ודייקי רבנן, אותם אשאור ודבש קאי, כדדרשינן לעיל קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש, ודרשו רבנן, אותם, מיעט רחמנא אותם, אותם הוא דאי אתה מעלה על המזבח אבל אתה מעלה לשם עצים ; אבל מידי אחריני שממנו לאישים דנפיק מסיפא דקרא קמא לא. ור''א מוקי למעוטי דאותם כו'. לענין כבש כו' ורבנן תרתי שמע מינה. עתוי''ט:
פרק ח - משנה ה
אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הָרָאשִׁין. כְּרָעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הַכְּרָעָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
אברים באברי בעלי מומים. אברים כשרים שנתערב בהן אבר אחד של בעלי מומין, ובא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב אחד מן הראשין, יקריבו כל הראשין לכתחלה, דתלינן איסורא בההוא דקרב, והנך כולהו כשרים נינהו. ובגמרא מפרש דלא שרי ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים, דודאי חד מהנך זוג דהיתירא הוא וניתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואי משום ההוא דספק איסור איכא למתלייה באותו שקרב תחלה קודם שנמלך. אבל אחד אחד שמא לא נתנה הקרבה זו ליקרב אפילו לר' אליעזר דילמא האי דאיסורא הוא: חו. ן מאחד. חוץ מזוג אחד. הכי מפרש לה בגמרא. דבחד גרידא מודה ר' אליעזר דלא ניתנה הקרבה זו ליקרב, כדאמרן:
פירוש למשנה זו
פרק ח - משנה ו
דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם {יג}, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם {טו}, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם {טז} מְבַטֵּל דָּם:
אם יש בו מראה דם כשר. והני מילי כשנפלו המים לתוך דם של קדשים. אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים, אמרינן קמא קמא בטיל {יד}, ואפילו יש בו מראה דם פסול: נתערב ביין. שהוא אדום: רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר: בדם בהמה. של חולין: רואין אותו. דם של חולין כאילו הוא מים, ואם היה מראה אדמומית של דם הכשר ניכר בהם, כשר, ואע''פ שהדם הפסול מרובה עליו הרבה: אין דם מבטל דם. דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל, ואפילו טפה לתוך כלי גדול {יז}. אע''פ שאילו היה הדם מים, אין הדם הכשר ניכר בהם. אפילו הכי כשר לזריקה. ואין הלכה כר' יהודה:
{יג} במים כו'. אפילו רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה, כו' אבל חולין גמורין שרי לכולי עלמא לשם עצים ולשם מים. וכן דם פסולין והתמצית. תוספ': {יד} כשנפל מתוך כלי קטן. שאין מוציא אלא טפה טפה: {טו} כו'. לאו באדמימות מעט מתכשר אלא מראית דם גמור קאמר כו'. תוספ'. ועתוי''ט: {טז} דם. ושניהם מקרא אחד דרשו. ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר. רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה [והני דמים דמתניתין לא עולין נינהו ולהכי מבטלין אהדדי]. ור''י סבר, מכאן למין במינו שאינו בטל כו'. בגמרא: {יז} . ומדבריהם למדנו דר''י בקמא קמא בטיל נמי פליג. ועתוי''ט:
פרק ח - משנה ז
נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:
נתערב בדם הפסולים. כגון בדם שנשחט לחוץ לזמנו {יח}: ישפך לאמה. לאמת המים העוברת בעזרה ויורדת לנחל קדרון. ולא אמרינן רואים אותו כאילו הוא מים ואם דם הכשר ניכר בהם יזרק, דגזרינן דלמא אתי לאכשורי דם פסולים בעינייהו {יט}. וכן דם התמצית. דמדאורייתא דם התמצית לא חזי לכפרה. דכתיב (ויקרא י''ז) כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר. דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. וגזרינן על דם הנפש שנתערב בדם התמצית, דלמא אתי לאכשורי בזריקה דם התמצית בעיניה: רבי אליעזר מכשיר. לכתחלה בדם התמצית שנתערב עם דם הנפש. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה על דם הנפש, הלכך אמאי נגזור, הוה ליה כנתערב דם החולין בדם הקדשים דלא גזרי. נן ביה מידי. וכשנתערב בדם פסולין דמלתא דשכיחא, לא פליג רבי אליעזר {כ}. ותנא קמא סבר פעמים שדם התמצית רבה על דם הנפש, הלכך גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה. ומיהו היכא דלא נמלך הכהן בב''ד אם יתן מתערובת זו אם לאו ונתן מאליו, מודה ת''ק דכשר, דגזירה בעלמא היא ובדיעבד כשר. וכי אתי לאמלוכי, אמרינן ליה לשופכו אמה משום גזירה. והלכה כחכמים:
{יח} בדם פסולים בעצמם לנבי מזבח. ורש''י והר''מ כתבו כגון בדם רובע ונרבע או שנשחט חוץ כו': {יט} דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה, משום דבההוא לא אתי למטעי לאכשורי בעיניה. תוספ': {כ} פליג, לערבינהו וליתננהו כו'. גמרא. ועתוי''ט דלטעמא שכתב הר''ב בריש פרק קמא משום בעיניהו, פליג ר''א בתרווייהו דס''ל דלא גזרינן. ולמ''ש הר''ב כאן לא הו''ל לפרש בתחלה דברי הת''ק משום בעינייהו כו':
פרק ח - משנה ח
דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, (אִם) קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה:
דם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין ישפך לאמה. ובהא לא פליג ר' אליעזר, דעבר בזריקתן משום לא תקריבו {כא}: נתערב כוס בכוסות. כוס דם של בעל מום בכוסות של דם כשר, ואין ידוע איזהו כוס של דם בעל מום: ר' אליעזר אומר אם קרב אחד מהם כו'. כדרך שנחלקו באברים ואברי בעלי מומין, כך נחלקו בכוסות, וכדפרישנא לעיל. וצריכא לאפלוגי בתרווייהו, דאי אשמועינן באברים, בהא קאמר רבי אליעזר יקרבו משום דאתעבידא כפרתן בהכשר, דהיינו זריקת דמן שהיא עיקר כפרה, אבל גבי כוס בכוסות דעיקר כפרה בקלקול, אימא לא, צריכא {כב}:
{כא} אשר מום בו לא תקריבו. בפרשת אמור: {כב} אתמר בהא, בהא קאמרי רבנן, אבל בהא אימא מודו לר''א. גמרא:
פרק ח - משנה ט
הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין לְמַּעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, כְּאִלּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:
הנתנין למטה. מחוט הסקרא. כגון דם עולה ואשם ושלמים ובכור ופסח ומעשר, שנתערבו בדם חטאת שהוא ניתן למעלה: ר' אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת. ואע''פ שדם התחתונים מעורב בו. הואיל ואינו מתכוין לתת התחתונים למעלה רואה אני אותם כאילו הם מים. ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, שכל החטאות קודמות לעולות, הלכך נותן למעלה תחלה ואח''כ למטה, ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שיריים של חטאת ולהתחלת מתנות עולה: ישפכו לאמה. דלית להו רואים: ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה {כג}. ואין הלכה כר' אליעזר:
{כג} בכרייתא דיחזור ויתן למטה. עתוי''ט:
פרק ח - משנה י
הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע {כה}. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ {כו}. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךְ:
הנתנין במתנה אחת. בגמרא מפרש כגון כוס {כד} דם בכור שנתערב בכוס דם מעשר: ינתנו מתנה אחת. מכל כוס וכוס יתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה: מתן ארבע במתן ארבע. כגון דם עולה בדם שלמים או בדם אשם, ששניהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע ושניהם תחתונים: מתן ארבע במתן אחד. כגון עולה בבכור ששניהם תחתונים: רא''א ינתנו במתן ארבע. ורואה אני את מתנות היתירות הניתנות מדם הבכור כאילו הם מים. ואין זה בל תוסיף: במתנה אחת. שלא יעבור על בל תוסיף. וידי עולה יצא, דכל הנתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר: ולא עשית מעשה בידך. ואינו דומה עושה מעשה, ליושב ואינו עושה ואיסור בא מאיליו. והלכה כרבי יהושע:
{כד} אין בילה, ולכך אי אפשר לפרש מתניתין בבלול, דדלמא מהאי יהיב ומהאי לא יהיב. וכי פליגי בכוסות וקאי גם אמתניתין ז' ומ''ט. ועתוי''ט: {כה} תגרע. לא ס''ד דר''א שיקשה לו ר''י מבל תוסיף, משום דרואה אני כאלו הוא מים. ור''א שהשיבו, לפי דבריו של ר''י השיבו, דלית ליה טעמא דרואה אני כו'. תוספ': {כו} . פירוש, כשהדבר עומד בעצמו ולא כשיש בו דבר אחר. ואף על גב דבל תגרע נמי כו', טוב שלא תגרע המצוה. תוספ':
פרק ח - משנה יא
הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, כָּשֵׁר {כז}. בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל, פָּסוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חַטָּאת בִּלְבָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם:
הנתנין בפנים כו' ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואים, ואסור לשנות את אלו מפני הכשרן של אלו. ורבי אליעזר דסבר אמרינן רואין, לא פליג הכא. דהיכי לעביד, ניתיב לחוץ והדר לפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כך מצוה להקדים פנימי לחיצון, דפנימי חשוב. ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נתערב דמם בדמים הפנימים לא מצי למימר יתן בפנים ואחר כך יתן בחוץ משום דמפסלי חיצונים, לא פסיקא ליה. וא''ת לפסלינהו לחיצונים כדי להכשיר פנימים. למפסלינהו בידים לא קאמר ר' אליעזר, ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו, לאמה: נתן בחו. ן. כהן שלא נמלך ונתן מתערובת זו בחוץ, כשר: ר' עקיבא פוסל. החיצון: שכל דמים החיצונים שנכנסו לפנים נפסלו: וחכמים מכששירים. בכל הקרבנות, חוץ מחטאת החי. צונה דמיפסלא משום וכל חטאת אשר יובא כו'. והלכה כחכמים:
{כז} . וכגון דיהיב דמי הפנימיות בחוץ לשם מים. דאי לאו הכי היאך חזר ונתן בפנים, והלא כבר נתכפר. וכהאי גוונא מיירי בסיפא בפנים ונתן בחוץ, שהכנים דמים החיצונים לשם מים. תוספ'. ועתוי''ט דכן צריך נמי לפרש לעיל במשנה ט':
פרק ח - משנה יב
חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָשֵׁר. נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא. מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל {כח}, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג {כט}, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:
יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה: הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר: וחכמים פוסלין. דכתיב (ויקרא ו') אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול. מדלא כתיב את דמה: ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחו. ן. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה: לא ע. שה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר. מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו. שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין כו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל. אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כ''ב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו, דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה, דאמר קרא אשר יובא מדמה לא תאכל, מדמה ולא מבשרה: עד שיכפר. בהיכל: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר''י: ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע''ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב בציץ (שם כ''ח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:
{כח} כו'. פליגי בילפותא דקרא. כדאיתא בגמרא: {כט} כו'. הא מזיד פסול בשכיפר, כדדייקינן בגמרא כו'. ועתוי''ט: