. תשעה ויאמר, ובראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו:. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, והרשעים שבעונם מאבדים את נפשם כאילו מאבדים את העולם. כך מצאתי. ולי נראה, שמאבדין את העולם ממש, שמכריעים את כל העולם כולו לכף חובה, ונמצא העולם אבד בשבילם:. ואינו דומה המאבד מלאכה שהיא נעשית ביום אחד למלאכה שהיא נעשית בהרבה ימים:

{א} ת''ל כו'. הכי פירושו, מה תלמוד לומר מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות, כלומר אתה לימוד נמשך מזה. ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות, אלא שרצה לומר שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה, שהלא במאמר אחד כו', ויצא לנו ממה שנברא בעשרה, להפרע כו'. אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו', שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע כו'. ד''ח: {ב} . ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא. נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט, ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון. שכאשר נאמין באפס מוחלט, צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הם:: רא, שכיון שאפס ואין מוחלט היה, אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום, לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר, כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד:

. אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח''כ נשטפו:. עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך ניצולו כולם בזכותו. וכמו שנטל עליו עול מצות בעוה''ז כנגד כולם כך קבל בעוה''ב שכר כנגד כולם, שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם [חגיגה ט''ו ע''ב]:

{ג} . כלומר דבר זה מה שהיו י' דורות הוא מודיע לנו כמה הש''י ארך אפים. ד''ח: {ד} כו'. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה, אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח הדר ופתח ביה: {ה} כו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם, שהקב''ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונ''ל דהיינו דכתיב ארך אפים, ולא ארך אף, רתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל, ולבסוף משחית הכל, ואחד שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף, כי צדיק מושל ביראת אלהים:

. אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה:

{ו} . שאנו זוכים ומקבלים טובה בזכותו זה שעמד בכל נסיונותיו, לפיכך קראו התנא בכאן אבינו. נ''ל: {ז} כו'. שלא הרהר אחר מדותיו. רש''י: {ח} כו'. שבזה אנו יודעים בודאי כמה חבתו. ובמ''ש רש''י בפירושו עתה ידעתי, להשיב לשטן ולגוים התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי כו':

. שניצולו מעשר מכות {ט}. וכולם היו במצריים ולא בישראל:. אחד, ויבקעו המים. שני, שנעשה הים כמין אוהל {י} ונכנסו ישראל לתוכו, דכתיב [חבקוק ג'] נקבת במטיו ראש פרזיו. שלישי, שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט, דכתיב (שמות י''ד) ובני ישראל הלכו ביבשה. רביעי, שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתחלחל ונעשה חומר וטיט, דכתיב (חבקוק ג') חומר מים רבים. חמישי, שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות, כעין לבינים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה, כדכתיב (תהלים ע''ד) אתה פוררת בעזך ים, שנעשה כעין פירורים. שישי, שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב (שם) שברת ראשי תנינים על המים, והמצריים נקראו תנינים. שביעי, שנגזר הים לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והיינו דכתיב (שם קל''ו) לגוזר ים סוף לגזרים. שמיני, שקפאו המים כספיר ושוהם וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (שם י''ח) חשכת מים עבי שחקים, כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. תשיעי, שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר נוזלים. עשירי, שלאחר ששתו מהם מה שרצו, הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות ט''ו) נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים:. דצ''ך עד''ש באח''ב:. הן כנגד עשר נפילות שבשירת ויושע. רמה בים, ירה בים, טבעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אויב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו כעופרת, הרי עשר נפילות. ותבלעמו ארץ אינו בחשבון הנפילות, שזו היא טובתן שזכו לקבורה:. שנים בים, אחד בירידה, שם נאמר (שם י''ד) המבלי אין קברים במצרים, ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו. אחד ברפידים, וירב העם עם משה. שנים במן, לא תצאו ויצאו, איש אל יותר ממנו ויותירו. שנים בשליו, בראשון בשבתנו על סיר הבשר, בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו. אחד בעגל. ואחד במתאוננים. ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

{ט} הם נסים בלי ספק. ועתוי''ט: {י} היה לנוי ולתפארת ישראל. ובלא אוהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד, דאין ספק דהענני כבוד לא סרו מהם. וכן נמי הנס החמישי נעשה לנוי: {יא} ברוך הוא. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים, לכך יחדם התנא להקדוש ברוך הוא שהוא דיין אמת. אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום לו, לפי שלא היה שורת הדין נותן לנס לפי שהללו עובדי כוכבים כו'. מר''ש: {יב} . מה שהקדים התנא הנסים שבים לפי שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע''פ שלא היו קודם בזמן. מד''ש: {יג} . ואע''פ שהעגל חטא היה, נקרא נסיון, שענין נסיון להקב''ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטתו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ועתוי''ט שהאריך ומסיק שאין לחשוב העגל לנסיון ולחשוב במקומו וימרו על ים בים סוף כדאמרינן בגמרא שבעלייתם מן הים אמרו כשם שאנו עולין מצד זה כו'. אבל ויבואו מרתה לאו בעלייה מן הים היה. ובגמרא דחשיב לעגל ג''כ, י''ל דמתאוננים והאספסוף חדא הוא ותליא בפלוגתא דרבי ורשב''ג במסכת שבת דף קט''ז, ע''ש. ובזה ניחא המדרש רבה פרשת מצורע שהביא והיה לכם לזרא [שנאמר על האספסוף] על מתאוננים: {יד} . שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב, וחסר, אין כל בו, חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא, ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר. וקא קרי ליה להקב'''ה מקום בכאן, להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו. מד''ש:

. לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות:. ואף על פי שהמזבח במקום מגולה היה:. שלא יהא מתמר ועולה:. שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתם. שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור. ושתי הלחם נאפים מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב. וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת:. לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:. בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:. לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מ''ט):

{טו} כו'. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל: {טז} כו'. מתאות בשר הקודש. א''נ מריח אברים של המערכה. שאלו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש''י: {יז} הסריח כו'. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכלו מבערב מעלין אותו בראשו של מזבח ועומדים שם ב' או ג' ימים עד שיהיו פנוים להקטירם שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש''י. ותני מעולם, י''ל דאתא לאתויי להבמות ונוב וגבעון ומשכן שבמדבר: {יח} המטבחיים כו'. שבעזרה במקום שהיו שם שולחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים, ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש''י: {יט} הכפורים. אף שהוא התגברות קטרוג היצר. ועתוי''ט: {כ} כו'. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הר''מ: {כא} . לא תנן לא נשך, אלא אפילו אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. ותני מעולם, פירש במד''ש, שאפשר דאתא לאתויי אפילו שלא בזמן שבהמ''ק קיים. שכדאית היא קדושת הארץ:

. בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה {כב}:. לבלוע קורח ועדתו {כג}:. בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות {כד}. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כ''א) עלי באר ענו לה {כה}:. בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם:. לאות ברית שלא יהיה עוד מבול:. שירד לישראל ארבעים שנה במדבר:. שנעשו בו האותות. ושל סנפרינון היה:. כמין תולעת, ברייתו כשעורה. כשהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו, הן נבקעות מאליהן. ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם:. צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות:. שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים {כו}:. של סנפרינון היו, ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין שלשה. כאבן אחת שארכה ורחבה ועוביה שוין. ונחלקה לשתים ונגללים היו וחצובים מגלגל חמה {כז}:. אלו השדים. שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן, וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא גופויהן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף:. נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה:. תרגום מלקחיה צביתהא. הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת, וראשונה מי עשאה, על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות. וזה נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים דף ג''ד), ואמרו, אפשר שהצבת הראשונה נעשית בדפוס שהתיכו הנחושת באש והציקוהו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד:

{כב} לעמוד על כוונת הענין. יעיין בתוי''ט: {כג} , דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז''ל פה כו'. ולי נראה, דפי הארץ פירושו דבור הארץ, דומיא דפי האתון ופי הבאר. וה''פ דקרא אם בבריאה [ותחסר בי''ת השמוש בתבת בריאה, וכמוה רבים] שמימי בראשית הוא הגיהנם, יברא קרובי פתחא [כמאמר חז''ל בחלק], ועל ידי כן ופצתה [מלשון פצו שפתי] תשמיע קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה. ואח''כ בשעת מעשה אמר ותפתח וגו' אמר פתיחת פה לבד לבלוע אותם. ועוד היה שהעם נסו לקולם ר''ל קול דברי הארץ. דאל''כ קשה דאדרבה דרך שומעים קול צועקים אוי ואבוי שיתקרבו אל הקול. וז''ל רש''י בחומש, לקולם, בשביל קול היוצא על בליעתם. וע''ש ברא''ם. ועתוי''ט: {כד} מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונכרא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין. ד''ח. וזהו ג''כ כוונת רש''י שהסלע היה הולך ומתגלגל. דאי כפשוטו היה לו כאן להזכיר הנס שהסלע נתן מים בתלוש: {כה} שיהיו עונים כנגד הדבור שלה ובהכי ניחא דלא תני פי הסלע. ועתוי''ט: {כו} אלי שהיה הדבר נסיי ומעשה אלהים המה והרכה נתלבטו בזה כו'. וכתב בעל עשרה מאמרות [מאמר חקור הדין חלק ב' פ''כ] שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו לא כמעשה הדיוט שציירו זולתנו בבית המדרש ונער יכתבם: {כז} לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל. אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר והלוחות היינו הראשונות דאילו שניות משה פסלן מעצמו: {כח} כו'. מסיק בד''ח, דלא אתו לאפלוגי, אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים, כדאיתא בשבת דף ל''ד כו'. ונוסח אחר אילו של יצחק וקברו של משה וי''א אף המזיקין וי''א אף צבת כו'. ועתוי''ט:

. לשון גולמי כלים, שלא נגמרה מלאכתן {כט}. כך אדם שאינו נגמר בדעתו לא במדות ולא בחכמה קרוי גולם:. שכן מצינו באלעזר ואיתמר שלא רצו לדבר בפני אביהן כשקצף עליהם משה, והשיב אהרן {לא}:. שלא [יערבבנו]. דכתיב (במדבר י''ב) שמעו נא דברי, המתינו לי עד שאדבר. קל וחומר להדיוט:. כדי שתהא תשובתו כהלכה {לג}. וכן באליהוא הוא אומר (איוב ל''ו) כתר לי זעיר ואחוך:. לדבר אחד הוא נמנה כאן. והכי פירושו, התלמיד שואל כענין כלומר באותו ענין שהם עסוקים בו, ואז הרב משיב כהלכה. אבל אם ישאל התלמיד שלא כענין, הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה. על דרך שאמר רבי חייא לרב (שבת דף ג') כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי. וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שראו את משה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותה ענין:. וכן מצינו בהקב''ה שאמר לו משה (שמות ג') מי אנכי כי אלך אל פרעה, היא הראשונה. וכי אוציא את בני ישראל, הרי שניה. והשיבו הקב''ה על הראשונה כי אהיה עמך, ועל השניה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים:. אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי {לד}. ומצינו באנשי חרן (בראשית כ''ט) כששאל מהם יעקב השלום לו, אמרו לו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן, כלומר, זה אנו יודעים, ואם תשאל יותר, הנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך, כי אנחנו לא ידענו יותר מזה:. ואע''פ שיכול להעמיד את דבריו על ידי טענות שבידו. וכן מצינו במשה (ויקרא י'), כשסלקו אהרן ואמר לו, אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות, וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי:. חלוף הדברים הללו שבחכם הם בגולם:

{כט} דכלים מ''ז] שיחסרהו ההשלמה והתיקון כו' וכן איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהן ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [שהן מעלות המדות בבד]. וכ''ש שאינו בור דמשנה ה' פ''ב. הר''מ: {ל} דברים כו'. הקדימו לגולם לפי שלו קדימה בזמן ומ''מ ביאר המדות בחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם כו': {לא} בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ''ב ולא הביישן למד: {לב} . ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ''מ לדגרסי, או או קתני. ועיין פרק קמא דעד. יות מ''ה: {לג} ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג''כ עד שידע שישיב כהלכה: {לד} דזו מדת כל אדם שלא לשקר, כ''ש בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול כו' ונמצא מכשיל הרבים, שאפשר שאין הדין כך, גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה. והר''מ פירש, ולא יתפאר במה שלא ידע, והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ועתוי''ט:

. הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר:. מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה:. השמים כברזל והארץ כנחושה:. שלא עשו בהן דין תורה {לט}:. שעושים בהן סחורה ואין נוהגין בהן קדושת שביעית:. שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו:. לזכות את החייב ולחייב את הזכאי:. לאסור את המותר ולהתיר את האסור:

{לה} כו'. כלומר עבירות חלוקות. ועתוי''ט: {לו} . מעשר שם כולל לכל המתנות. ועתוי''ט: {לז} כו' במסכת שבת דף ל''ב ילפינן לה מקרא: {לח} . כלומר אף שלא לטול את החלה. ועתוי''ט: {לט} שפשעו הב''ד ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין בין טוב לרע והיה כצדיק כרשע. אבל לשון שלא נמסרו, לא משמע כן. אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות, אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר: {מ} . שדינם להפקירם. אי נמי לבערם לגמרי וכמ''ש במשנה ב' פרק ט' דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה, שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחתו האויב. ד''ח. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לחד במנין השבעה. וכן בסמוך: {מא} כו'. בגמרא (שם) ילפינן לה מקרא:

. לבטלה, שלא לצורך:. העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה. אי נמי, שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו:. שחורשים וזורעים בשביעית:. שבמקום מעשר שני שמפרישים בשאר שנים של שמטה, בשלישית ובששית מפרישין מעשר עני:. לקט שכחה ופאה פרט ועוללות:

{מב} רעה כו' גלות כו'. כולהו מייתי להו קראי בגמרא שם: {מג} . שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו, לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת האנשים, והנה הוא מדה כנגד מדה, כי החסיר חיות העני וגם חשש שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיאריכו לו חייו, לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת. מדרש שמואל: {מד} החג. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה, ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם. הר''מ:] שלי כו'. לא בנותני צדקה איירינן, דהנהו מתניין לקמן משנה י''ג. אלא בהנאה דעלמא:

. איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי:. קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה. והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואע''פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום:. שנהנה ומהנה בשוה, וזהו ישובה של הארץ {מו}, אבל אינו יודע קרא דכתיב (משלי ט''ו) ושונא מתנות יחיה. וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין:. מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים:. שעושה לפנים משורת הדין:

{מו} שהוא רוצה ליהנות מנכסי אחרים מדעתן. דאלו שלא מדעתן אע''פ שרוצה גם להנותם הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה. ולא דברו חז''ל אלא בדעות, ולא על הגנב והגזלן שהוא רשע. מד''ש: {מז} . לא שמבזבז כל אשר לו. שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי איירינן. ד''ח:

. אדם שכועס מהר על כל דבר, אע''פ שהוא חוזר ומתרצה מהרה הפסדו מרובה משכרו, שרוב מעשיו מקולקלים מאחר שהוא נוח לכעוס על כל דבר ודבר. אבל הקשה לכעוס, אע''פ שיש לו מדה רעה שהוא קשה לרצות, יצא הפסדו המועט שהוא קשה לרצות בשכרו המרובה שהוא קשה לכעוס, ורוב מעשיו מתוקנים. ואית דגרסי איפכא. וגרסא זו נראית לי עיקר:

{מח} כו'. אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה. כי מי לנו גדול בענוה כמרע''ה ונאמר בו ויקצוף וגו' וכו'. מד''ש: {מט} . דאמר מר לא תרתח ולא תחטא. רש''י. וד''ח מפרש, כי הא דאמרינן בנדרים כל הכועס בידוע שעונותיו מרובין, שנאמר איש אף יגרה מדון ובעל חימה רב פשע:

. דמאחר ששוכח מה שלומד מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע, נמצא הפסדו גדול משכרו:. שמדה טובה שיש בו יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע:. לא הוה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו {נ} של אדם, אלא חסרון שהיה בו מעיקר ברייתו:

{נ} שאפשר בסייעתא דשמיא לאוקמי גירסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו, מי שלא הגיע לכלל מדה זו אין ראוי להקרא רשע כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך:

. כלומר בנתינת הצדקה. ולא בנותני צדקה ממש, דהא איכא בהו מי שאינו נותן. וכן בסמוך בהולכי לבית המדרש, היינו בהליכת בית המדרש:. דיודע שהצדקה מעשרת ואינו רוצה שאחרים יתעשרו {נא}. פירוש אחר, יש מי שחס על ממון קרוביו יותר מעל ממונו, ואע''פ שהוא נותן אינו רוצה שקרוביו יתנו, שלא יאבדו את ממונם, והיינו עינו רעה בשל אחרים דומיא דעינו רעה בשלו דבסיפא:

{נא} רעה בשלו לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים. רש''י. אלא כלומר כעין רעה דמתניתין י''ט, שאינו מסתפק בשלו וחומד במה שראוי אל העני. וקשה דא''כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך. ואפשר דהכא איירי בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ לבבו מתת לעני די מחסורו, ואלו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים, ומ''מ אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד. דקשה, שכן הוא מדת כל אדם אלא דהכא בעני שיש לו די ספוקו בנתינת אחד מהם. והוא רוצה שיתן ויתנו כדי למלאות ספקו בשפע לאיש כזה ראוי להקרא חסיד. כן נ''ל:

. הולך לבית המדרש לשמוע ואינו שונה ולומד ולא מבין {נב}:. לומד ושונה בבית המדרש שבביתו:

{נב} לפרש דה''ק, א''נ לומד ואינו מבין. ויש לפרש, דה''ק ואינו שונה ואינו לומד ולא מבין: {נג} . שמשפיל עצמו ומראה כאילו הוא צריך ליושבים בביהמ''ד. מד''ש. ועתוי''ט:

. לעיל בארבע מדות בתלמידים איירי בענין הזכרון והשכחה, והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק:. הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר:. כלי שנותנים על פי חבית או על פי הנוד כשרוצים למלאותו יין או שמן:. כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו:. מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה:. לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד ייורד ממנה כל איתו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאו. הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל:

{נד} . צמר הים. הר''מ:

. שאינו מתקיים, כשיתבטל הדבר שהיה סבה לאותה אהבה, גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינה בטל, כך אין האהבה בטלה:. מפני יפיה:. להשלים רצון קונם. דאמר לו יהונתן לדוד אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

{נה} . גירסת הר''ב בדבר בטל, בטל דבר כו': {נו} ותמר. לדוגמא בעלמא נקטיה. ולפיכך לא קשיא רישא לסיפא:

. כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו. ואני שמעתי, פירוש סופה, תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך:

{נז} ושמאי. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צורכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל, לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש''ה נמי לא קשיא רישא לסיפא. ועתוי''ט: {נח} כו'. לא הזכיר צד השני שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים. לפי שבכאן אינם שווים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים. מד''ש:

. כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן {נט}:. שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם:. שלימד תורה לכל ישראל:. ומשפטיו שעם ישראל כאילו הוא עשאן:. מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל, שמע מינה שהכל תלוי בירבעם:

{נט} מפיק להו מקראי. ועתוי''ט: {ס} מספיקין כו'. כלומר אין מסייעין לו כו'. משא''כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. ועתוי''ט:

. למד ממנו והולך בדרכיו:. מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים. שכן מצינו באברהם שאמר למלך סדום (בראשית י''ד) אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך:. ענוה יתירה. וכן מצינו אברהם אומר (שם י''ח) ואנכי עפר ואפר:. זהירות והפרישה מן התאוות. ומצינו זה באברהם, דכתיב (שם י''ב) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, שעד עכשיו לא הכיר בה מרוב צניעות. ובבלעם אשכחן עין רעה, שהיה יודע שהיה רע בעיני המקום שילך אצל בלק והיה הולך כדי ליטול שכר, דכתיב (במדבר כ''כ) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב:. דאמר (שם כ''ד) נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון:. שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ להפקיר בנות מואב לזנות {סא}. ואמרו חכמים [סנהדרין ק''ה ע''א] בלעם בועל אתונו היה:. אברהם אקרי אוהב, דכתיב (ישעיה מ''א) זרע אברהם אוהבי. יש, בעוה''ב. ואוצרותיהם אמלא, בעוה''ז:. בלעם איקרי איש דמים, שהפיל בעצתו עשרים וארבעה אלפים מישראל {סד}:

{סא} בני אדם אינם רק לפי דעתם. כי הטובים לא יצוו ברע. אבל יזהירו ממנו. והכתוב אומר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הר''מ: {סב} . זה על דרך יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה''ז, כפירש''י בריש פרק ד'. דאי לא תימא הכי, הרי כמה מתלמידיו של אאע''ה הרעבים וצמאים בעוה''ז אלא לפי שהם מסתפקין ואינם צריכים לבריות נקראו אוכלים בעוה''ז. ועוד יש לומר ששורת הדין הוא אומר, אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר שכר בעוה''ב: {סג} גיהנם. בעוה''ז. כדאמר [יומא דף ע''ב]. לא תירתו תרתי גיהנם. מר''ש: {סד} ג''כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולות הרע. הר''מ:

. הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה, כי בעת יחם האריות הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר, והחזיר שומע קולה ורובעה, ונמר יוצא מבין שניהן. ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים, אע''פ שאין בו גבורה כל כך. אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו לא הביישן למד:. כדכתיב (שם מ') יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו:. לרדוף אחר המצות:. לכבוש את יצרך מן העבירות:. לפי שהעזות ניכר בפנים כדכתיב (משלי כ''א) העז איש רשע בפניו {סו}, לפיכך נקרא עז פנים:. כלומר, כשם שחוננתנו זאת המדה, שסימן לזרע אברהם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים [יבמות ע''ט ע''א], כן יהי רצון שתבנה עירך וכו':

{סה} פנים לגיהנם. שמעיז פניו שלא לעשות רצון אביו שבשמים: {סו} ישובו רשעים לשאולה: {סז} פנים לגן עדן. כמ''ש חז''ל כל אדם שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא. כדכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מד''ש:

. מערלה ילפינן, דכתיב (ויקרא י''ט) שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים, שאביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, מכאן ואילך ספי ליה כתורא:. שלומד מקרא חמש שנים, וחמש שנים משנה, וחמש שנים גמרא. דאמר מר [חולין כ''י ע''א] כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, דכתיב (במדבר ח') זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא, שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים, ובן שלשים עובד:. דכתיב (שם ה') איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב (בראשית ל''ד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה {סח}, וקרי ליה איש:. י''ט אדם כתובים בפרשת בראשית מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע, חד לגופיה, פשו ליה שמונה עשר לדרשא {סט}:. אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב''ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים {ע}:. שהלוים היו מקימים את המשכן ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלשים שנה ומעלה:. שלאחו. ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כ''ט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה {עא}:. שנאמר בלוים (במדבר ח') ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו''ומהו השירות, שיתן להם עצה:. דכתיב (איוב ה') תבא בכלח אלי קבר. בכל''ח בגימטריא ששים:. דכתיב בדוד (דברי הימים א כ''ט) וימת בשיבה טובה, וימי חייו היו שבעים שנה:. דכתיב (תהלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה:. הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים, לשון שוחה עמוקה:

{סח} י''ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשה האחימ. ראוכן שמעון ולוי לחשבון ז' חדשים לכל אחד. נמצא לוי בן י''א שנה כשיצאו משם הוסיף. עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי''ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י''ג שנה בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש''י. ובחומש פרשת וישב בפסוק ויתאבל שפירש''י ששה חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם, לא דייק: {סט} נמצא רק ט''ז. ובפירש''י די''ח פעמים כתיב אדם, עד כי מאיש לוקחה זאת. וצ''ל דאיש נמי מן המנין: {ע} פרשת קרח. ונ''ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ': {עא} . ונ''ל דר''ל דישראל בשעת מ''ת גרים היו וגר כקטן שנולד דמי. ועתוי''ט: {עב} חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב''א. ואף לגירסתנו זקן זה שקנה חכמה. מד''ש. ועתוי''ט:

. בתורה {עד}:. שהכל תמצא בה:. גם עד זקנה ושיבה לא תעזבנה: ומינה לא תזוע שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת יונית, שאין מותר ללמוד חכמת יונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה, כגון בבית המרחץ או בבית הכסא. ששאלו את ר' יהושע מהו ללמד אדם את בנו חכמת יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דהא כתיב והגית בו יומם ולילה:

{עג} בג בג. יש לפרש שלא האריך ימים. וכן בן הא הא. והרשב''ם פירש שגרים היו. והם בני אברהם ושרה שנתוספו ה' על שמותם וכל הגרים בניהם נקראו. ובג גימטריא ה'. וקראם זה משונה מזה כדי להכיר בין זה לזה. מד''ש: {עד} שד''ת הן צורך גדול לבני אדם. היה אומר בלשון ארמי שהיו הכל מכירין בו כשעלו מבבל. מר''ש. ועתוי''ט: {עה} . כפל לשון לחזק ולהורות על התמידות וההפלגה. וענין ההפוך עצמה הוא חזרת הלמוד: {עו} . ר''ל האמת. פירוש, ותראה האמת בעין השכל. כתרגום וירא, וחזא. ועתוי''ט: {עז} הימנה. שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות, להכי קאמר שאין לך מדה טובה הימנה, כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה. מד''ש:

. כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצוה, יהיה שכרך {עח} מרובה:

{עח} בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן. כדתנן בריש פ''ב. ד''ח: