בית קודם הבא סימניה

משנה - סנהדרין-פרק ו

משנה - סנהדרין-פרק ו

פרק ו - משנה א
נִגְמַר הַדִּין {א}, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ (וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב), הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ {ג}. אוֹמֵר אֶחָד יֶשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ {ד}. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים {ה}, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ {ו} בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פָּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו:
. חוץ לבית דין. רחוק מבית דין {ב} שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה, ימצאו לו זכות ויפטר:. להניף. והוא סימן להחזירו:. ואם אין ממש בדבריו, פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירין אותו, דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו, יותר על כך אין מחזירין אותו. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ארבע וחמש פעמים:. שעבר עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית. במקום פלוני {ז}. דלמא איכא דמזים להו:
{א} . לחובה. ואיידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות היא, מפרש מילי דידה ברישא. רש''י: {ב} ששה מילין כמו שהיה בין ב''ד של מרע''ה שהיה לפני פתח אוהל מועד ובין מתנה ישראל. הר''מ. ועיין תוי''ט: {ג} כו'. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין. רש''י: {ד} . עד שיחקרו בית דין אם יהא טעם בדבריו של זה. רש''י. ועתוי''ט: {ה} וחמש. הר''מ כתב אפילו כמה פעמים ובריש פרק י''ח דשבת כתב גם כן הר''ב דלאו דוקא: {ו} . קצת ראיה הדומה לזכות. רש''י: {ז} אמר אביי בגמרא. ולישנא דר''י דריש פרק ה' נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר מתוכו בכמה בחדש, באיזה חודש, שנה ושבוע. ואף רבנן מודו דסגי בהכי, דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף כו'. ועתוי''ט:

פרק ו - משנה ב
הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז) בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְגוֹ', וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי (לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל) וְכָזֹאת וְגוֹ'. וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן:
. דקרוב לבית הסקילה שמא תטרף דעתו ולא יכול להתודות:. ואע''ג דאין אדם נהרג על פי עצמו, הריגת עכן הוראת שעה היתה:. בגמרא מפרש שמעל בחרמים בימי משה:. שעדיו הן זוממין {ח}:. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים. ואין הלכה כר''י:
{ח} הכתוב כאשר זמם לעשות וה''פ שעדיו הם שזממו להעיד עליו. ועתוי''ט:

פרק ו - משנה ג
הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו {ט}. הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו {י}. וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה {יב}:
. דכתיב (ויקרא כ''ד) ורגמו אותו, ולא כסותו:. פרק אחד {יא} כלומר מעט ממנו מלפניו. ואין הלכה כר''י:
{ט} . לפי שהוא ממהר למות. הר''מ: {י} . פירש''י ערותו: {יא} לשון הברייתא ופירש''י שעליה: {יב} האשה כו'. טעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה וליסרה בבזיון כזה, דכתיב ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ועתוי''ט:

פרק ו - משנה ד
בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת {יג}. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ {יד} עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ {טו}, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ {יז} עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה {יח} לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית {יט}. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהֵעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָה עַל הַכֹּתֶל וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ (בַּיּוֹם הַהוּא) כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל {כג}:
. ומפילו משם לארץ:. שכשהוא מושכב פרקדן {טז} מגונה יותר:. מברך את ה':. נמי מגדף הוא. דכתיב (במדבר ט''ו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף, ואותה פרשה בעבודה זרה מדברת:. בבית דין אחד. משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד. אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה {כ} ואין למדים ממנה. ואין הלכה כרבי אליעזר:. נועצים:. כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה:. סומך זו אצל זו. כמו לתרום שלא מן המוקף [עירובין ל''ב]:. בידיו:. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל. וטעמא דרבי יוסי, לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו {כא}, ואמרה תורה כי קבור תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה. ורבנן, חפירה לאו כלום היא, ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ במחובר מעיקרו {כב}. והלכה כחכמים:
{יג} קומות. תנא וקומה שלו, הרי כאן שלש. גמרא. ועתוי''ט: {יד} כו'. בגמרא יליף להו מקרא. ועתוי''ט: {טו} לבו. לשון הר''מ, דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ: {טז} בערוך, אפוי בקידה: {יז} . נתינה זו לאו דוקא, דסקילה משמע על ידי השלכה. ועתוי''ט: {יח} . לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם, ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הר''מ: {יט} הנסקלין. ואין האשה כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועתוי''ט: {כ} הוצרכה לכך. שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש''י: {כא} תקברנו יתירא נפקא לן. רש''י: {כב} שמחוסר קציצה. ועתוי''ט {כג} מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש''י. ולפיכך אמרו בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כו':

פרק ו - משנה ה
אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, (שְׁכִינָה) מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כַּבְיָכוֹל) {כד} קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד (אָמְרוּ), אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה {כו}. הֱלִינוּ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁנֵי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:
. שפורענות באה עליו בעונו:. באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו:. ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי. כאדם שהוא עיף:. איני קל מראשי {כה}:. עובר בלא תעשה אם הלינו:. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק {כז}:. לפי שאין קוברים מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה קלה. והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבעה:
{כד} . נאמר בהקב''ה כאדם שיכול להאמר בו כן. רש''י. ונמצא כ''ב משמשים ביחד בתחילת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. תשבי. ועתוי''ט: {כה} קללת, מפיק ליה ר''מ, וכמאן דאמר קיל לית. ופריך האי כבד עלי כו' מבעי ליה, כלומר ולמאי מכנה ואומר איני קל. ומסיק אלא כמ''ד קיל לי עלמא. פירש''י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. גמרא: {כו} . מרבויא דתקברנו. גמרא: {כז} מוכחי ליה מקרא:

פרק ו - משנה ו
נִתְעַכַּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין {ל}, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַלֵּב:
. כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו {כח}:. וקוברים אותן בקברות אבותן:. כדי שיהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי, לפי שהאבלות חלה משיסתם הגולל, ובאותה שעה אין מתאבלים עליהם שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל {כט} הבשר, והואיל ואדחי האבלות אדחי:
{כח} . ור''ל בזיון העיכול. ועתוי''ט: {כט} הראשון הוא פירש''י במשנה. ופירוש השני הוא מהר''מ לפי המסקנא, שהכפרה נגמרת בצערא דחיבוט הקבר פורתא. ובין להס''ד ובין להמסקנא אבלות הליקוט יש לו. אלא דלהס''ד עד שעת הליקוט שהוא בתר העיכול אין מתאבלין כדי שתהא בזיונן כפרה (והר''מ מפרש שאין ראוי להתאבל עליהן כשעדיין לא נתכפרו) ואין כאן דחוי כלל שום אבלות. ולהמסקנא טעם דשתהא בזיונן (או שאין ראוי כו') אין מספיק אלא עד התחלת העיכול דכיון שאז נגמרה כפרתן ראוי להתאבל עליהן, והוצרך לטעם דהואיל ואידחי. ולפ''ז מ''ש הר''ב וכן הר''מ עד שיתעכל, לאו דוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. ועתוי''ט: {ל} . דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך, שאין אנינות אלא בלב. רש''י. ועתוי''ט:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור