בית קודם הבא סימניה

משנה - סנהדרין-פרק ז

משנה - סנהדרין-פרק ז

פרק ז - משנה א
אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק {ב}. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין:
. סקילה שרפה הרג וחנק. סקילה חמורה משרפה, ושתיהן מהרג, ושלשתן מחנק. ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות, דקיימא לן דנדון בחמורה {א}:. ואין הלכה כר' שמעון:. הא דפרישנא בפרקין דלעיל:
{א} פ''ט. והא דלא נקט המשנה דלעיל מההיא דשנים מחייבי מיתות ב''ד שנתערבו נדונין בקלה. וי''ל דרבותא דחמירא עד. יפא. ועוד י''ל דניחא למנקט נפקותא באדם אחד: {ב} . אף על גב דלא כתיב בהדיא, ד' מיתות גמרא גמירי לה. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם אי אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה. ולר''ש כו', מה מיתה ביד''ש אין בה רושם אף כו'. ואימא שריפה, מדבת כהן בשריפה מכלל כו'. גמרא:

פרק ז - משנה ב
מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו {ג} וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צָוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה {ה} מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה, אֶלָּא פּוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבַת {ז} שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:
. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו:. כורכים סודר קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין {ד}:. פתילה של אבר מדליק. ומתיך לתוך פיו:. כווצת. לשון חמרמרו מעי (איכה א). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י) וכל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכותנותם, הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם י''ט) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה:. כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם {ו} קודם זריקת הפתילה:. לפיכך לא היו חונקים אותו:. טנאלוויי''א בלע''ז. ואין הלכה כר' יהודה:. צדוקין היו, שאין להם גזירה שוה אלא קרא כמשמעו:
{ג} . לשון וארכבתיה דא לדא נקשן והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך: {ד} רש''י. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנולתו ולפיכך קשה מבפנים. והר''מ כתב כדי שלא יצטער בשרו בלבד (מלשון לבדין) הקשה בשעת חנקו: {ה} כו'. היינו שני עדיו. הר''מ: {ו} . לישנא בעלמא הוא, כלומר אם יחניקהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה. רש''י: {ז} . תרגום ומלקחיה, וצבתהא:

פרק ז - משנה ג
מִצְוַת הַנֶהֱרָגִים, הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בַּסַּיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִוּוּל הוּא זֶה, אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֶת מִזּוֹ. מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה:
. שהורגו מעומד ונופל:. עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירשו, דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן {ח}, מפני שאמרה תורה (שם י''ח) ובחוקותיהם לא תלכו. ואמרי ליה רבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא, דאמר קרא נקום ינקם {ט} (שמות כ''א), לא מינייהו גמרינן. והלכה כחכמים:
{ח} תניא, אמר להן ר' יהודה לרבנן אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר' יהודה לא יקרא נוול למיתה שאמרו רכנן כו'. ועתוי''ט: {ט} זו איני יודע מה היא, בשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף:

פרק ז - משנה ד
אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר {יא}, וְעַל הַבְּהֵמָה {יב}, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַבָּא עַל הָאֵם {יג}, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב {יד}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם {טו} בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ {טז}, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו {יז}, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל הַזְּכוּר {יט} וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה. אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת {כ}, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה {כא} עַל יָדָהּ, לְפִכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:
. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא, והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם {י}, וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם דמיהם בם:. קסבר האי תנא מולך לאו עבודה זרה הוא אלא חוק האומות בעלמא הוא. מדתנא עבודה זרה, ותנא מולך:. חמור ממכה, דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה, דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם:. את היחידים:. עיר הנידחת:. דכתיב (שמות כ''כ) מכשפה לא תחיה, וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה:. שתי חטאות. דבכולהו עריות [כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות]. ואפילו בגוף אחד. וכן הלכה:. דכיון שקידשה, אשתו היא, דכתיב (ויקרא כ') ואיש כי יקח אשה, משעת לקיחה נקראת אשתו. והך קיחה קדושין הן, דגמר קיחה קיחה משדה עפרון {יח}:
{י} מקצת שלא נכתב בהן דמיו כו'. והם הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. וילפינן להו בגמרא. ועתוי''ט: {יא} . נקב המשכב מקרי זכור. רש''י. וכתבו התוס' דהא דלא קתני והביא זכר עליו, אף על גב דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם, איכא למימר דלשנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב: {יב} הבהמה. והמביא בהמה עליו נמי חייב. וכתבו התוס' דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה: {יג} כו'. בשוגג. רש''י: {יד} כו'. הא דלא קתני אשת איש, משום דהכא. לאחר מיתה איירי. תוס': {טו} כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועיין תוי''ט: {טז} כו'. ור' יהודה פליג נמי בהא, כדאיתא בגמרא. ועתוי''ט: {יז} מיתת כו'. אחיוב דאשת האב קאי, דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש''י: {יח} דקיחה זו לאו קיחת חופה היא, אלא קיחת קדושי כסף. דגמר משדה עפרון: {יט} . תימה. למאי נפקא מינה נקט ליה הכא: {כ} אדם כו'. אף על פי שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת, מכל מקום בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת (כדאיתא בגמרא), שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו': {כא} . מכשול עון. רש''י:

פרק ז - משנה ה
הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ {כב} אֶת הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכְנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין, לֹא הוֹרְגִין בְּכִנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר {כה} מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין {כו}. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ {כז}, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:
. ויברך השם בשם. שנאמר (שם כ''ד) ונוקב שם ה' בנקבו שם, שינקוב השם בשם {כג}:. כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים:. כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, כי לא ידעתי אכנה (איוב ל''ב):. אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי''ם, לכך מכנה שם בן ארבע אותיות ליוסי {כד}:. ובאים ב''ד לומר חייב הוא, לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:. עולמית. תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר:. ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם:. אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:
{כב} : את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו, פטור. רש''י: {כג} ילפינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא. ועיין תוי''ט: {כד} זה כתוב בפירש''י. ולשון הר''מ, שם בן ארבע אותיות. אלף דל''ת נו''ן יו''ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם תוי''ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ועתוי''ט: {כה} כו'. בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל, ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו הר''מ. כ''מ. ולי נראה דהר''מ סבירא ליה דגמרא דידן פליג. וקושית הירושלמי לא קשה, דמידי דהוה אמחיקת שם בסוטה, דכך צותה התורה היכי דאי אפשר בלאו הכי. ועתוי''ט: {כו} כו'. וקורעין ולא מאחין. בגמרא ילפינן כל זה מקראי (שופטים ג'. ומלכים ב' יח) והא דלא תנן שהעדים קורעים, לפי שכבר קרעו בשעה ששמעו, ושוב אין חייבים בדילפינן מקרא. גמרא: {כז} . שמע מינה דכשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן. והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול, הכא משום דאי אפשר קטלינן לגברא, בתמיה. גמרא:

פרק ז - משנה ו
הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ {כח}, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְ(אֶחָד) הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמַּרְבִּיץ וְהַמַּרְחִיץ וְהַסָּךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס {לג}, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:
. עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:. ואע''פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:. אפי' באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:. בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:. מחבק {כט}:. לא תעבדם יתירה כתיב:. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני {ל}:. נשבע {לא}:. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כ''ג):. מתריז רעי לפניו:. ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת {לב}:. שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:. חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:. ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת:
{כח} . ובכללו נמי זורק. כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. גמרא. ועתוי''ט: {כט} ויחבק לו, וגפף לו. הר''מ: {ל} ארחץ. רש''י: {לא} מתרגם מקיים. רש''י: {לב} פסק הר''מ. דאלו במזיד ולחיוב מיתה אי אפשר, דהא מוטעה הוא. כ''מ. ודעת רש''י דחייב מיתה במזיד כיון דהתרו בו. ועתוי''ט: {לג} . מצדדין שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן, וקורין אותו מרקוליס. רש''י:

פרק ז - משנה ז
הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִיתוֹם {לו} הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו, הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה, וְהִנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה:
. מוסרו ביד הכומרים:. מעבירו מצד זה לצד זה {לד}:. שנאמר (ויקרא י''ח) לא תתן להעביר {לה}, וכתיב התם (דברים י''ח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש:. לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה {לז}:! {לח} . ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי {לט}:. חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד {מ}. והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור:. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:. דאל תפנו אל האובות {מא}:
{לד} זו אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאוד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בבך והוא הנקרא מולך, והיה אוחז אחד מבניו ונתן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה. הר''מ. ועתוי''ט: {לה} ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה. ולא משמע ליה נתינה ע''מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה רש''י: {לו} . שם המכשף. רש''י: {לז} זה דורש אל המתים, לפי שדורש אינו עושה מעשה אלא כדתניא ודורש כו' זה המרעיב עצמו ותולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש''י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. והר''מ כתג: כדי שיודיעתו המת בחלום מה ששאל עליו: {לח} . וכן משמע בגמרא דתרתי נינהו: {לט} רש''י, מעלה המת מן הארץ ומושיב לו בשחי תחת זרועותיו ומדבר משחיו: {מ} פרק ח' דכלאים מ''ה. ובגמרא, ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. (ע''י כשפים): {מא} דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. רש''י ועתוי''ט:

פרק ז - משנה ח
הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת {מב} וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָאת. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין {מג}:
. באחד מן השמות המיוחדים:. רחום, חנון, ארך אפים:
{מב} כו'. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא חטאת ולא כרת, מאי ניהו תחומין ואליבא דר''ע. הבערה ואליבא דר' יוסי דאמר ללאו יצאה: {מג} . בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי''ט:

פרק ז - משנה ט
הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָסָה וְהִיא בְבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה {מו} וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק:
. ולא קטנה {מד} פחותה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד, ולא בוגרת שעברו עליה שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד:. ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה עשרה בני אדם כולם שלא כדרכה כולם בסקילה {מה}:. ולא נשואה:. שאם מסר האב לשלוחי הבעל, הבא עליה אח''כ אינו בסקילה אלא בחנק:
{מד} דברי ר''מ דקטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה. אבל חכמים שנחלקו עליו חלוקין עליו אף כאן. דלא מיעט הכתוב אלא בוגרת. גמרא: {מה} פרק ו' דיבמות אתרבי שלא כדרכה לכל עריות. והא דכולם בסקילה לאו כולי עלמא היא, כמ''ש באות שאח''ז: {מו} כו'. כשבא עליה כדרכה. הר''מ. וקשה ל מאי קמ''ל פשיטא בתולה תנן ורש''י פירש. כגון שבאו עליה שלא כדרכה. הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב, והשנ בחנק דבעולה היא. והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה כו'

פרק ז - משנה י
הַמֵּסִית, זֶה הֶדְיוֹט שֶׁהֵסִית, וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, אָמַר לוֹ יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה. כָּל {מט} חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם {נא} וְהֵן עֵדָיו, מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד, הוּא אוֹמֵר {נב} יֶשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים {נג} אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְיִחוּד, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵך וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים. אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר אֶעֱבוֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד {נה}, נֵלֵךְ {נו} וְנַעֲבוֹד. אֲזַבֵּחַ, אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ, נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ. אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר. אֲנַסֵּךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה. הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה:
. דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק {מז}:. לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק {מח}:. לשון מארב {נ}:. כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין:. כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:. באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב {נד}:. ואם מדיח את הרבים {נז} הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:
{מז} דמיתה כתיבה ביה, וסתם מיתה אינה אלא חנק. גמרא {מח} דגמרינן הדחה הדחה מנביא, ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית, דדנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ''ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא: {מט} כו'. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש''י. וחוץ מזו, כלומר חוץ ממיתה זו. והר''מ העתיק חוץ מזה: {נ} וארב לו וכמן ליה. רש''י: {נא} . יחד הן עצמן נעשו עדים וא''צ להתרות בו כשאר חייבי מיתות, אלא מביאים אותו לב''ד כדכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. רש''י: {נב} אומר. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים כו'. רש''י: {נג} . ולא סגי בחד ואותו שאומר לו, כיון שמקילין בהכמנה. מה שאין כן בשאר מיתות בית דין. ומש''ה נמי ביחיד צריך לומר לו האיך נניח כו': {נד} שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. כ''מ. ותמיהני, דבגמרא מוכח דבניסת האומר מיירי, וכלומר שנתרצה לו, חייב אף הניסת ואפילו לא עבד, ולא דמי לניסת מעצמו דצריך שיעבוד. ועתוי''ט: {נה} כו'. שמחוסר הליכה. אף על גב דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש''י: {נו} . אע'. פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש''י: {נז} דבסקילה, דגטרינן הדחה הדחה ממסית. ואל תקשה דלגמר מנביא, דהך סיפא רבנן דס''ל דנביא נמי בסקילה. ורישא (דמדיח עיר ונכיא) בחנק, ר''ש היא, כדאיתא בגמרא:

פרק ז - משנה יא
הַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, חַיָּב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר {נח} מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר:
. ממש, בסקילה:. מראה לבריות כאילו עושה ואינו עושה כלום {נט}:. במכשפות בפנינו, אחד מהן ליקט וחייב מיתה, וחבירו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד, העושה מעשה שליקט ממש בכשפים, חייב. והאוחז את העינים, הראה לנו כאילו נתקבצו כולן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן, פטור מן המיתה:
{נח} עקיבא אומר. לכאורה נראה דר''ע לאפלוגי אתא, ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז ממעט מסקילה ולא ממלקות, דחייב משום לא תעוננו. ופליג ר''ע ואמר פטור אף ממלקות אבל בגמרא מוכח דלאו לאפלוגי אתא וגם לת''ק פטור אבל אסור. ולא קשיא לישנא דר''ע אומר, דטובא איכא כוותיה. ועתוי''ט: {נט} שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה, לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך, אבל ודאי שעושה מעשה כדי לאחוז העינים. כ''מ:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור