משנה - סנהדרין-פרק הפרק ה - משנה א
הָיוּ בוֹדְקִין {א} אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת {ב}, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם {ח}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם {ט}. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה {י}, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד:
. אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן, בשבע חקירות. כנגד שבעה לשונות שנאמרו במקרא בחייבי מיתות ב''ד, ודרשת וחקרת {ג} ושאלת היטב (דברים י''ג) הרי כאן שלשה. ושאלת אינו מן המנין {ד} שממנו למדנו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר {ה} (שם י''ז) והוגד לך ושמעת ודרשת היטב, יש כאן שנים אחרים, הרי לך חמשה, ובמקום אחר אומר {ו} (שם י''ט) ודרשו השופטים היטב, שנים אחרים, הרי כאן שבעה:. של יובל:. של שבוע:. של שבת {ז}:. של יום. שכל שבע חקירות הללו מביאות אותן לידי הזמה, ושמא אין עדים להזימן לכל היום ויש עדים להזימן לאותה שעה:. אין צריך אלא שלש חקירות, באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. ואין הלכה כר' יוסי, אלא אפילו אמרו העדים אתמול הרגו, בודקין אותן בשבע חקירות, כדי שתטרף דעתן עליהן ויודו אם יש פסול בעדותן:. ההרוג. שמא נכרי הוא. וזו אינה מן החקירות שמביאות לידי הזמה, אלא כשאר בדיקות שאינן אלא לעשות העדות מוכחשת שמא לא יאמר האחד כדברי חבירו. והוא והן יהיו פטורים:. לפעור או למרקוליס:. בזיבוח או בהשתחויה:
{א} בודקין. לאו בפעם אחד וזה בפני זה: {ב} . נקט חדא מתרתי דקרא. אע''ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי, הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע''ג דכתיב אחר דרישה, לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה, כמה דאת אמר ולכל תכלית הוא חוקר: {ג} הנדחת: {ד} לא משמע חקירה אלא עד דאיכא היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש''י: {ה} העובד עבודה זרה: {ו} זוממין. ומסקינן בגמרא דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה. ועתוי''ט: {ז} על פי שאמרו בכך וכך בחודש, אף על פי כן שואלין לתם באיזה יום בשבת היה, לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה, ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר, וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני, נזכרים עדי הזמה להזימם. רש''י: {ח} . שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה, דבלאו הכי לא מתזמי. רש''י: {ט} כו'. בגמרא מוכח דר''י לא פליג אלא כשמתוך עדותן ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחודש ובאיזה חודש ושנה ושבוע, דאל''ה אי אתה יכול להזימם. ועיין תוי''ט: {י} כו'. אם מעידין בכך, שואלין את מי עבד. רש''י. ועיין תוי''ט:
פרק ה - משנה ב
כָּל הַמַּרְבֶּה בִבְדִּיקוֹת, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְאֵנִים. וּמַה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת. חֲקִירוֹת, אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. בְּדִיקוֹת, אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם {יג} אוֹמְרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִין, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין {יד} זֶה אֶת זֶה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה:
. רבן יוחנן בן זכאי. ותלמיד דן לפני רבו היה {יא} באותה שעה, לכך קוראו בן זכאי:. שהיו מעידים עליו שהרגו תחת התאנה. ובדק בן זכאי, תאנה זו עוקציה דקים או גסים. עוקץ, זנב הפרי מקום חיבורו לאילן:. דשוב אי אתה יכול להזימן באותה חקירה, וכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה באחד מן העדים, כל העדות בטלה {יב}, ואפילו הן מאה, דאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולן:. אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים, מצות הזמה ראויה להתקיים, דאין הזמה תלויה אלא בחקירה לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר:. כל עדותן בטלה. [שבגמרא], הוא והן פטורים:
{יא} הלל רבו. ורבינו '' הקדוש כתב אותו בשעת חבורו כמו שקבל אותו. הר''מ: {יב} אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו', עו. ות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות, ואי לא לא. רש''י: {יג} ב'. ובגמרא, מאי אפילו, פשיטא דכיון דאחד אומר איני יודע השני לא מעלה בידיעתו. ומסיק דה''ק אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר אינו יודע עדותן קיימת. פירוש אם יש שלשה עדים וער שיזומו כולן, יש לפרש דהיינו כשכוונו עדותן. תוס'. ועיין תוי''ט: {יד} . בין שהם שנים, או שלשה והשלישי מכחיש. דהכחשה עדיפא מאיני יודע. וכ''כ הר''מ:
פרק ה - משנה ג
אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה בַחֹדֶשׁ {טו}, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ {טז} שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה {יז}. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת {יח}. אֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה {יט}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קַיֶּמֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשֶׁבַע, עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַמַּעֲרָב {כ}:
. זה שאמר בשנים ידע שהחודש שעבר מלא היה, ויום ראשון של חודש שהוא יום שלשים, מחודש שעבר היה. ודוקא עד חצי החודש, אבל מחצי החודש ואילך עדותן בטילה, שחזקה אין עובר חצי החודש עד שכל העולם יודעים מתי קדשו בת דין החודש:. דעביד אינש דטעי כולי האי:. ממקום זריחת החמה עד אמצע הרקיע קרוי מזרח, ומאמצע הרקיע עד מקום השקיעה קרוי מערב:
{טו} אומר כו'. ברביעי בשבת בשנים לחודש, והשני אומר ברביעי בשבת בג' לחודש: {טז} כו'. וה''ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו דחדש שעבר חסר היה. תוס'. ועתוי''ט: {יז} . דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. והוה מצי למימר אחד אומר בב' ואחד בד', אלא דמתחיל במאי דסיים: {יח} . דאדם טועה ב' שעות חסר משהו, דכי נמי אמרת זה שאמר ב' בתחלת ב' וזה שאמר ג' בסוף ג' כל רגעים שבנתים שאירע המעשה בהן יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו. עתוי''ט: {יט} . וא''ת ונשאלם דלמא האי רקאמר ג' סוף ג' (א''נ) האי דקאמר ה' תחילת ה'. וי''ל דלבטל עד. ות בדקינן להו משום דכתיב והצילו העדה, ולא לקיים עדותן. תוס'. וע''ע: {כ} כו'. ואין להקשות דבמשנה ד' פ''ק דפסחים גזר ר''י משום יום המעונן דטעי על ז' לומר ה' ופסק הר''ב כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא:
פרק ה - משנה ד
וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד (עָלָיו) זְכוּת, מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִין לוֹ, ובִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו:
. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר:. אם לא עברת אל תירא:. אפילו זכות, וכ''ש חובה. משתקים אותו, דכתיב (במדבר ל''ה) ועד אחד לא יענה, בין לזכות בין לחובה {כא}:. היושבים לפני הדיינים. יש לי ללמד עליו חובה:. דכתיב (שם) ועד אחד לא יענה בנפש למות, למות הוא דאינו עונה, הא לזכות עונה:. ואפילו שאין ממש בדבריו {כב}. אבל יש ממש בדבריו, אינו יורד משם לעולם {כג}:
{כא} על גב דקרא מסיים למות כו', מפרש בגמרא דבעד ליכא למימר הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו, פירש''י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור, דכיון שהגיד כו': {כב} . כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו. פירש''י שאם יורידוהו היום לעין כל בושה הוא לו: {כג} . ונראה ודאי דאינו נמנה עמהן. שאם כן יהיה ב''ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב''ד ועל הספסל כמותם. ועתוי''ט:
פרק ה - משנה ה
אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּגִין {כד} זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה {כה}, וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה {כו} אוֹמֵר אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי, וְהַמְחַיֵב אוֹמֵר אֲנִי מְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵד חוֹבָה {כז}. טָעוּ בַדָּבָר {כח}, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ {כט}, וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין, שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין, דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין {לא}:
. מעבירין את הדין עד למחר, משום הלנת הדין:. והטייתך לרעה על פי אחד ליתא, הלכך יוסיפו דיינים: ואפילו שנים ועשרים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא דמי {כט}, ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות משלשה ועשרים. שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן, דאכתי ליכא הטיה לא לטובה על פי אחד ולא לרעה על פי שנים, צריך להוסיף עוד שנים. וכן עד שבעים ואחד:. דאיכא הטיה לטובה על פי אחד. והוא הדין אם יראה אחד מן המזכים דברי המחייבים {ל}. דבשעת גמר דין קיימא לן דאף המלמד זכות יכול ללמד חובה. והאי דלא תני או עד שיראה אחד מן המזכין דברי המחייבין, דתנא אזכות קמהדר:
{כד} . ביום ראשון לאחר שהעבירוהו [הן] לדין ממקום הישיבה, מזדווגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש''י: {כה} . איש איש לעצמו. רש''י. או עם זוג שלו. הר''מ: {כו} , אתמול. אומר אני הוא המזכה אתמול ועד. יין מזכה אני, על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר אם לא מצא הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי. רש''י: {כז} כו'. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור: {כח} כו'. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאין נחשבין אלא כאחד. הר''מ: {כט} דמשמע דמתניתין רבותא קמ''ל בהא כדקתני ואפילו כו' ואחד אומר איני יודע. י''ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב היה אלא באחד וא''כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע''פ אחד, קמ''ל דלא: {ל} להו ל''ז מחייבים. רש''י. ועיין תוי''ט: {לא} שיראה כו'. לא ראו מאי, פוטרין אותו. ופריך ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע''א ונחלקו, למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו, מי אית לן לאהדורי בתר חובה. ומשני כדי שלא יצאו מב''ד מעורבבין. גנאי לב''ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. גמרא ורש''י. ועיין תוי''ט: