בית קודם הבא סימניה

משנה - סנהדרין-פרק ד

משנה - סנהדרין-פרק ד

פרק ד - משנה א
אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת {ב}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת {ג} וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה {ד}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה {ה}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה {ז}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם {י} וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה {יא}, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם לִזְכוּת וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה, לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב:
. שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ובדיני נפשות כתיב (דברים י''ג) ודרשת וחקרת. וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין {א} בדרישה וחקירה בדיני ממונות, שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא אם כן ראו בית דין שהדין מרומה. ודרישה וחקירה הוא השאלה בענין בעצמו, כגון כמה הלוהו ומתי הלוהו ובאיזה ענין הלוהו ובאיזה מקום הלוהו. ויש מין אחר מן השאלה שנקראת בדיקה ואינו בענין בעצמו, כגון שישאלו לו מה היה לבוש, כלים שחורים או כלים לבנים, עומד היה או יושב בשעה שהלוהו:. משאו ומתנו של דין. בין לזכות בין לחובה:. סותרין את הדין אחר שגמרוהו וידעו שטעו:. שאם אמר אחד מן התלמידים {ו} יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו:. דכתיב (שמות י''ח) ושפטו את העם בכל עת, וכתיב (דברים כ''א) והיה ביום הנחילו את בניו {ח}, הא כיצד, יום לתחילת דין, ולילה לגמר דין {ט}:. דכתיב (במדבר כ''ה) והוקע אותם לה' נגד השמש:. דאמר קרא (ישעיה א') מלאתי משפט צדק ילין בה:. שנמצא גמר דינו בשבת, ולהשהותו אחר שבת {יב} אי אפשר מפני עינוי הדין, ולדונו בו ביום אי אפשר שאין ארבע מיתות ב''ד דוחין את השבת, שנאמר (שמות ל''ה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם {יג} ביום השבת, לימד על מחוייבי שריפה שאין שורפין אותן בשבת, והוא הדין לשאר חייבי מיתות:
{א} בפירושו. אבל בחבורו כתב אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה. וכן הוא בגמרא: {ב} בין כו'. אע''ג דשוין בדרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד כו'. לענין מילי דתליא בזכות וחובה אין להשוותם, דלא שייך בדיני ממונות. תוס': {ג} . שנאמר אם לא שכב איש אותך כו' הנקי, דתחלת התנאי לזכות. וכן אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא: {ד} כו'. כדילפינן במתניתין בסוף פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות כו', וליכא לאוקמה בדיני ממונות כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך, אבל אתה מטה משפט שור הנסקל, וכ''ש שאר דיני ממונות. רש''י: {ה} כו'. בגמרא ילפינן ליה מקרא: {ו} לפני הדיינין ולא נתמנו ב''ד על כך. רש''י: {ז} כו'. סברא היא, דבעינן והצילו. ובגמרא מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזיר, דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחרי ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים, חוזר ומלמד חובה. רש''י: {ח} , משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום: {ט} ושפטו, ועיקר משפט היינו גמר דין. רש''י. ועתוי''ט: {י} . ותחילת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. ועתוי''ט: {יא} . אם רצו. רש''י: {יב} , שאם יראוהו בע''ש לחובה בעו למעבד הלנה ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת, דבו ביום אי אפשר וכו'. והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו הוא עינוי הדין. גמרא. ועתוי''ט: {יג} לגופיה איצטריך אי לחלק אי ללאו, אלא מושבות קשה ליה, דמכדי חובת הגוף הוא כו'. אלא מה להלן מאי מושבות ב''ד, אף מושבות האמור כאן ב''ד. גמרא:

פרק ד - משנה ב
דִּינֵי הַטֻמְאוֹת וְהַטְהָרוֹת {יד} מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא כֹהֲנִים, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים הַמַּשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה {יח}:
. מן הקטנים בחכמה שהיו יושבים בצד. דאמר קרא (שם כ''ג) לא תענה על ריב. וכתיב רב, כלומר לא תענה על מופלא שבבית דין ולנטות מדבריו {טו}, לפיכך אין שומעין דבריו אלא בסוף:. ואפילו גר. והוא שתהא אמו מישראל {טז}. וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות {יז}:. דכתיב (שמות י''ח) והקל מעליך ונשאו אתך, בדומין לך, מה משה רבינו מיוחס אף בי''ד מיוחסים:
{יד} כו'. אם בא אדם לשאול על דבר טהרות, מתחילין מן הגדול, שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש''י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר דמסתמא נמי דינא הכי. וכן בברייתא בגמרא ובר''מ ליתא. אך הר''ם לענין הולכין אחר הרוב חשיב להו נמי: {טו} כשאומרים הקטנים תחלה, אינם נוטים מדברי המופלא שאומר לאחריהם אלא שעומדים בדבריהם. וכתבו התוס' דאפשר לפרש דקרא בדיני נפשות הוא דכתיב. ועיין תוספות יו''ט: {טז} שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. הרי''ף. וכתבו התוספ', דכ''ש כשאביו מישראל: {יז} חוץ מירושלים. כמ''ש פ''ד דקדושין משנה ה': {יח} כו'. המיוחסים וראוים להשיא בנותיהם לכהנים. רש''י:

פרק ד - משנה ג
סַנְהֶדְרִין {יט} הָיְתָה כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם, אֶחֶד מִיָּמִין וְאֶחֶד מִשְּׂמֹאל וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין {כב}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה, אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין וְהַשְּׁלִישִׁי כוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין:
! {כ} . דאמר קרא (שיר ז) שררך אגן הסהר. שררך אגן זו סנהדרין שיושבת בטבורו של עולם {כא} ומגינה על כל העולם כולו, והיא דומה לסהר, שיושבים בעגול כחצי ירח. תרגום ירח, סיהרא. ובעגולה שלימה אין יושבים מפני שצריכים בעלי דינים והעדים ליכנס ולדבר בפני כולם:. כדי שיהיו שני עדים {כג} על המזכין ושני עדים על המחייבין. ואין הלכה כר''י:
{יט} . אף של עשרים ושלשה. רש''י: {כ} שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואים זה את זה. רש''י: {כא} המקדש באמצע של עולם. רש''י. ושררך הוא הטבור. וכמו שהטבור אינו ממש באמצע כן גם בית המקדש אינו ממש באמצע, אבל על צד הקירוב הוא: {כב} כו'. פלוני חייב ומן הטעם הזה, ופלוני זיכה ומן הטעם הזה. רש''י. וטעמא, כדי שאם יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות לא ימנו אלא אחד (כדילפינן ליה מקרא). אי נמי, נפקא מינה למחייבין דאי למחר יחזור מטעמו ויחייבו מטעם אחר לבעי עוד הלנת דין. גמרא: {כג} . ותמיהני דשפיר קאמר ר''י. ורש''י פירש בדת''ק ששניהם כותבין דברי המזכין וגם דברי המחייבין. ור''י חייש שמא מרוב הטורח יטעו:

פרק ד - משנה ד
וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם {כה}, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. הָיו צְרִיכִין לִסְמוֹךְ, סוֹמְכִין מִן הָרִאשׁוֹנָה. אֶחָד מִן הַשְּׁנִיָּה בָּא לוֹ לָרִאשׁוֹנָה וְאֶחָד מִן הַשְּׁלִישִׁית בָּא לוֹ לַשְּׁנִיָּה, וּבוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד מִן הַקָּהָל וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַשְּׁלִישִׁית. וְלֹא הָיָה יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ:
. וכל שורה של כ''ג ת''ח. שמא יחלקו הדיינים ויהיו רובן מחייבין ומיעוטן מזכין, והטיה לרעה אינה על פי אחד כדכתיב (שמות כ''ג) לא תהיה אחרי רבים לרעות, וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד, שלעולם אין מוסיפין על הדיינים יותר משבעים ואחד, הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמונה להשלמת שבעים ואחד. ולאו אורח ארעא לעשות שורות תלמידים מרובה משל דיינים {כד}, הלכך עבדינן שלש שורות:. לפי שכסדר חכמתם היו מושיבים אותם, לפיכך היה כל אחד צריך להכיר את מקומו:. כגון שמת אחד מן הדיינים:. ולא היה אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון, אלא במקום הראוי לו בסוף שורה השלישית {כו}. לפי שהקטן מן התלמידים שבשורות גדול מן הגדול שבקהל:
{כד} לעשות שנים של כ''ד. ומסיים רש''י ולא לעשות שורות קטנות, ולא שתים של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים, הלכך עבדי שלש שורות: {כה} . אף הן כעגולה. אלא שהגדו. לים יושבין על הספסלים והתלמידים על הקרקע. רש''י: {כו} אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא כולן בסוף השורות, וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה. מפני שהקטן כו'. רש''י:

פרק ד - משנה ה
כֵּיצַד מְאַיְּמִין (אֶת הָעֵדִים) עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן {כז}. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד {כח}, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד {כט} וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ {ל}, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֶווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ {לא}, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ {לב}, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ {לג}. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד {לד} גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם {לה} אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן {לו} וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם {לז}. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹמֵר. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:
. שלא יעידו שקר:. שהדעת נוטה שהוא כן:. אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין, מחזירו לו ומתכפר:. להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם:. אלהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו:. להכניס ראשנו בדאגה זו ואפילו על האמת {לח}:. וחייבין אתם להגיד מה שראיתם:. להיות מחוייבים בדמו של זה, נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:. ואם רשע הוא אין כאן עון כלל:
{כז} כו'. אחרי שאמרו העדים ראינו זה, או פלוני שעבר עבירה פלונית, אמרו להם מכירים אתם אותו התריתם בו, ואמרו העדים היתה לו התראה ומבירין אנו אותו. הר''מ. וכן נמי בדיני ממונות כדמוכח לשון המשנה ו' פ''ג. ועתוי''ט: {כח} . לאו דבדיני ממונות אמדינן, דהא תנא במ''ו פ''ג אם אמר הוא כו' לא אמר כלום. אלא אף על גב דפסולי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא: {כט} עד. כלומר שמענו עד מעיד בב''ד אחר: {ל} אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. משא''כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר, שזה אינו מבורר כלל. ובגמרא לא גרסינן שמענו. וי''ל דמפי עד ומפי אדם פירוש דמשמועה הוא: {לא} כו'. אין זה מן האיום, אלא דמתניתין מפרש לקרא: {לב} כו'. כל זה אומר להם. רש''י: {לג} כו'. הר''מ לא העתיקו: {לד} . לדורות הבאים. רש''י. {לה} בחותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש''י: {לו} . חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם, בו ישתתפו כל האדם. ואע''פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעית רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הר''מ: {לז} כו'. כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד א''ע מן העולם בעבירה אחת, וימשך ממנו. רש''י: {לח} אף על פי שאנו יודעין האמת לב אדם נוקף עליו שמא לא כיון אל האמת ויש לו לדאוג על כל האיומים הללו:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור