. אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפוך בזכותו, וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי, ומתוך כך יצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך {ב}. והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהם, מפני ששניהם ביררו אותו:. בלא דעת הבעלי דינים {ג}. כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. והלכה כחכמים:. יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין {ה} שביררת:. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה, לפוסלו:. הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע''פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה, כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רב ם, ופסק על הם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע''פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה, אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם {ו} מאחר שקיבלוהי עליהם, שאף על פי שגרם להזיק {ז}, לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו {ח} ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם א''א להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו {ט}. ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע''פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה {י}, ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני ב''ד. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם א''א להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק {יא}, ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע''פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת וא''א להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו בין בארץ בין בחו''ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא''י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא''י בלבד {יב}. ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע''פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אל אנשי דורו נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה {יג}:. פלוגתיהו דר''מ ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן, ר''מ אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד {יד}. ורבנן סברי אע''ג דאמר תחלה יש לי שתי כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא, ולא מפסלי אפומיה. והלכה כחכמים:

{א} בורר לו אחד. והא דכתב הר''ב בריש פ''ק, דג' הדיוטות כופין לדון בפניהם, מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. ועתוי''ט: {ב} . ופירש הרא''ש דר''ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חברו שיקבל את סברתו אע''פ שהוא מסופק בה, הוא בכלל מטה משפט. אבל דעת הר''ב מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו כו' נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע''כ: {ג} מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון, וכי פליגי בדעת בעלי דינין, ר''מ סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן כו': {ד} דיינו. בגמרא, כל כמיניה דפסיל דייני. אר''י בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין יודעין ד''ת אלא שהורגלו לדון. ור''מ יהיב להו דין יושבי קרנות ויבול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן, ועדיפי מיושבי קרנות. אחרונים: {ה} הוא לשון רש''י באוקמתא קמייתא. אבל במסקנא כתב לא אדון לפניו: {ו} נשא ונתן ביד. ועתוי''ט: {ז} כמאן דדאין דיני דגרמי: {ח} ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. ועתוי''ט: {ט} ונוטל כו' במכל שכן מהא דלקמן: {י} מיניה לענין זמן. א''נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא ואפ''ה אפשר שאינו דין צדק ויכולים הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא: {יא} מתכוין להזיק הוא ביון דלאו דיינא הוא. {יב} דהכא בבבל שבט, לשון שררה, ויש להם רשות [להפקיר, דהפקר ב''ד הפקר]. והתם בארץ ישראל מחוקק, שררה מועטת. כדאיתא בגמרא. ועתוי''ט: {יג} ודיניו דין. אבל אם טעה, אינו פטור, הואיל ולא נקט רשותא: {יד} . וק''ק לומר כן דמפני שסבור היה שיש לו ב' כתי עדים ואמר כן ואח''כ ביקש ולא מצא יפסיד. והר''מ מפרש דפלוגתייהו כשהביא ב' כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו הביא עוד אחרת והעידו ג''כ כמו ראשונים, וטען הלה שד' העדים פסולים הם, רמ''א שומעים לו, ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עד. ים אחר עדים אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר ואנחנו לא נדע איזהו הראשונים או האחרונים. וחכ''א אין חוששים לזה, לפי שלא עשה זה אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע לרבים:

. להיות דיין {טו}. אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים:. לדון. דאילו לעדות, רועי בקר כשרים הן:. אפילו לאחר גמר דין, לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי {יז}:. לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר''מ. דאילו קודם גמר דין מודים חכמים לר''מ דיכול לחזור בו. ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה:. נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע {יח}. ואין צריך לומר ומחול לך {יט} מה שיש לי אצלך. ונדר לו או קנו מידו, אע''פ שעדיין לא נדר, אינו יכול לחזור בו, כדברי חכמים. וכן הלכה:

{טו} להעיד. עיין פרק ו דנדה מ''ד: {טז} בקר. ה''ה כל בי תלתא דלא גמירי דינא פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו, ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכוני ושרו להו לרעות בשדות אחרים. גמרא: {יז} דעת נ''י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב''ד הדבר על פיהן. הריב''ש. וגאונים ס''ל דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בבית דין. ועתוי''ט: {יח} נמי, באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך אפילו ר''מ מודה. עתוי''ט: {יט} דוקא. דא''כ פשיטא, דהא בלאחר גמר דין איירי ומחילה גמורה היא. אלא מיירי כגון דא''ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו ככל מה שיאמרו אבא או אביך הן לפטור הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. נ''י:

. לדון ולהעיד:. פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם:. אחד הלוה {כא} ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה {כב}:. אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך {כג}. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור {כד}:. עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כ''ה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא לסחורה: רבי שמעון אומר וכו' בגמרא מפרש מלתיה דר''ש הכי, בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית:. השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת ב''ד או כרת או מלקות, פסול לעדות {כה}. דמחוייב מיתה נקרא רשע, דכתיב (במדבר ל''ה) אשר הוא רשע למות, ובחייבי מלקות כתיב (דברים כ''ה) והיה אם בן הכות הרשע, והתורה אמרה (שמות כ''ג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין, אע''פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית {כו}. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי {כז} ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן {כח}, ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא {כט}, אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן. ומשחקי בקוביא אע''פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן, משישברו פספסיהן {לב} ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:

{כ} . פסולי דרבנן קא חשיב. ומשום הכי לא גרסינן ועבדים. דאינהו פסולים מדאורייתא מק''ו. תוס': {כא} דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמרא: {כב} דערב ועדים עוברים נמי בלא תשימון, לא תשימון לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא''ש. ועתוי''ט: {כג} דהיינו משחק בקוביא, תנא תולה בדעת יונים ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכי כו'. בגמרא: {כד} זכה בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם. רש''י: {כה} לדון: {כו} קצוצה. ומתניתין באבק רבית. ועתוי''ט: {כז} תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו: {כח} שהחזירו. דאל''כ פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרי, א''נ שמא יחזרו לקלקולם תוספ': {כט} ליה לאתזוני בצנעא ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה, חיותה הוא. גמרא: {ל} . אמשחק בקוביא קאי. א''נ אמפריחי יונים לפירוש הראשון: {לא} . ודוקא כשהמעות על הדף. אבל המשחקים באמנה, אפילו הקנו, אסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה. תוספ': {לב} עצים. ונ''י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספס קרוי כן:

. משום דבעל כאשתו {לה}:. בעל אחות אשתו:. ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין {לו}:. בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו:. ואין הלכה כמשנה ראשונה:. תשלום משנתו של ר''ע היא ולא ממשנה ראשונה {לח}. וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו {לט} ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו:. כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו:. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:. ואין הלכה כר' יהודה:

{לג} . בגמרא יליף להו מקרא דפסולין בין לזכות בין לחובה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות: {לד} . ספרים אחרים לא גרסינן. והטעם שלא מנה אותו במשנה, לפי שהוא מבואר בקרא, ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש''י מלהעיד האב על הבן או הבן על האב, כמ''ש לא יומתו כו'. הר''מ: {לה} יליף ליה מקרא: {לו} לכלהו בעל כאשתו כו'. אלא נקט גיסו דסמיך: {לז} וכו'. לאפוקי אחי האם וקרובי האישות. עיין בנ''י: {לח} . וכתב רש''ל שכן נראה לי דלא כפירש''י כו'. ופשוט הוא, דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירוש דודו ובן דודו דדוקא מן האב, א''כ לא ליתני דודו ובן דודו כלל. ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות והיא ראויה ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו, וגיסו, נמי האחיות ראויות לירש זו את זו, ובעל כאשתו, ראשון בראשון אפילו בתרי בעל לכולי עלמא: {לט} בריש פ''ח דב''ב, אחי האם מנחילין ולא נוחלין:

. רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה:. להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון {מא}, דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפובי בזכותיה:

{מ} . סיומא דדברי ר''י הוא כו'. ועתוי''ט: {מא} ילפינן נמי שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, שאין יושבין בדין אחד. ועתוי''ט:

. מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקוראים להן רשעים, דכתיב (במלכים א' כ''א) בנבות, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, שיועצי המלך {מב} שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל:. הלוה אמר לי:. דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי, כדי שלא חזיקוהו עשיר:. שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין, להיות לו עדים בדבר: אפילו שנים מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. אע''ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמו שלא ישב בדין, נמצא הדין בשנים ואנן שלש בעינן:

{מב} לשון רש''י ונ''י. ואגב ריהטא כתבו כן. שהו''ל לכתוב איזבל שיעצה: {מג} כו'. בפני הכל. ועמ''ש פ''ד מ''ה: {מד} כו'. כדי לחקור העדים לבדן, שחקירה כזו עדיפא. לבוש. ומסתברא דהיינו חוץ מבעלי הדינין, דאדרבה עדיפא שיהיו שם בשעת החקירה. ולנוסחא אחרינא סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים אלא שהעדים לבד מוציאין ואין משיירין אלא אחד משום דר. מזי רמוזי: {מה} . לשון חשיבות כדאשכחן באבות, איש סוכו כו'. נ''ל: {מו} . נקיט שעור המספיק לאדם. שכן שנינו בפאה מי שיש לו מאתים זח לא יטול כו': {מז} כו' שנים. הר''מ פ''ח מהלכות סנהדרין. ר''ל דה''פ דמתניתין, הדיינים יוסיפו, כמה שנים. ומסיים הר''מ, ואם אירע עוד כו' יוסיפו כו' עד שבעים ואחד. ועתוי''ט:

. לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן {מח} לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינים מי מחייב ומי מזכה {מט}:

{מח} קבלת עדות. דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דין התם קיימי. נ''י. והר''ב נקט מלתא דפסיקא דלפעמים אין כאן עדים כלל: {מט} שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם. הר''מ: {נ} כו'. לחלוק לו כבוד. שכן מדת חכמים שאינם מדברים בפני מי שהוא גדול ממנו, כדאיתא באבות. ומ''ש הסמ''ע סימן י''ט, לא נראה לי: {נא} כו'. י''ל דאי מלא תלך רכיל הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור, אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה לא אסר קרא, ת''ש הולך כו' ש''מ המגלה סוד מקרי הולך רכיל אע''פ שאינו עושה לגרות מדון ויש ספרים דלא גרסי אלא הולך רכיל. וכן משמע כגמרא. ועתוי''ט:

. שטר זכות:. שהרי אמר אין לי. וחיישינן שמא זייף. או שכר עדי שקר:. ואין הלכה כרשב''ג:. בהא אפילו רשב''ג מודה. דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי, ודאי שקרן הוא. אבל {נד} הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים, אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים, אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו, וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא:. חגורתו {נה}. ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו:

{נב} . בית דינו סותרין את דינו ומחייבין את שכנגדו. רש''י: {נג} כו' לאחר שלשים. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והר''ב קאי אבבא אחרונה. עתוי''ט: {נד} על מה שסיים וכשיביא כו': {נה} אזור חלול: