משנה - סנהדרין-פרק בפרק ב - משנה א
כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין {א} אוֹתוֹ, מֵעִיד {ב} וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֵן עַד פֶּתַח (שַׁעַר) הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִין לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן הִתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל {ו}:
. אינו יוצא אחר המטה. דלמא אתי למנגע מתוך טרדתו, ורחמנא אמר (ויקרא כ''א) ועל כל נפשות מת לא יבוא:. כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו, הוא נגלה ונכנס בתוכו. אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי, הוא נכסה ממנו שאינו נכנס לתוכו:. שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן. אבל חוץ לעיר ליכא הכירא:. רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש {ג} ומקדושתו לא י, צא, כלומר יזדהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה:. דבמת שאינו שלו כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך, דלא טריד ולא אתי. למנגע. וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים:. שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו, נמצא כהן גדול באמצע {ד}:. הוא הסגן, שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים {ה}:. בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:. שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו, וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו:. ן. הן מצירין ומתאבלין בצערו:. בכבוד על הספסל:
{א} כו'. פשיטא (אטו משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו, נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס') איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו, תני נמי כהן גדול. ואב''א הא קמ''ל דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בג' כו'. גמרא: {ב} . דוקא כשהמלך יושב שם, שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו הולך המלך לשם משום יקרא דכהן גדול וקא אתי ומסהיד. אבל בלא''ה אינו מעיד דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד, דתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו. גמרא. ועתוי''ט: {ג} דק''ל דא''ה אפילו לביתו נמי לא. ועתוי''ט: {ד} . ופירוש בינו, ר''ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם: {ה} ביום אחר אין מצוה בכהן גדול דוקא ורשאי כהן הדיוט לעבוד אם אירע פסול בכהן גדול וא''צ להממונה: {ו} . הוא כסא קטן. הר''מ:
פרק ב - משנה ב
הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ {ט}, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ {י}. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לְטוֹב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמְנָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ:
. ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים {ז}. אבל מלך ממלכי בית דוד. דן ודנין אותו, שנאמר (ירמיה כ''א) בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט {ח}:. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול {יא}, וגנאי הוא לו שתחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום {יב}. וכז. הלכה:. והלכה כר' יהודה בהא:
{ז} שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש, שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב והועד בבעליו, ועבדו כממונו דמי, וכשבא וישב אמרו לו עמוד, שנאמר ועמדו שני האנשים, ולא רצה כו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע''י שהענישם שמעון בן שטח, על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. ועתוי''ט: {ח} לא דיינינן להו היכי דנין, הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. וכיון שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר, כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל, אבל לא קאי על בית דוד, כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. כ''מ: {ט} מעיד כו'. מאותה מעשה עצמו שהיה ע''י קבלת עדות בפני ינאי המלך ולא רצה לעמוד. ועתוי''ט: {י} חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש''י: {יא} שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. ור' יהודה, מצוה שאני. גמרא: {יב} הר''מ. ולא מצינו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ורש''י פירש הטעם דאינו מיבם שגנאי לו לקום ע''ש אחיו:
פרק ב - משנה ג
מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָה, יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם {יג}. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ:
. שגנאי הוא למלך להראות עגמת נפש לפני העם:. כדי שיכירו שלא בעצת דוד הרג יואב את אבנר. ואין הלכה כרבי יהודה:. מטה:
{יג} היה כו'. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות כו'. אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו. כ''מ:
פרק ב - משנה ד
וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת {יד} הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר {טו}. וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֶלָּא שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה הוּא לוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת {יז} אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה {יח}. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֲפִלּוּ כַאֲבִיגָיִל. (שם) לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, אֶלָּא כְדֵי {יט} מֶרְכַּבְתּוֹ. (שם) וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד, אֶלָּא כְדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ. נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין {כב}, הִיא עִמּוֹ. מֵסֵב, הִיא כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו:
. מלחמת שאר אומות חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין:. גדר של אחרים:. ללכת לכרמו ולשדהו:. אין מעכבין עליו:. חלק היפה בורר ראשון. ונוטל מחצה {טז} מכל הבזה:. שהרי דוד היו לו שש נשים וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, כהנה קמא שית, בתרא שית, הרי שמונה עשר:. יותר מי''ח. ושלש מחלוקות יש בדבר. ת''ק סבר נושא י''ח ואפילו פרוצות, ויותר מי''ח לא ישא ואפילו כשרות, שכך הוא גזירת הכתוב. ר' יהודה סבר נושא י''ח ואפילו פרוצות, ויותר מי''ח פרוצות לא ישא, וכשרות והגונות ישא כמו שירצה. ופליג אתנא קמא בחדא. ר' שמעון סבר אפילו אחת פרוצה לא ישא, וכשרות והגונות לא ישא יותר משמונה עשרה. ופליג אתנא קמא בחדא ואדרבי יהודה בתרתי. והלכה כת''ק:. דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים [אסור]. אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר:. שכר חיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה {כ}:. חוץ מס''ת שחייב כל אדם מישראל להיות לו ספר תורה {כא}, והוא מונח בבית גנזיו. וספר תורה שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד:. על השלחן:
{יד} כו'. משמע דב''ד של ע''א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה א''כ למאי תנינן הכא גבי מעלותיו של מלך. ועתוי''ט: {טו} כו'. אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה אלא הולך בשוה. ועתוי''ט: {טז} , ואותו המחצה בורר היפה שבשני החציין. ת''ל הר''מ, והוא נוטל מחצה בראש. ובגמרא עוד, דאוצרות מלכים כולם למלך. ועתוי''ט: {יז} כו'. דהא קרא קאמר ולא יסור את לבבו. גמרא: {יח} אחת כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א''כ לכתוב קרא ולא ירבה לו נשים ולשתוק, ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי, אלא אפילו אחת ומסירה. גמרא: {יט} מרכבתו כו' אספניא. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי''ט: {כ} הערוך, שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא: {כא} ועתה כתבו לכם את השירה (וכל התורה במשמע, דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות. הר''מ.) ובמלך כתיב וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא: {כב} . [אם הוא ראוי כמלכות בית דוד א''נ מלכי ישראל] קודם התקנה. ועתוי''ט:
פרק ב - משנה ה
אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ {כג}, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא כְשֶׁהוּא עָרוֹם וְלֹא בְבֵית הַמֶרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ:
. כשמגלח שער ראשו:
{כג} . ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו. הר''מ. ובשרביטו כדכתיב מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב: