. דהיינו הודאות והלואות:. הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחין {א}, שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין, דאלהים כתיב בפרשת שומרים {ב} בואלה המשפטים שלש פעמים. ומינה ילפינן שלשה מומחין:. אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם:. שור תם שהויק. ואע''ג דהיינו חבלות {ד}, איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:. דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלשה כדלקמן. והלכה כחכמים:

{א} דאלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאלו כתובים ג''כ בפרשת אם כסף תלוה, דעירוב פרשיות כתוב כאן כדאיתא בגמרא: {ב} טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו נזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. תרגום ראה נתתיך אלהים לפרעה. לשון רבנות. רש''י: {ג} . נראה לר''ת, דכופר ושלשים דעבד וכ''ד ראשי אברים דעבד, בכלל חבלות. ועתוי''ט: {ד} המועד דאמרן לאו דשן ורגל אלא דקרן דלא מגבין בבבל שאין מומחין. ועתוי''ט:

. מלקות ארבעים:. דכתיב (דברים כ''ה) ונגשו אל המשפט ושפטום, שנים, ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה:. אתיא רשע רשע, כתיב הכא (שם) והרשיעו את הרשע, וכתיב התם (במדבר ל''ה) אשר הוא רשע למות. מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה:. קידוש החודש {ה}. ואיידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש:. לראות אם יש להושיב ב''ד על כך. אם אחד מהשלשה אומר צריך ב''ד לישב ולעיין אם צריכה [ה] שנה לעבר, מפני התקופה והאביב והפירות {ו}, ושנים אומרים אין צריך, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עיבור, בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, הולכין אחר השנים, ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר, והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר ושלשה אומרים אין צריך, בטלו שנים במיעוטן. שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה, הולכים אחר הרוב, ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה. ובגמרא מפרש, דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים {ז}, שיש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמשה, ובשלישי שבעה. והלכה כרבן שמעון ב''ג:

{ה} לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל''א ממילא מיעבר החודש שעבר. דיום שלשים בתריה שדית ליה. רש''י. אבל בעבור שנה לא סגי בלא אמירה דצריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוס' ועתוי''ט: {ו} בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא וחג האסיף תקופת השנה. בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט''ז בניסן שהבאת עומר דילה בתוך תקופת טבת מעברין. ועל האביב, אם לא בשלה התבואה מעברין דקרא כתיב בחדש האביב. ועל פירות האילן אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבכורים כו'. רש''י: {ז} אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות האבות בהזכרת שאלה עד שבחברון:

. על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ''ז) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי {ח}. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב''ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא''י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים {ט}. והדבר צריך הכרע:. דכתיב (ויקרא ד) זקני העדה {יא}, מיעוט זקני שנים, ואין ב''ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:. וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:. דכתיב (דברים כ''ה) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב''ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:. אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:. הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים {יד}:. דבערכין {טו} כהן כתיב (ויקרא כ''ז) כערכך הכהן:. ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע {טז}, צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:. ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:

{ח} ליה רשותא [למידן דיני קנסות]. גמרא: {ט} לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב''ד הגדול לעולם לפי שיצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך והקב''ה ייעד. שישובו, כמו שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' כו'. עכ''ל הר''מ בפירושו. ובחבורו סיים, והדבר צריך הכרע. ונ''ל, לפי שאפשר לדתות הראיה שהרי ייעד הש''י ג''כ הנה אנכי שולח לבם את אליה הנביא כו', והוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים. ועתוי''ט: {י} . עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג'. תוס': {יא} שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתוב אבל בעגלה נפקא לן מדכתיב זקניך. ועתוי''ט: {יב} בג'. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אא''כ קדשה אביה. דכתיב את בתי נתתי לאיש. רש''י: {יג} . דממונא הוא: {יד} הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מ''ט דלמא טעי, עיולי נמי דלמא טעי. גמרא: {טו} הדין נמי דפליג אהקדשות, דבהו נמי כהן כתיב: {טז} דמגילה מ''ג פירש הר''ב, אם בא לפדותן. וכן פירש רש''י. והכי מסתברא:

. היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:. בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה {יח}:. כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב''ד:. בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת''ק נחש מיתתו בכ''ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר' עקיבא:

{יז} . בנרבע כתיב. רש''י. וכלומר דאתקש לאיש: {יח} למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו, דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא: {יט} כו'. שהמיתו אדם ונדונין בסקילה כשור. ועתוי''ט: {כ} . לשמים. (צדקה עשה. רש''י) דליכא למימר לעורן, דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן (דלא הצריכו לדונן בב''ד) כמאן דנגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו. גמרא:

. רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, אין דנין אלא בב''ד של שבעים ואחד. דכתיב (דברים י''ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך, אלא בבית דין הגדול:. גמר דבר דבר מזקן ממרא, כתיב הכא (שם י''ח) אשר יזיד לדבר דבר, וכתיב בזקן ממרא (שם י''ז) כי יפלא ממך דבר, מה זקן ממרא בב''ד הגדול דכתיב (שם). וקמת ועלית {כא}, אף נביא שקר בב''ד הגדול:. דאמר קרא (שמות י''ח) את הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול יביאו אליך. ומשה במקום שבעים ואחד קאי {כב}:. כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, קרויה מלחמת הרשות:. דכתיב בדוד (ד''ה א' כ''ז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ, בניהו בן יהוידע זו סנהדרין, שהיה מופלא שבכולן וכולן נגררים אחריו:. ירושלים. שקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל:. קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כ''ה) ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו {כג}, לדורות. מה משכן קדוש על פי משה שהוא במקום סנהדרי גדולה, אך לתוספת עיר ועז. רות על פי סנהדרי גדולה:. כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי:. דכתיב (דברים י''ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, לבית דין שבעירך, ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך, אלא לשער המיוחד {כה}:. עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העמים, דכתיב מקרבך, ולא מן הספר. וטעמא דקרא {כו}, שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל, לפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד:. עיירות. עיר הנדחת בב''ד אחד ובמקום אחד, כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:

{כא} , עלייתו הוא דהוה בע''א, אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא. ופירש''י דהא לא תני ליה במתניתין. ומשום דגמרו לא היה בע''א, להכי לא תני המראתו וכן מיתתו ואע''ג דדוקא בע''א. ועתוי''ט: {כב} היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח''כ, ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל מעליו. ורש''י פירש שהיה שופט ודן על פי הדיבור ושקול כו': {כג} כתב הר''ב כדאשכחן במשה, ואע''ג דלא כתיב וכן תעשו, משום דהכא מרבינן נמי מלך ונביא כדאיתא פ''ב דשבועות. ולא תני להו הכא דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. תוס'. וכן צ''ל במלחמת הרשות דלא תני הכא מלך. ועתוי''ט: {כד} כו'. שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך: {כה} אצטריך לעיל למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת מב' שבטים. ועתוי''ט: {כו} . וכתב הכ''מ, דאע''ג דלא קיי''ל כר''ש דדריש טעמא דקרא, ראה רבינו לכתבו שזה טעם מתקרב אל השכל ואין בו נפקותא לדינא: {כז} ג'. דכתיב עריך, הרי שתים אמור, הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. וכתבו התוס', אית להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך ב' ולא ג', דתפסת מועט תפסת: {כח} כו'. לדעת הר''ב והר''מ דמחמירין לעשות בשנים ושלשה מקומות וגם בשנים ושלשה ב''ד, נ''ל דתנא אחת לאשמעינן שתים דומיא דאחת, דאע''ג שהן כאחת שמקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה אחת מזה ואחת מזה, עושין. ודוקא שתים, אבל שלשה בכה''ג לא, ועתוי''ט:

. דאמר קרא (במדבר י''א) ונשאו אתך, ואת בהדייהו {כט}:. דדריש אתך, בדומין לך {ל}, ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:. עשרה מחייבין:. עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שקאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:. והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:. אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:. מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים {לג}, עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין {לד} בעלי הדין. ושני בעלי דינין {לה}. ושני עדים. ושני זוממין {לו}. ושני זוממי זוממין {לז}. ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא {לח} אומן להקיז דם. ולבלר {לט}. ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:. דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה:

{כט} עמם ליכא למימר שיהא שקול כע''א. ולדורות לבעי שבעים ושבעים ואחד, דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כולם. עתוי''ט: {ל} ומנוקים ממום. רש''י. ורבנן, מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא להו. גמרא. ואם תאמר מכל מקום תיפוק ליה דאין בית דין שקול, וכן נמי לרבנן למה להו קרא. ובגמרא דף ג' ע''ב, אימר דשמעת ליה לר''י (דלא סבירא ליה אין בית דין שקול) בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. (לקמן בשלהי פרקין. רש''י) כו'. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ''ל דכתיבי בקרא והכי פירושו, דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש, ונחית למנינא, ודריש אתך בדומים לך, ולה''נ רבנן בעו קרא, דמנינא לאו דוקא. ועתוי''ט: {לא} כו'. ר''א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר לנטות אחרי רבים להטות, התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה גמרא: {לב} אחד. סוף סוף לרעה ע''פ ב' לא משכחת ליה, אי אחד עשר מזכים וי''ב מחייבים אכתי חד הוא, אי י' מזכין וי''ג מחייבין תלתא הוו. א''ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין דעושין בית דין שקול לכתחלה. וקמ''ל דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא, ואי אמר מלתא לא שמעינן ליה. פירש''י בין לזכות בין לחובה. וכ''ד הר''א. אבל הר''מ לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה כו'. ועוד נפלאתי שבסוף פ''ה שנינו כשהוסיפו עד שבעים ואחד, ל''ו מזכין ול''ה כו', ש''מ דמצי למיהדר ביה זה שאמר א''י, ועתוי''ט: {לג} כל כרך שאין בו י' בטלנים נדון כבפר: {לד} שאם האחד מלקה יכול השני להזמין. וה''ה איפכא: {לה} את מי הם דנים: {לו} העדים להעיד שקר שלא יזומו: {לז} יתחייב בעל דין ע''פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם, אם נבוא להזים הערים יבואו אלו ויזימו אותנו: {לח} תנוקות: {לט} ספרים. כ''ז מפירש''י: