. אם היו בעלים של פרה אצל השואל לעשות מלאכתו, בין שהיו שאולים אצלו או שבורים, בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת, אם מתה פטור:. והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל, שהוא שאול או שבור לי לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם:. אם היה עמו בשעת אונסים ולא היה עמו בשעת שאלה, חייב, דלא הוי שאלה בבעלים לאפטורי אא''כ היה עמו בשעת שאלה:. והכי אשמועינן קרא בעליו, אין עמו בשעת שאלה אע''פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה {ב} שלם ישלם:

{א} . מדקתני סיפא ואח''כ, ש''מ עמה עמה ממש. גמרא. וכתב:. אע''פ ששניהם נשאלים בבת אחת ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה פטור. כאלו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח''כ הפרה. ועתוי''ט: {ב} . ועתוי''ט:

. ואתה חייב באונסיה:. שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים:. הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע {ד} ישבע שבועת היסת {ה} שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון {ו} שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך, חד יומא {ז} בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו {ח} בעידן שאלה. ואמר ליה שואל, חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא. והוי ליה מודה במקצת וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודמיא להך מנה לי בידך ואמר ליה היאך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יבול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם {ט}:. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה {יב}, דהא קיי''ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והבי נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה, ומגו דמשתבע דכדרבה מתה משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה:. מתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה {יג}. אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע {יד} הנתבע שאינו יודע ופטור:

{ג} . זו אף זו קתני. לא מבעיא שאלה חצי היום כו' דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד וחשיב דררא דממונא (שבלא טענותיהם יש ספק לב''ד. תוס') ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע כו' יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו. ולא מבעיא בפרה אחת דספיקא רבה היא אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספ'. וכלומר דאף בזו איכא ספק לב''ד: {ד} . והכא נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. ועתוי''ט: {ה} .: {ו} . תוספ'. ועתוי''ט: {ז} . בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה של השניה: {ח} .: {ט} .: {י} . משום דאמר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה, קרי ליה שוכר. אע''ג דמתניתין מתחלת השואל כו': {יא} . אפילו משבועה, מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה אע''ג דטענו שמא. משום דמורי אנפשייהו התירא מש''ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייבא בה הוראה דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ''י. וא''ת וישבע ע''י גלגול. וי''ל שאין מגלגלין שבועה בטענת שמא של התובע אלא במקום שיש רגלים לדבר. ועתוי''ט: {יב} . ונ''ל דמשום דפירוש דע''י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה, להכי מפרש הר''מ והר''ב ע''י גלגול. ועתוי''ט: {יג} . חייב ופטור, וישבע ויחלוקו, ולא משכחת ליה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. נ''י: {יד} . תו''ע, דבפרק י' משנה ז' כתכו דבאיני יודע אם הלויתני פטור אף לצאת ידי שמים, וה''נ דכוותיה וכמ''ש לעיל. והר''ם בחבורו נראה שחזר בו. ועתוי''ט:

. המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל:. פטור אם מתה בדרך. והאי שלוחו של שואל איכא דמוקי לה (בב''ק דף ק''ד) בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוייה, חייב השואל באונסיה משמסרה לו {טו}. ואיכא דאמרי אפילו עשאו שליח בעדים אינו מתחייב על ידו באונסים, דהבי קאמר ליה, אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר:. ביד עבדך, חייב. האי עבדך בעבד עברי קאמר, דאילו עבד כנעני יד עבד כיד רבו והוי כאילו לא יצאת מרשות משאיל וכאילו המשאיל עצמו הוליכה לו ופטור השואל אם נאנסה בדרך:. אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל, לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל, ואם נאנסה בדרך, חייב. אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו', ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור. ומתניתין דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאלתה שהוא חייב באונסיה. אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתה, דין שומר שכר יש לו [הואיל ונהנה ממנה] ולא דין שואל, ואם שלחה ביד בנו ועבדו או שלוחו. בין שלו בין של משאיל, ונאנסה בדרך, פטור:

{טו} . אבל כשהלה מודה שעשאו שליח סגי ושלוחו הוא. דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ועתוי''ט: {טו} . הכא נמי בשזה אומר דמי עבר גדול כו' כדפירש הר''ב לקמן, והוה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ועתוי''ט:

. דעבד כנעני נקנה בכסף, וכשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו, או לאחר שילדה והולד של בעלים. אבל פרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה, וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר אי לא ילדה, להבי איצטריך למתני המחליף, דעל ידי חליפין כיון שמשך האחד נקנה האחר בבל מקום שהוא, לפיכך אין ידוע אם ילדה אם לא ילדה:. ומתניתין סומכוס היא, ולית הילכתא כוותיה:. זה אומר דמי עבד גדול {יז} וזה אומר דמי עבד קטן. דאילו עבד ממש. הא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ועוד, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ולא היה כאן מקום לשבועה {יח}:

{יז} . רש''י. והקשו בתוספ' דא''כ הוה ליה למנקט שליח ומשלח. אלא י''ל דמיירי כגון שא''ל המוכר בפני עדים (דאי בלא עדים ליכא דררא דממונא ואין לומר יחלוקו) עבד גדול אמכור לך בכ''ה דינרין ועכד קטן בכ' דינרין. ולא ידעינן מה קיבל מלוקח. ועתוי''ט: {יח}

. שיקוץ אותן לשרפם, והשהה אותן בקרקע:. זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן:. דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. ורביעית שאמרו, חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן. ומתניתין בשמכר זיתיו על מנת לקוץ סתם. אבל אם אמר לו לקוץ מיד, אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואם אמר לקוץ לכשתרצה, אפילו יותר מרביעית לבעל הזיתים:. בגמרא מוקי לה כגון ששטף נהר הזיתים עם גושיהן, דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולים לחיות על ידו, ומפני כן הם פטורים מערלה. וכל שלש שנים הראשונות הוא דיחלוקו, דאע''ג דקרקע של זה מגדלן {כא}, מבל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מנייהו {כב} משום ערלה. אבל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע {כג}, דאמר ליה, אי אנא נטעי, לאחר שלש מי לא הוה אכילנא:

{יט} . וכ''ש יותר: {כ} . הלכה היא. לפי שההנאה משניהם ביחד. הר''מ: {כא} . המגיד: {כב} . וזרענ' תחותייהו סילקא וירקא: {כג} . תוספ'. ועתוי''ט: {כד} . אפילו בפחות מרביעית לסאה יחלוקו. ומיירי כגון שרוצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה. היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג'. כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו. נ''י:

. סתם {כה}: בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלשים יום. כלומר, אם בא להוציאו קודם הפסח צריך שיודיענו שלשים יום מימות החמה, דהיינו מט''ו באלול שמשם שלשים יום עד החג שהוא התחלת ימות הגשמים. ואם לא הודיעו מט''ו באלול, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וממילא שמעינן שהמשכיר בית סתם בימות החמה, צריך להודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו:. שהכל נמשכים שם לגור והבתים אין מצויין לשכור, צריך להודיעו י''ב חודש קודם יציאתו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע, בעיירות שלשים יום ובכרכים שנים עשר חודש. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא נותן לו שכרו:. מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

{כה} . נ''י: {כו} . שחנוני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים. וכשמביאין, לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם. ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו. רש''י. וכתב ב''י, דהכי נמי השוכר גם כן צריך להודיע. ועתוי''ט:

. שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה:. וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא {כח}. דאי מתורי דשובר, הזבל של השוכר:. אפר ונעשה זבל:

{כז} . והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הר''מ: {כח} . ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן ובלא השכיר החצר. רש''י. והר''מ כתב אפילו השכיר החצר גם כן. ועתוי''ט: {כט} . מיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמעינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר. טור. אבל להר''מ נראה לי דאפר וזבל דין אחד להם דשל אחרים דמשכיר הם והא דקתני תנור משום דסתם תנור אין רגילות לבשל בו אלא השוכר בלבד. ודלא כמ''ש הרמ''א והסמ''ע סימן שי''ג לדעתו. ועתוי''ט:

. לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה:. בגמרא פריך, מעשה לסתור, דהא רישא תנא או בולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בי''ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון {לא}, ומעשה נמי וכו'. ואין הלכה כרשב''ג ור' יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיכך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות {לב}:

{ל} . הך בבא פשיטא. אלא דמתניתין דיני דיני קתני. ב''י. ועתוי''ט: {לא} . ועוד דבפ''ה דתמורה ס''ל ר''י תפוס לשון שניהם. ותירצו, דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת שניהם שהרי סותרים זה את זה. אבל בתמורה דאינם סותרים ס''ל תפוס לשון שניהם. ובפסחים ובנזיר פרק ב' דמפרש דבריו, קאמר דבגמר דבריו נתפס: {לב} . אבל אינם סמוכים זה לזה, כולי עלמא אחרון עיקר. נ''י בשם הריטב''א:

. [לימי שכירתו]:. והוא דהראה לו בית ואמר לו בית כזה אני משכיר לך {לד}. אבל העמידו על הבית ואמר לו בית זה אני משכיר לך, ונפל, אינו חייב {לה} לבנותו {לו}. ואם אמר לו בית סתם, יעמיד לו מקום שיקרא בית, בין גדול בין קטן:

{לג} . לימי שכירתו. רש''י. וטעמא דנכסיו נשתעבדו לו בחזקה שהחזיק זה בבית דומיא דחמור. במשנה ג' פרק ו'. טור: {לד} . אבל כשאמר בית כזה קמ''ל שאינו יכול לומר לא היה ענין דברי אלא שיהיה קרוב לנהר ולשוק או למרחץ כזה. אלא חייב להעמיד לו כמדתו וכצורתו. דאיכא דקפיד בקטן. ואיכא דקפיד בגדול: {לה} . משום דבחמור כשמת, לזבוני קאי וליקח אחר, מה שאין כן בבית כשנפל שאין דרך למוכרו. תוספ' (דף ע''ט ד''ה ואם) ונ''י ועתוי''ט: {לו}