משנה - בבא מציעא-פרק הפרק ה - משנה א
אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. הַמַּרְבֶּה בַּפֵּרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:
. שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה:. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית {א}. שהרי מתרבה ממונו {ב}. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש {ג} שהוא דרך מקח וממכר:. עשרים וחמשה דינרי כסף:. כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו {ד} ואע''פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין יצא השער פוסקין, אע''פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו:. וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע''פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין. וכי אייקר ברשותיה אייקר {ה}:
{א} . ובמרבית לא תתן אכלך. ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית. קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליה בב' לאוין. גמרא: {ב} . נראה לי דלא טעמא דקרא קאמרי ולא קאי אפירות אלא אהלואת כסף וכלומר דמרבית דקרא קאי נמי עליה וכן בגמרא מי איכא נשך בלא תרבית. ועתוי''ט: {ג} .: {ד} . ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור, אע''ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. והתוספ' הקשו עליו ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין: {ה} . רש''י. ועתוי''ט:
פרק ה - משנה ב
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ {ז}, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּךְ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר:
. בשכר המתנת מעות השכירות:. בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף {ו}, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דהוו להו שתים עשרה סלעים אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות. וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא:. והוא הדין מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים:
{ו} . נ''י: {ז} . דמלתא אגב אורחיה קמ''ל שאם הגיע לידי כך למכור קרקעתיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר ומכר מאחוזתו וגו'. והדר כי ימכור בית מושב:
פרק ה - משנה ג
מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:
. הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן. וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו:. וכגון דאמר ליה קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלש שנים, דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש {ח}, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה:
{ח} . ועתוי''ט:
פרק ה - משנה ד
אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת {ט} לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין {יא} לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין {יב} עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ {יג} וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת {טז}:
. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור. אלא אם כן נותן לו שבר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה {י}:. לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו:. מזון שהוא מוציא באפרוחים:. עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו:. קטנים. בלא שומא {יד}, שאם ימותו לא ישלם בלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:. פירוש בשיעמדו על שליש גדולן {טו} ואז יחלוקו:. משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:
{ט} . וצריכא דאי תנא חנוני חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא. ואי תנא מעות כו' ה''א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחי' אבל חנוני דלא נפיש טרחיה אימא סגי להו במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו, צריכא. גמרא: {י} . והקשו בתוספ' דהא אמרן דלהכי אצטריך למתני מעות משום דנפיש טרחיה. אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי ס''ד דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופירוש דבריהם דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שעורו שוה. ב''י ועתוי''ט: {יא} . איצטריך לאשמעינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע''פ שהוא דבר מועט ולא תימא דלא קפדי ביה אינשי. והיינו טעמא שהקדימו רש''י והר''ב לפרש מזונו שלא במקומו: {יב} . משום סיפא דאבל מקבלין כו' תני ליה: {יג} . הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך. דתניא בתוספתא המושיב חנוני אם הוא אומן לא יעסוק באומנתו: {יד} . ולא הוי עיסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותה כמה השביחו. ולהכי תני ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עיסקא. תוספ'. וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו אחריותו. נ''י: {טו} .: {טז} . וכן מצינו בכמה מקומות במשנה ששונה חמור והכונה לנקבה כו'. וכן בכתוב. וכתב הרד''ק דחמור כולל זכר ונקבה:
פרק ה - משנה ה
שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:
. גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל:. לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות:. בשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום:. ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל {יז} אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:. לשון פרה ורבה. ואית דגרסי ומפריז, בזיי''ן. לשון פרזות תשב ירושלים (זכריה ב'). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו [חוכר למחכיר] אתה רגיל ליקח בחבירות שדך עשרה כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחרשה ואני מעלה לך בחכירותה י''ב כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה:
{יז} . ואידך גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא:
פרק ה - משנה ו
אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:
. כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע''ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא {יח}. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים:. כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך בדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע''פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:
{יח} . ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:
פרק ה - משנה ז
אֵין פּוֹסְקִין {יט} עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. (יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה {כ}). הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשְּׁקָעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ {כב}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶן לִי מָעוֹתָי:
. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער:. באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואע''ג דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור {כא}:. כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריבה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן:. אם הבניס עפי ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שעי שירצה, ואע''פ שלא יצא השער:. פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בבבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד:. איכא בין חכמים לת''ק, דת''ק כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע''פ שאין לו, יש לאחרים, שהבל יש להן זבל שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא. והלכה כחכמים:. אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי בשעור הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ויבים בדמים מועטים:. שהרי לא משך ויבול לחזור בו, ואפילו מי שפרע ליבא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק {כג}. ואין הלכה ברבי יהודה:
{יט} . מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה. ומסקינן כגון שנטל הנכרי ביד וקבלן מן הראשון. וקמ''ל דלא תימא נכרי גופיה כי עביד. אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב. ועתוי''ט: {כ} . כגון נכרי שלוה מישראל ברבית ובקש להחזירו לו. מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר:. גמרא. ולרש''י ולר''ח טעמא דאסור משום דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן. ור''ת מוקי הכא ג''כ בנטל ונתן ביד: {כא} . אין נותנין מעות לישראל חבירו ע''מ ליתן לו בהם פירות לסך כך לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בבמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות כפי מה שפסקו בזול. נ''י: {כב} . בגמרא דא''ל שקל לטיבותך ושדיא אחיזרא. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזבנינא בהיני ושילי. והתוספ' כתבו אע''ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכן חשיבי כנתייקרו ברשות לוקח ע''ב. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אא''כ שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקר. וזה כדעת רש''י שכתב בריש פרקין. ועתוי''ט: {כג} . וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה:
פרק ה - משנה ח
מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִין בְּחִטִין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִין בְּחִטִין לְזֶרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ {כד}, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:
. סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא בשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע ובשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא ביורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, יעל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין בשיעור הזרע, ואין כאן רבית:. כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול {כה}, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה בן אלא שרצה להחמיר על עצמו:
{כד} . ארישא קאי, יצא השער פוסקין. ואע''פ שיש נוסחא דלא גרסינן לאותה בבא כמ''ש תוספ'. מ''מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו: {כה} . וגם מתחלה בשנתן לו המעות לא התנה. לא תוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה אבל הכא בתורת מקח נותן לו וכ''ב התוספות:
פרק ה - משנה ט
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִין וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ לַגֹּרֶן {כו}. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִכָּר {כט} לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית:
. דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא בשאין לו {כז}. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה {כח}, ובשלוה בל אחת ואחת לוה בהיתר:. ואין הלכה בהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם:
{כו} . שאם היה הסאה בב' סלעים, והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה, אע''פ שבשעה שנתן היה נותן לו מה ששוה ב' סלעים. ואם כשנתן היה סאה בסלע ואח''כ עמד סאה בב' לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד: {כז} .: {כח} . דחיישינן שמא תתייקר אע''פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספ': {כט} . רש''י:
פרק ה - משנה י
אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמָּךְ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית {לג} דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע {לד} כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:
. היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה:. חפור:. פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר {ל}:. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה:. ימות החמה {לא}:. ימות הגשמים:. שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות {לב}:
{ל} . וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אלו לוה סאה ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה. ישלם חטין. ה''נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. רש''י. ועתוי''ט: {לא} . משום דשמעינהו לרבנן בסאה וסאה ביש לו, וככר בככר אפילו שאין לו. וטעמייהו דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער בשוק שאע''פ שאין לזה יש לזה. אי נמי משום דלא קפדי שכנים בהא מלתא. ואתא למיפלג עלייהו בתרתי. ב''י. ועתוי''ט: {לב} . רש''י: {לג} .: {לד}
פרק ה - משנה יא
וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר {לה}. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן {לו} (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ (ויקרא יט):
. מלוה עובר בכולן {לז}. לוה עובר משום בל תשיך {לח}, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד {לט}:
{לה} . לשון הר''מ מה שאמר ר''ג ור''ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע שהדברים האלה וכיוצא בהם הם הדברים שראוים להתרחק מהם בלבד. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הם רבית דרבנן: {לו} . נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני כו'. כל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ומיירי שמבשרו בכך וטעמא כדתניא רשב''י אומר מנין לנושה בחבירו ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת''ל. כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. ונוסחא אחרת דע אם כו'. ופירושו שהם דברי המלוה ללוה. ועתוי''ט: {לז} . משום לא תשימון. הר''מ. ונ''ל דה''ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר: {לח} . את כספך לא תתן לו כנשך: {לט} . והוי לו כנושה כשתובעו ודוחקו (ר''ל שכן רגילות כשתובעו דוחקו) והוא שם עליו בנשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעכירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. רש''י. ועתוי''ט: [מ] לא תשיך לאחיך: [מא] זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול, כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה כו'. תו':