. ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד:. דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

{א} . אמרינן בגמרא דאיצטריך למתני בהמה לאשמעינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה אף על פי שהוא מרובה דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה'. ואצטריך למתני כלים לאשמעינן דאע''ג דאין טורח בשמירתן כמו דאיכא בבהמה. אפ''ה מקני ליה כפילה כשרוצה לשלם: {ב} . נקט אבדו אע''פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא שאם נתיקר אחר אבידה וזה רצה לשלם ולא לשבע. אם נמצא אח''כ ונתיקר הכל של נפקד. כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא. נ''י: {ג} . דקים להו לרבנן דניחא להו, לבעלים שיהא בטוח בקרן על מנת שיהא ספק כפל העתיד לבוא של שומר. והרי הוא כמסורה לו ע''מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן. שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. גמ': {ד} . לכאורה קשה הך סיפא למ''ל, פשיטא. מיהו בב''ק [דף ק''ח] דייק רבא מינה דאפילו נשבע אם שלם אח''כ הכפל לשומר. ואביי פליג בזה. והלכה כרבא. נ''י:

. ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן, שומר שמסר לשומר חייב:. למשכיר. שמתה כדרכה ופטור. שהשוכר פטור מן האונסין:. שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר:. והלכה כרבי יוסי:

{ה} . לעשות בה ימי שכירתו. רש''י: {ו} . ובגמרא ונימא משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. ומשני מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני משעת מיתה הוא דקני ושבועה להפיס דעתו של בעה''ב. ופירש''י דמה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ומ''ש הר''ב בשבועה כו', הועתק מנוסחא מוטעת, ברש''י. ועתוי''ט: {ז} . טעמא דר''י משום דחשוב שוכר כאלו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא''ש:

. והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים:. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע {ח} כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר אבי הפקיד {ט} אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה:

{ח} . נ''י: {ט} . אבל ה''ה אי תבעו כל אחד ואומר אני הפקדתי. וכ''מ בהר''ב במתניתין דלקמן. ולא דמי למקח דפט''ו דיבמות אות כ''א, דהתם עומד להתפרע מיד ולא הו''ל למידק. נ''י: {י} . אבל אחד מכם הפקיד כו' פטור. דהמפקיד עצמו הו''ל למידק. הרא''ש:

. כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה {יא}:. דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו:. ולעולם לא יודה על האמת:

{יא} . דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ''י: {יב} . ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. ה''ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרינן משום דאינו יכול לישבע משלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ''י:

. לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הבלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר' יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:

.אין פירוש למשנה זו

. על ידי עכברים או רקבון:. למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו {יג}. קב שלו חביב עליו ע''י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו' {יד}. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:

{יג} גמרא ואמרינן דגוזמא הוא דהא ביותר מכדי חסרונן מוכרן כדמסיק הר''ב. ועתוי''ט: {יד} . וה''ט דפליג רשב''ג. נ''י:

. ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחוירן יוציא לו חסרונות, יפחות במה הם רגילים לחסור:. הכור שלשים סאין, והסאה ששה קבין:. כן לכל כור וכור:. שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך:. כך אוכלים ממדה מועטת כמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין:. שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורין ולמעלה {טז}, לא יוציא לו חסרונות:. שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא ברבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הבל בפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:

{טו} . וטעמייהו דרבנן דהני עכברי רשיעי ננהו. כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלו עמהון. ירושלמי: {טז}

. אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו {יז}, הקנקנים בולעים שתות:. שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום:. כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג. ואין הלכה כר' יהודה:

{יז} . דהא בעינן נמי שהיה מסתפק מהן ואינו יודע כמה כדלעיל. דאל''ה היה מחסר לפי הערך: {יח} . פירושא דג' לוגין הוא:

. בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני:. להשתמש בה {יט}:. שהיתה במקום שקרובה להשתבר:. שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע''פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים {כ}. והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע''פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים:. סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר {כא}. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע''פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר''ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:

{יט} . דקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוא. ולהשתמש היינו ונשתמש. גמרא: {כ} . והכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו הוא. וס''ל לר''י דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא. {כא} דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. רש''י:

. בסודרו:. אע''פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים י''ד) וצרת הכסף בידך, אע''פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע {כב}, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו:. אבל לגדולים, נשבעים הם {כג} ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. ובל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:

{כב} . והנ''י כתב דהא דאמרינן דדוקא בקרקע. דוקא להני דרי ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי. ובן משמע בגמרא. וכן הוא בהדיא בירושלמי נעל כראוי כו' פטור: {כג} . הר''מ: {כד} . לא קאי אמסרן כו' אלא בהניחן בביתו ובתיבתו איירי:

. וחתומין, או קשורים קשר משונה:. אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע''פ שצרורין {כה}, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן:. ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה {כו}. ואט נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין:. והלכה כרבי יהודה:

{כה} . ולפיכך כשהפקידן צרורין נמי ישתמש בהן דדרך כל אדם לצור מעותיו. אבל חתומים גלי דעתיה שאינו חפץ שישתמש בהם. רש''י: {כו} . לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו אבל דמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים. הר''א. הר''ש: {כז} . והוא שיטמין בקרקע. הר''מ:

. במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:. מבית הבעלים {כט}, אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:. כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ה) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה כבית הלל:. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:. דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע {לא}:. השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:. לאחר זמן:. דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:. לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום {לב}. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע''פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה {לג}:

{כח} . שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ושבירתה. רש''י: {כט} . ופרש''י, כשעת הגזילה: {ל} . פירשו התוס' דפלוגתייהו, דב''ש סברי שינוי אינו קונה וב''ה סברי דקונה והיינו בחסר ויתר. אבל ביוקרא וזולא מודו ב''ה לב''ש דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ובהוזלה משלם כשעת הגזילה. ור''ע פליג אזול ויוקר דמשלם כשעת התביעה בין בזול בין ביוקר. ועתוי''ט: {לא} . הכי איתא בהדיא בגמרא. ועתוי''ט: {לב} . ומיהו ע''מ ליטול בעינן. דשליחות יד אע''פ שא''צ חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע''מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה. דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולכך כתב הטור דלא מחייב אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו רוצה לחסרו: {לג} . רש''י: