. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים {א} והפקו. הם:. הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דבולהו:. עמרים קטנים {ב}:. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד {ג}:. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:. לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא:. צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון:. של דבלה:. כלים חדשים שלא שבעתן העין {ז} ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר''ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז {ח}, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא {ט} ופלטיא {י} גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

{א} . וידע שנפלו ממנו וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתייאש, לפי שאין בו סימן והרי הן הפקר. ובמעות מפוזרות מפרש בגמרא דאדם ממשמש בכיסו בכל שעה. וכן בכולן. וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניחן על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן: {ב} . מתרגם בירושלמי מכרכין כריכין. רש''י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן: {ג} . ועתוי''ט: {ד} . מוקי בגמרא כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל: {ה} . כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כו'. רש''י: {ו} . כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכן קסבר ר''י דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אלו לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור: {ז} . ולשון טביעת עין מורגל בגמרא. ונ''ל שהוא לשון מקרא. הטבעו בבוץ והמכוון שע''י ששבעתן העין הוי כאלו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב: {ח} . ותירץ הרמ''א דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלן מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן, והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן: {ט} .: {י}

. וכלי יש בו סימן:. ריקן:. סימנן, מנין או מקום:. או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי {יא}, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה {יב}:

{יא} . ומש''ה מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היו. נ''י: {יב} . וקשיא דהא מנין לחוד הוי סימן כמ''ש הר''ב בצבורי פירות. והרא''ש כתב גם בכאן דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעינן כמגדל משום דאל''ה אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתיאש האובד, כי לא יכול ליתן סימן במנין כו' וצ''ל דתרי אתרמי ונפלי, דאל''כ תרי נמי יתן סימן מקום. ועתוי''ט: {יג} . כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה. ויש מעוט שהולכין בה. רש''י: {יד} . לכאורה קשה הא תני ליה רישא. אבל בגמרא כדי יין ושמן רגילות הוא דכולן שוין. וכן הם מלאים, דאז אין סימן לומר כמה יין יש בו. והא דחייב להכריז מיירי שרשומין הם ויש לכל בעה''ב רושם בפ''ע וקודם שנפתחו האוצרות למכור הוא דתנן חייב להכריז. דלאחר שנפתחו כו' בעה''ב אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד לא הוי רושם סימן:

. סתימת כותל של עץ או של קנים:. של אבנים:. בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן:. דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו {טז}. הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו:. דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא:. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה {יז}. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם:. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:. דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו:

{טו} . מקום המשתמר קצת. אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בו סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו. כדמוכח מצא כלי באשפה כו' דמיירי שיש בו סימן, מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספ': {טז} . גמרא. וכתב הסמ''ע דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה דלא תקשה ממ''ו פ''ב דב''ב: {יז} . ותנא בא''י קאי מש''ה נקיט אמוריים וה''ה של שאר נכרים במדינה ומדינה כו'. וכתבו התוספ' וא''ת וליקני לו חצרו כו'. וי''ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם. ועיין לקמן בסמוך ובמשנה דלקמן. ועיין תוי''ט: {יח} . היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא שהוא ואבותיו דרו בו מעולם. הרא''ש: {יט} . לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דא''כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמ''ש הר''מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעה''ב שהממון שלו. או שהיה יורש, שאנן טוענין לו שמא של אביו הן אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע''כ. לפי שבא בחצירו קודם יאוש וקיי''ל יאוש שלא מדעת לא קנה. ועתוי''ט: {כ} . מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספ': {כא} . בגמרא ואמאי ליזל בתר בתרא, מי לא תנן בשקלים פ''ז מ''ב דהעשוי להתכבד אזלינן בתר בתרא. ומסיק דבתרא נכרי הוא. א''נ כו':

. בדבר שאין בו סימן מיירי. דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם:. שהחנווני יושב לפניה, ותמיד נוטל ממנה, ונותן לפניו ומובר, ומעות שנותנין לו נותן בתוכה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני: {כב} . דאמרינן מן הבאים להחליף מעות נפלו, שהרי השלחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו:. וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו {כג} או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים. אבל אם זה שמכר את הפירות ליקטן הוא עצמו {כד} מן הקרקע שלו, שודאי המעות הללו שלו הן, חייב להחזיר:. הקשר או מנין שלהם הוי סימן:

{כב} . ולא קתני מצא בשלחן כדקתני מצא בחנות. לומר אפילו מונחים על גבי שולחן. גמרא. וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השולחן. משא''כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טור: {כג} . דלא מייאש. תוספ': {כד} . וא''נ ע''י עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע''י אחרים דלמא מנייהו נפל. גמרא:

. בכלל כל אבדת אחיך:. וכן תעשה לשמלתו:. סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר:. למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס {כה}:

{כה} . הר''מ:

. שכני מקום שנמצאת בו האבידה, שמא שלהן היא:. משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום, ואם יראה שאבד יחזור שלשה ויכריז יום אחד אני איבדתי ואלו סימניה והלכה כרבי יהודה. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

{כו} . בגמרא רמינן אמשנה ג' פרק קמא דתענית, דתנן ט''ו יום לנהר פרת. ומשנינן לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי שיהא שוהה יותר מז' ימים:

. אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו, כגון שור וחמור:. ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ואינו חייב להטפל בה לעולם, אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י''ב חדש. עגלים וסייחים {כז} של רעיה, כלומר שאין מגדלים אותם לפטם וכן גדיים וטלאים, מטפל בהם שלשה חדשים. ועגלים של פיטום מטפל בהם שלשים יום. אווזין ותרנגולים זכרים, הקטנים מטפל בהן שלשים יום והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן שלשה ימים מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוויין {כח}, או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו:. כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו, אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי, וחייב באחריותן {כט}. והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר {ל}. אבל מעות עצמן של אבדה, כגון שמצא מעות בכיס או שלשה מטבעות זו על גבי זו, לא ישתמש בהם כלל:

{כז} פירוש, בני אתונות: {כח} . כדעת הרמ''ה: {כט} . דכשואל הוי כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו, שטבעה ספינתו בים. גמרא: {ל} . גמרא:

. שמתעפשין כששוהין מלפותחן. וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון:. מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר:. מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו {לא}:. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש: . שמתעפשים בקרקע. שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן. ולפיכך משתמש בהם לפרקים:. ולא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקם:. זהב אינו מתעפש בארץ. וכן זכוכית. ועוד שהוא נוח להשבר:. דבר שגנאי הוא לו {לג}. והתורה אמרה והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו:

{לא} . שמי שלמד בהן כבר די לו בקריאה בעלמא, ומי שלומד בהן תחלה צריך לטרוח יותר ועל ידי טרחו הם מתקלקלים. אבל עכשיו שנוהגים לכתוב הגמרא ומי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה ואדרבא בל מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועות שלו. והרי הוא כלומד בתחלה. נ''י בשם הרמב''ן: {לב} . אבל טפי לא שמתקלקלים. טור: {לג} . ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור. רש''י:

. שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם:. ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם:. שמתקלקלים רגליה {לה}:. התורה ריבתה השבות הרבה {לז}:. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול:. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו {לח}:. אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו:. ומניח את האבדה:

{לד} . הא רצה בדרך לא פסיקא לה. דאי פניה כלפי העיר אין זו אבידה, ואי פניה כלפי השדה הרי זה אבידה. ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא: {לה} . אא''כ הכרמים של ישראל שחייב להשיבה מפני אבידת הכרם. גמרא: {לו} . ולאו דוקא. ובגמרא אפילו מאה פעמים: {לז} . וידוע בי המקור נופל על המעט ועל הרוב כו' ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות. כמו כן הקם כו' עזב כו': {לח} . ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע''פ שמגיע לו דינר בשכר השבה. כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. טור:

. אע''פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה {לט}:. והוא כהן {מא}. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך {מב}. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ''א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:. והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י''ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו {מד}. וכן בשאר כל המצות:. בעל החמור:. בחנם:. בחנם {מו}. אלא בשכר:. בחנם. ואין הלכה ברבי שמעון:. ואין הלכה כרבי יוסי:

{לט} . בגמרא. ופירש הטור כגון שאין לו פתחים בכל ד' רוחותיו: {מ} . כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. ועתוי''ט: {מא} . שנאמר בנזיר קדוש יהיה ונאמר על נפש מת לא יבא: {מב} . לא תוכל להתעלם, אין ל''ת מועיל לדחות ל''ת, אלא עשה הוא דקא דחי ליה. רש''י. וכ''כ הרי''ף: {מג} . אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. הה''מ: {מד} . נ''י. ועתוי''ט: {מה} . לפרוק בעצמו, ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הר''מ: {מו} . ודינו כמו בהשבת אבידה דלעיל. הרא''ש: {מז} . פליגי בדרשא דקרא בגמרא. ועתוי''ט:

. דאמר קרא (דברים ט''ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון:. והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו {מח}. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:

{מח} . רש''י. ומובהק, לשון תרגום. מנוגה נגדו [ש''ב כב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא כו'. ונ''ל שמלת מובהק מוסב על התלמוד או על הסימן שהוא בהיר ונוגה לו. ועתוי''ט: {מט} . ולענין אם אביו חכם או שקול כרבו מחלוקת הפוסקים [בטוש''ע יו''ד סימן רמ''ב] ולשון הר''ב סוף מסכת כריתות מוכח דהאב קודם ואע''פ שאינו שקול כו' ולשון הר''מ שם בהדיא כן הוא. ועתוי''ט: {נ} . ה''ג וכתב ב''י דטעמא משום דפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו ת''ח אע''פ שאינו שקול כרבו חייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו, רבו קודם: