{א} . בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה, ובשבועה:. אני קניתיה {ב} ולי מכרה המוכר ולא לך. והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם {ג}, מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחיה. דאילו ידע והיה אומר לזה מכרתי, היה כאן עד אחד {ד}, והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא {ה} להכחיש העד. עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין. ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה {ו}, אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא {ז}. ואיצטריך תנא לאשמועינן בזה אומר אני מצאתיה דהיינו במציאה, ובזה אומר כולה שלי דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר חבראי לאו מידי חסר בה איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה, אבל מקח וממכר דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה שלא כדין מחסרו וליכא למימר דמורי התירא {ח}, אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי התירא ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליזיל ולזבין אחריתי, אבל מציאה דליכא למימר הכי {ט}, אימא לא. צריכא:. ואינו נשבע שכולה שלו כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה {יא}. ואי משתבע שחציה שלו כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא דאמר כולה שלי. הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי {יב}, כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי בכולה, שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

{א} . הר''מ. ונ''ל דטעמו שעל מה שבידו ממש לא שייכא תקנה זו דאל''כ בכופר הכל נמי הו''ל לתקנה: {ב} . פירש''י דאיכא למימר שניחב קנאוה ולשניחב נתרצה המוכר. אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני כו' לא יחלוקו דודאי חד מנייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו. ודעת התוספ' דגם בבה''ג נמי יחלוקו ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של אחד מהן: {ג} . ויש שיטות רבות בזה: {ד} . דאע''ג דקיבל דמים אינו עומד אלא במי שפרע. ואינו דומה לעד הצריך שבועה דאינו עד. דהתם רחמנא אמר על פי שנים יקום דבר. דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד ולא שצריך שבועה להאמין דבריו. ומי שפרע ליכא אלא אנן לייטינן. ועתוי''ט: {ה} . הה''מ: {ו} . גמרא. דהיכא דליכא חזקה לשום אחד ותקופים בו יש להחזיק שניהם בשוה: {ז} . וה''ט משום דשבועה חמורה שהעולם נזדעזע על לא תשא. תוספ': {ח} . תוספ': {ט} . רש''י: {י} . אפילו לבן ננס דמ''ה פ''ז דשבועות דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, התם ודאי איכא שבועת שוא. (דחד ודאי משחבע לשקרא) הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא דתרווייהו בהדי הדדי אגבוה. גמרא. (ולענין מו''מ נמי שמא לשניחב נתרצה. רש''י): {יא} . תוספ': {יב} וכלומר דלשון השבועה אינה אלא שאין לו בה פחות מחציה וכלישנא דמתני' ועתוי''ט: {יג} . היינו לדמי אי הוה פסידא בחלוקת הטלית עצמה. גמרא: {יד} . הא תו למה לי סד''א האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבידה וליפטר קמ''ל דהאי אערומי קא מערים סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי. אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה ואיפטר. גמרא: {טו} . וא''ת על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. וי''ל שאלו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד. שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו כו'. נ''י:

. הא קמ''ל דרוכב קני, ואע''פ שאינו מנהיג שלא זזה הבהמה ממקומה {טז}:. בזמן שרוכב מנענע ברגליו בי היכי דתיזיל הבהמה מחמתיה, הוא דשוים רוכב ומנהיג. ואם לא היה אלא רוכב בלבד, מנהיג קנה, רוכב לא קנה {יז}. ואם הודו או באו עדים אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה {יח}, חולקים שלא בשבועה:

{טז} . רש''י: {יז} . ובגמרא לא אמרו בו' אלא לשמואל דס''ל רוכב לחודא לא קני מוקי לסיפא דקנו שניהם כשרובב ומנהיג ברגליו (ומתניתין אשמעינן דשנים רוכבים קנו שניהם ול''א קמא עיקר א''נ רוכב ומנהיג כאחד קנו שניהם. הרא''ש) אבל אי הוה סבור דרוכב לחודא קני לא איצטריך לאוקי מתניתין שמנהיג ברגליו ג''כ. תוי''ט: {יח} . ובגמרא אי במקח וממכר צריכא למימר. אלא לאו במציאה. ש''מ דהמגביה מציאה לחבירו אע''פ שלא עשאו שליח לכך. קנה חבירו. דאס''ד לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת ע''ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה. וכל הרוצה יחטפנה מידם. רש''י:

. אבל אמר זבה לי בה, קנה הרוכב, ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה:. שקנאה זה שמשכה מיד חברו, וכל זמן שהיתה ביד המגביה הפקר היתה:

{יט} . אורחא דמלתא נקט דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו: {כ} . מסקינן בגמרא ראפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה כו'. ואלו מתניתין דתנן ואמר אני זכיתי בה זכה משום דאמר ליה תחלה. פירש''י הרי אני זכיתי בה דקאמר תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע''כ. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר. אבל הטור לא ס''ל. והסמ''ע הסכים לדבריו. ועתוי''ט: {כא} . משום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טען אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אם לא טען תחלה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. רש''י. ועתוי''ט:

. ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים, שאין ארבע אמות של אדם קונות לו ברה''ר {כב} לפיכך המחזיק בה זכה. אבל בסימטא שהיא שביל של יחיד {כג}, או בצדי רשות הרבים שאין רבים דוחקים שם, ארבע אמות של אדם קונות לו כל מציאה וכל הפקר שסמוך לו בארבע אמות, ואין אחר רשאי לתפסו. ותקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי:. שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים, והוי כמציאה:. שדהו. והוא שעומד בצד שדהו {כז}, וכגון שיכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו {כח}:

{כב} .: {כג} . דאלו דיחיד ממש אין סברא שיקנו לו ר' אמות בשדה אחר. וע''ע פ''ק דקידושין מ''ד. ועתוי''ט: {כד} . פירושא דרישא. וז''ל הר''מ, מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי הוא צבי שבור כו': {כה} . ואע''ג דבד''א דתקנו רבנן דקונות לו אע''ג דלא אמר כלום, משום דאלימא קנייה דבד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. הה''מ. והב''י כתב דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא''כ אכתי אתי לאנצויי. והתוספ' והרא''ש כתבו דה''נ אמר לאו דוקא. ועתוי''ט: {כו} . מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא. והא דבריש פרק ח' דגיטין פירש הר''ב מונתן בידה. משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות, ומש''ה נמי בעי שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת משום דבעיא דומיא דידה: {כז} . והיינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר ושיעמוד בתוך שדהו. אלא חדא סגי. וה''ט דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ולהגיען כו' דאל''ה כי עומד בצד שדהו מאי הוי הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. תוי''ט. וע''ע: {כח} . הר''מ: {כט} . ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן פורחין הול''ל ולא מפריחין. נ''ל משום דדברו בהוה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה. תוי''ט. סוד ה' ליראיו והכי איתא בילקוט שיר השירים בפסוק עיניך יונים, מה יונה זה גוררת אחרים עמה אף כנסת ישראל גוררין, את הגרים. ת''ח:

. כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול קרי ליה קטן ומציאתו לאביו משום איבה {ל}. והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה, דהתורה זיכתה כל שבח נעוריה לאביה {לא}:. שהרי גופן קנוי לו. כדכתיב (ויקרא ב''ה) והתנחלתם אותם:. רבנן תקינו ליה משום איבה:

{ל} . אבל אדם אחר מעלמא וסמוך על שולחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכ''ש עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים תוספ': {לא} . ולפ''ז אפילו אינה סמוכה על שלחנו. וזה סותר למ''ש בריש פ''ד דכתובות דטעמא משום איבה שלא ימסור אותה למנוול ומוכה שחין. ולפ''ז בבוגרת דוקא סמוכה על שלחנו. ועתוי''ט: {לב} . תימה מאי אע''פ אדרבה, כ''ש דמציאתה שלה. ובגמרא גרושה פשיטא, הב''ע במגורשת ואינה מגורשת, כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה. והשתא אתי שפיר דה''ק אע''פ כו', כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה דהיינו מזונות וה''א דכיון דזנה מציאתה שלו, קמ''ל:

. שעבוד קרקעות שיגבה מהם:. לפרעון דחיישינן ולקנוניא {לד}. שמא שטר פרוע הוא ומן הלוה נפל, והא דקא מודה לא פרעתי, עצה של רמאות היא ביניהם לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות {לה}, ויחלקוה ביניהם:. דשטר שאין בו אחריות ממשעבדי נמי גבי, דאחריות טעות סופר הוא {לו}, וחיישינן לפרעון ולקנוניא. והלכה כחכמים. ודוקא בשטר שאין נזכר בו אחריות אמרו חכמים דטעות סופר הוא וגבי ממשעבדי באילו היה האחריות כתוב בו. אבל אם פירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות, מודים חכמים דיחזיר, דהשתא ליכא למיחש לקנוניא:

{לג} . כל לשון שטר בדברי רז''ל הוא כתב שכתוב בו הממשלה שנתן אדם לזולתו עליו. והוא לשון אם תשים משטרו בארץ: {לד} . כל שטרי לא ריעי הני ריעי. גמרא. פירש''י דהואיל דנפל אתרע, די''ל אם היה כשר היה נזהר בו: {לה} . דקיי''ל אחריות ט''ס הוא אף בשטרי מכר: {לו} . רש''י. וכלומר אע''פ שלא הזכירוהו מלוה ולוה כלל. יש להם לעדים לכתבו בשטר ולפיכך אם לא כתבוהו אין לתלות הדבר אלא בטעותו של סופר. נ''י:

. צוואת שכיב מרע. דא תהא למיקם ולהיות:. שעושה מלוה ללוה שנפרע ממנו שטר חובו:

{לז} . הא אמר תנו נותנים. אבל בגיטי נשים צריך שיהיה על דרך שנתבאר במ''ג פ''ג דגטין. ולהא לא חיישינן שמא כתב בניסן ולא יהיב עד תשרי ואתיא למטרף פירי דזבין בעל בין ניסן לתשרי. דכי אתי למטרף א''ל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב. ויזכרו לקוחות. וכן בשחרורי עבדים. ודייתיקי דיכול לחזור בו. ומתנה מיירי שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי דהשתא מצי למהדר ביה. ושובר קיי''ל המוכר שט''ח כו' ומחלו מחול וכי אמר תנו אין לך מחילה גדולה מזו. גמרא:

. ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו {לח}:. שקבל עליו לזון את בת אשתו. פירוש אחר, שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות {מ}:. שכותבים בשטר בפנינו מיאנה פלונית בפלוני בעלה. ובקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאינה צריכה גט:. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם:. שטרות:. חמת של עור קטנה:. בלי עור שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישם שלא יצטיכו לחפש אחריהם:. שלשה שטדות או יותר כרוכין זה בזה {מב}:. מושכבים וה על זה, ארבו של זה על ארכו של זה {מג}:. דדבר שיש בו סימן הוא, שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם {מד}. וכן תכריך ואגודה {מה} סימן הוא:. אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם. יחזירם המוצא ללוה, דודאי מידו נפלו, שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד. ודוקא שהשטרות מקוימים בבית דין. אבל אם אינם מקוימים חיישינן דלמא לקיימינהו הוליכום שלשה המלוים אצל סופר הדיינים ונפלו מיד הסופר {מז}. ואין לחוש שמא לאחר שקיימו אותם נפלו מיד הסופר, דלא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. ואם שלשה לוים הם, שלוו מאדם אחד. יחזירם המוצא למלוה שהדבר ידוע שממנו נפלו. ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד, חיישינן שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר {מט}:. אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם:. בידו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:. המוצא בין שטרותיו שובר {נ} שנכתב על אחד משטרותיו:. והשטר בחזקת פרוע. ואע''פ שהיה ראוי לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה ולא ביד המלוה, אמרינן האמינו הלוה למלוה. ואמר למחר תנהו לי ושכח. והוא שמצא המלוה השטר הזה שנכתב עליו השובר, בין השטרות קרועים, אע''פ שלא נקרע:

{לח} . ולפרעון לא שייך בתו. רש''י. ועתוי''ט: {לט} . מדלא קאמר שטרי כו' נ''ל דקרי ליה אגרת מה שב''ד שבמקום זה שולחין אגרותיו לב''ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספ'. ועתוי''ט: {מ} וז''ל הר''מ, שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות.: {מא} . מפרש בגמרא כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוה בפנינו היינו אגרת שום דרישא. סמ''ע: {מב} כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואח''כ כורכו בתוך שטר אחר. ובן השנים בשלישי: {מג} כלומר שהשכיב ג' שטרות זה על זה וכרכן ביחד ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אותה אגודה. ועתוי''ט: {מד} . ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה וכו' ולפיכך הוי כלי סימן. ולא דמי למ''ב פ''ב דפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספת דדרך להניח שטרות בחפיסה מיירי הכא שנותן בכלי סימן. ונ''י כתב: אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מנייהו שכ''א מהן בקי בהם: {מה} . והנ''י כתב, סימן הכרך עם סימן המנין כו' וכ''פ הר''ב עצמו פ''ב מ''ב כו'. ובצבור פירות (שם) כתב מנין הוה סימן, וא''כ כריכה למ''ל. והרא''ש כתב דהיינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין ולא מתיאש לומר שמא לא נפיל אהדדי. ועתוי''ט: {מו} . מפרש למאי דמסיים ביה וה''ה לתכריך, וכמ''ש הר''ב: {מז} . הר''מ: {מח} . דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקיומינהו אזיל. גמרא: {מט} כלומר אלא למי שנותן בהם סימן: {נ} . כדאמר בכתובות דף נ''ז גבי קדושי אשה שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל המקח. רש''י. וכתבו התוספ' דביד המלוה קרוי סמפון וביד הלוה שובר: