. משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר. ואין חייב להחזיר לו כלים {ג}, דקני בשינוי:. והעודף ששוה יותר הולד והגיזה, שלו הוא, דקננהו בשינוי {ד}:. לאתויי גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, וטבחו או מכרו, שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה {ז}, שכיון שנעשה שינוי בידו, קנאו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר:

{א} כו'. מסקינן בגמרא דדוקא כשנוי דלא הדר לברייתו כבתחלה. וכגון שגזל עצים שאינם משופין ועשאן כלים בוכאני. דהיינו שיפן דלא הדר לברייתו ונשתנה שמו שנקרא בוכאני. והיינו דתנן ועשאן כלים: {ב} כו' ה''נ שגזל צמר שאינו טווי ועשה מהן לבדים, שאינו חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפ''ע. ונשתנה שמו שנקרא לבד. והיינו דתנן ועשאן בגדים: {ג} ליה בגמרא דף ס''ז מקרא. רש''י: {ד} דדוקא הולד והגיזה קונה בשינוי ומשלם מה שהיה דמיחב, והעודף ששוה עכשיו יותר הוא שלו. אבל פרה עצמה חוזרת בעינה. דלידה וגיזה לאו שינוי הוא בגוף הפרה כו'. נ''י. אבל להרא''ש, דמי פרה ממש, דהוי שינוי אף לפרה עצמה וקנאה בו: {ה} כו'. כלומר לאפוקי שישומו כאלו ילדה, דהא ע''י הלידה קנאה. וז''ל התוספ', וכל שבח שמשעת גזלה עד שתלד לגזלן. ע''כ. וטעמא, דלעולם משלם כשעת הגזילה, כדכייל בסיפא, וקאי אכולהו בבי דמתניתין. ולא אזלינן בתר שעת קנייה אלא משקנאה חזרה השומא לשעת הגזילה. ועתוי''ט: {ו} . ה''ה אפילו לא ילדה, ואיידי דנסיב רישא וילדה, נסיב נמי סיפא וילדה. גמרא. ואע''ג דברישא נמי משלם כשעת הגזילה, סיפא הא קמ''ל דעבור וטעינה הוי שינוי כמו לידה. ונ''ל דה''נ דינא דמחזיר הפרה לפירוש הנ''י וכדלעיל. דמאי שנא שינוי המילוי או שינוי הרקות. וקשיא לי, דלתני נמי ברישא משלם כשעת הגזלה. תו''ע. ועתוי''ט: {ז} אמרינן דעכ''פ ישלם ד' וה' כשעת הגזילה לפי דשלו הוא טובח כו'. וממילא דמכ''ש שאינו משלם הכפל אלא כשעת הגזילה:

. דכקרקע דמו וברשותא דמרייהו קיימי. והלכה כר''מ {ח}:. שינוי הניכר הוא:. כשהרקיבו מקצתן [אומר לו הרי שלן. לפניך {ט} ]. אבל הרקיבו בולם, משלם כשעת הגזילה:. שאינו עובר באותה מדינה, אבל עובר הוא במדינה אחרת {י}:. שנרבעה או נעבדה [לעבודה זרה] שהיא פסולה לקרבן:. במום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין:

{ח} דבגמרא מהפכינן לה כו' ותני וחכ''א בעבדים כו': {ט} דאורחייהו בהכי, כהיזק שאינו ניכר חשבינן ליה, ואומר לו הרי כו', והוי כחמץ בפסח. אבל מתניתין בשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר כיין והחמיץ מיירי. נ''י: {י} לומר לו לך והוציאו שם. רש''י: {יא} כו'. הטעם דאלו אף שנפסלו אצל הגזלן לגמרי. מ''מ תבואת תרומה ולחם חמץ לא נשתנה משאר תבואות ולחמין, והרי הן כמו שהיו בשעת גזילה וכמו שהן עכשיו שאר תבואות ולחמין, מש''ה מצי א''ל הרי כו'. משא''כ בפסלתו מלכות, כיון דצורת מטבע זו אינה יוצאה כלל בכל מדינות המלך ונטבעה צורה אחרת במקומה הרי ניכר הפסידה. סמ''ע: {יב} כו'. בעד אחד שלא נסקלה. אבל פסולה לקרבן. וטעמא דא''ל הרי כו', דכל בהמות לאו למזבח קיימי. רש''י: {יג} . ס''ל להאי תנא דגומרין דינו של שור שלא בפניו וא''צ להביאו לב''ד, דא''ל מאי עבדי ליה, גמרא:

. נתן להם עצים לעשות כלי. ולאחר שנעשה הכלי קלקלוהו, חייבים לשלם דמי הכלי ולא דמי עצים בלבד {יד}:. השתא אשמועינן שאם נתן כלי עשוי לאומן כדי לתקנו, וקלקלו, חייב לשלם דמי הכלי. ותנא סיפא לגלויי רישא, דלא תימא רישא מיירי בכלי עשוי:. עגלה של עץ העשויה למרכב נשים:

{יד} אומן קונה בשבח כלי. גמרא ולא דמי לגזלן שמשלם כשעת הגזילה דהכא לא כיון מעולם לגזול ולא זכה בה. ועמ''ש לקמן בדר''מ ור''י: {טו} . שזה כזורק חץ והזיק בו הוא. הר''ם:

. ששרפתו יורה. שהרתיחו יותר מדאי:. והכא ליכא שבחא כלל, שהרי נשרף לגמרי, וליכא למימר אם השבח יתר:. כמו כעור. שצבעו בפסולת של צבע. ומזיק בכונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל:. שהשביח הצמר:. של צבע. נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם {יח}, ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמרינן דניתיב ליה דנקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויא דנקני:. קנייה בשינוי. לרבי מאיר לא יהיב אלא דמי צמרו, או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר {יט}:. דקניס ליה להאי דשינה {כ}, להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי לא נשקול אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח, יתן לו השבח שהשביח. ואם ירצה לתת את שכרו משלם, ששבח יותר על השכר, יתן שכרו. והלכה כרבי יהודה:

{טז} כו'. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם אבל אם הקדיחה לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר, חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן במתניתין דלעיל. גמרא. ולא ידעתי למה לא העתיקום הפוסקים: {יז} . פירש הר''מ מה שהוציא מדמיו. ורש''י הוסיף שכר טרחו כשאר שכיר יום: {יח} . ולקמן בדר''י בהוצאה יתירה על שבח, פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר ומסתבר ודאי דה''נ אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו: {יט} דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצובע לזכות בו כלל. משא''כ בגזלן: {כ} . ומשמע דוקא לדשינה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמר אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. ועתוי''ט: {כא} היציאה. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולא שבחא דידיה היא כדתנן ריש פרקין. תוספ':

. על שקר, והודה:. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו. דגבי נשבע על שקר כתיב (ויקרא ה') לאשר הוא לו יתננו {כד}:. של נגזל {כה}. דלא הוי השבה עד דמטי לידיה:. תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים, שלא נחייבנו לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך {כז}:. הנגזל:

{כב} פרוטה. לאשמה בה. פרט לפתות מש''פ. ספרא: {כג} לו. לדברי הר''ב בפירוש מ''ז פ''ד דבבא מציעא דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בריש פ''ו דשבועות אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוס' דע''י ב''ד אין נשבעין, והכא בנשבע ע''י עצמו: {כד} נ''י, דכתיב ביום אשמתו, דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. והר''מ נתן טעם לדבר מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואין באין עוד לתבעו. ולדבריו באינו נשבע אפילו, להודיעו א''צ. אבל הטור שכתב שצריך להודיעו לומר לו כך וכך גזלתיך בוא וקח ממני: {כה} שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה כו'. רש''י: {כו} . עיין פרק ח' דב''מ מ''ג בהר''ב, דפלוגתא דשליח בעדים שייכא נמי הכא. וכ''ה בהדיא בגמרא: {כז} . וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע דנותנו לשליח ב''ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה כו'. ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב''ד ויש לו כפרה מיד וא''צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקיבלו שליח ב''ד. וכן פירש הר''מ: {כח} . נראה דאתי לאשומעינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. א''נ לענין קרן וחומש ואשם. ולא דמי ליורשי גזלן דאין משלמין חומש. תוספ':

. ולא חיישינן שמא יתיקר וישוב על שוה פרוטה, ואפילו הגזל בעין אינו צריך להוליכו אחריו:

{כט} כו'. אבל לכשיבוא מחויב לתת לו מדברי תורה:

. שבועה שניה, שנתנו לו, והודה שלא נתנו:. חומשו של חומש, דחומש ראשון נעשה קרן:. שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה, משלם חומשו וחומשו של חומש שני, וכן לעולם. שנאמר (שם) וחמישיתיו יוסף עליו, התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד:. הלואה:. שכר שכיר:. דאין חומש ואשם אלא אם כן הודה. דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא, והתודה:

{ל} כו'. הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרווייהו אקרן ואחומש היה מוסיף חומש אלא אורחא דמלתא נקט דאקרן אין נשבעין ב' פעמים. והוא הדין אם נשבע על חומש דיוליכנו אחריו למדי כיון שנשבע עליו נעש' כגזלן. תוספ': {לא} זה כו'. וכן לענין דיני נשבע והודה ותנא דידן נקט בגזל. משום דפרקין בדיני גזל איירי:

. ואם הודה מעצמו אינו משלם כפל, דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו:

{לב} . לעיל נקט שאכלו, לרבותא אעפ''י שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד. והכא נקט שגנבו לרבותא דאף על פי שהוא בעין חייב כפל כיון שטוען טענת גנב. תוספ': {לג} . אבל תשלומי ד' וה' לא קתני דלתני טבח ומכר כו'. משום דבקרא לא כתיב ד' וה' אלא בגנב עצמו. תוספות:

. אם אין לו בנים. ואע''ג דנפלה ירושה קמיה דהיאך, בעי למעבד השבה ואין מעכב אצלו אפילו כנגד חלקו. דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזלה, אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו. ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קניה בשינוי {לו}:. נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו:. להפסיד חלקו:. מאחרים, ומחזיר את הגזל לאחיו לקיים מצות השבה:. שלוה זה הגזלן מהם:. מן הגזילה הזאת החלק שיש לגזלן בה. ואם אין יורש לאביו אלא הוא {לז}, נותן הוא עצמו הגזילה לבעל חובו בפרעון החוב, וצריך להודיעו ולומר לו זה גזל אבא. או נותן על דרך זה לכתובת אשתו או לקופת הצדקה. ובכולן צריך שיודיע שזה גזל אביו:

{לד} . ממש דאי לא נשבע לו לא היה צריך להוציא חלק הנוגע לירושתו מהגזילה. ואפשר דה''ה לא נשבע. ונשבע דקתני משום סיפא דלוה ובע''ח באין ונפרעין, לאשמעינן דאע''ג דנשבע שרי בהכי. ב''י. והסמ''ע כתב דהדרכי משה הכריע דנשבע דוקא: {לה} כו'. פירשו התוספ', דלבניו של גזלן או לאחיו של גזלן, כלומר בתחלה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשוב אותו כאלו מת הוא, והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו, והם אין באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בב''ב דף קנ''ט תחת אבותיך יהיו בניך. הלכך אף על פי שאין לאביהן חלק בהם כלום שהרי יש לו להחזיר הגזילה אפ''ה הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דב''ב. או לאחיו כשאין לו בנים. וכ''פ הר''מ, אלא דס''ל דמתניתין לאו דוקא נקט בניו ברישא דודאי כל ימי חייו אין חלק לבניו בירושת אביו. ורש''י מפרש לבניו של אביו או לאחיו של אביו. ולשון הר''ב א''א לפרש כשום אחד מהפירושים. ועתוי''ט: {לו} . וטעמא דאי קנאה בשינוי אין עליו אלא לשלם דמי הגזילה ולא הוי בכלל והשיב את הגזילה דהא קרא קאמר אשר גזל, אם כעין שגזל. יחזיר, כמו שכתבתי בריש פרקין. ש''מ דקרא לא איירי אלא אם הוא כעין שגזל שלא נשתנה. נ''ל: {לז} פירושים אני רואה בדברי הר''ב. דזה יצא לו מהר''מ והוא מפרש שאין לו אחים. והר''ב כבר פי' אין לו נכסים, כשיטת שאר המפרשים, ולדידהו י''ל דנקט בניו כו' דשכיחי, וה''ה אם אין לו דהירושה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו, ואליהם הוא נותן. וז''ל הר''מ, ואם לא היה אצלו אח מאביו ולא בנים (והוא פירוש דואם אין לו) או לא החזיר הוא את הגזילה לבניו (והוא פירוש דואם אינו רוצה) יתן אותו בחובו וכו'. ועתוי''ט: {לח} . דמה שמחזיר להם לא חשיב כאלו נתן להם במתנה ושלא יוכלו בעלי חוב לטרוף דאין אחריות על המטלטלים. דאינו נותן להם לשם מתנה אלא בסתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקיים מצות השבה בעלמא. הלכך לא הויא מתנה ויכול בעל חוב לטרוף מהם. והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן, דאז לא היה מתקיים השבה כלל אם היה יכול ליקח בעצמו מה שנתן. אבל מה שבע''ח נוטל מתקיים שפיר מצות השבה, כיון שבעצמו אינו נוטל. תוספ':

. מה יאכל {מג}. לוה ואוכל. ובעלי חוב באים ונפרעים מן הירושה את חלקו. ולא חשיבא הנאה מה שפורע חובו באותם מעות, דהא תנן בנדרים [דף ל''ג] המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו:

{לט} . מבואר בריש נדרים שהאומר קונם תופס החפץ בקרבן. שקונם כינוי לקרבן הוא ויהיה פירוש הלשון, קונם יהיה אם אתה נהנה כו'. ועתוי''ט: {מ} . שזה כאומר נכסי עליך אסורים (נדרים פ''ה מ''ג) הר''ם: {מא} כו'. שזה כמו שא''ל נכסים אלו אסורים עליך. שם. וכתב הר''נ לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני סיפא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובע''ח כו' ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו, והאיך בע''ח באים ונפרעים, אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ע''כ. ומש''ה ניחא לשון ויחזיר. אבל הר''ן העתיק ויתן. וכן הוא בירושלמי: {מב} . לאו למימרא שיתנו להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו. וכהאי גוונא לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר. אבל הב''י כתב שאפילו ליתנם ממש מותר כיון שמודיעם שמפני שאסורים עליו נותנם להם אין כאן טובת הנאה. ועתוי''ט: {מג} דוקא. ועיין פרק ד' דנדרים משנה ז'. ולא תני הכי נמי אינו רוצה, משום דודאי אינו רוצה. תוספ'. ועתוי''ט: {מד} . אחר מיתה ואפילו בחייו הוה שרי בכהאי גוונא כדתנן (שם) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני כו'. אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואינו יכול לעשות תקנה אלא מדעתו. תוספ':

. ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים למעלה עד יעקב אבינו. אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין:. הגזלן:. של גזלן. שכבר זכה בהן ממיתת הגר, אלא דהשבה בעי למעבד כי היכי דתהוי ליה כפרה אשבועתיה, והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה:. כדין אשם שמתו בעליו, דקיי''ל כל שבחטאת מתה באשם רועה:. עד שיפול בו מום:. לקיץ המזבח לקנות מהם עולות:

{מה} . ת''ר אשם זה קרן. המושב זה חומש. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים, הוי אומר אשם זה קרן. ולמה קורהו אשם, שאם החזירו בלילה דלא יצא, החזירו לחצאין לא יצא, ואין חולקים גזל הגר כנגד גזל הגר כדין אשם. גמרא:

. קודם שהביא קרבן. אין יורשי הגזלן יכולים להוציא מיד הכהנים מאחר שזכו בהן כבר {מו}:. היא משמרה ראשונה של עשרים וארבע משמרות כהונה שבמקדש. ושל ידעיה אחריה:. הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו. ואחר כך נתן האשם לידעיה במשמרתו, יצא. כדמפרש ואזיל, שהמביא גזלו עד שלא הביא קרבן אשמו, יצא. וזה המשמר זכה בשלו, וזה בשלו. אבל נתן אשם ליהויריב, שהביא אשמו תחלה, ואח''כ הביא גזלו ונתן למשמר שלאחריו, אם האשם קיים שלא הקריבוהו בני יהויריב, יקריבוהו בני ידעיה ויהא גזלו ואשמו לידעיה. ואם אין אשמו קיים, לא יצא באשם שנתן ליהויריב, כיון שלא נתן גזלו. ויחזור ויביא אשם אחר:. לכהנים:. מלהקריב את האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן {מט}:

{מו} דר''ל טעטא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר כו' שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני, דאי הכי קרא למאי איצטריך כו'. ובגמרא אמר אביי שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר ה''א מהדר ליורשין, מאי טעמא, אדעתא דהכי (דלא תהוו ליה כפרה) לא יהיב ליה כו'. הא קמן דהטעם משום דמכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה. אלא ה''א דאין כפרה עד שיביא קרבן: {מז} . ילפינן ליה בגמרא מקרא: {מח} כו'. בגמרא יליף ליה: {מט} מדוקדק, דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב, וכבר פירש דהעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה כו'. ואולי ר''ל דלא תימא דבדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש, לה''ק ולבסוף נתן, כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך. וקרי ביה נותן. ועתוי''ט: