. והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת:. אם אכלוה אחר מיתת אביהם וליתא בעינה, פטורים מלשלם, דהא אינהו לא גזול מידי, ומטלטלי לא משעבדי לבעל חוב. ואם לא אכלוה והיא בעינה, חייבים להחזיר {א}:. כלומר ואם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות שהם קרקעות, חייבים לשלם אף על פי שאכלוה כבר. הכי מתרצה מתניתין בגמרא. ולענין פסק הלכה, הגוזל ומאכיל את בניו, בין שאכלו לפני יאוש בין שאכלו לאחר יאוש, חייבים לשלם מממון שהניח להם אביהם, בין מנכסים שיש להם אחריות בין מנכסים שאין להם אחריות {ב}, דהאידנא מטלטלי משתעבדי לבעל חוב. ואם לא הניח הגזלן כלום, אם אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש, חייבים לשלם משלהם {ג}. ואם לאחר יאוש אכלו, אין חייבים לשלם משלהם אא''כ {ד} הניח להם אביהם:. אין מחליפים סלעים בפרוטות {ה}:. ליטול פרוטות מתיבתן שנותנים בה מעות המכס:. גבאי המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא. לפי שהן של גזל. ודוקא במוכס נכרי {ז} או מוכס ישראל שאין לו קצבה, שלוקח כמו שהוא רוצה. אבל מוכס ישראל שהעמידו אפילו מלך נכרי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, אינו בחזקת גזלן ופורטין מתיבתו. ולא עוד אלא שאסור להבריח מן המכס שלו, דדינא דמלכותא דינא:. של מוכס שהוא בחזקת גזלן:. אם יש לו מעות בביתו או בשוק שאינם בתיבת המכס. ואם חייב אדם פרוטות למוכס בחצי דינר ואין לו פרוטות. נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו ואע''פ שנותן לו מתיבת המכס, מפני שהוא כמציל מידו:

{א} יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני. רש''י. והא דדייק הר''ב לכתוב והיא בעינה, משום וחייבים להחזיר דנקט, כלומר דחייבים להחזיר הגזילה עצמה. אבל כשאינה בעינה אלא נשתנית בשנוי דאמרן בריש פרקין דלעיל, אין חייבים אלא דמי הגזילה. והרי דין הבנים כדין אביהם: {ב} דתביעה בע''פ היא: {ג} איירי דקטנים פגיעתן רעה: {ד} לשון הוא דהא בהכי איירינן: {ה} סלעים בסלע דלא מתהני בחלוף ליכא אסורא. והא דפירש דאם חייב אדם פרוטות כו' דשרי משום שהוא כמציל מידו, היינו לומר היכא דמתכוין לתת סלע כדי לקבל פרוטות דמתהני. ש''ג: {ו} כו'. לשון הרא''ש, כתבו התוספ' דאתי כרבנן דר''ש מ''ח פרק כ''ו דכלים דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים היא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגב: נוטל הוי יאוש בעלים ואפילו אין לו קצבה. ואפ''ה דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. עתוי''ט: {ז} שהוא עומד מחמת המלך הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמא יותר מן הדין הוא נוטל. המגיד:

. דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד, וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות {ח}:. דשמעינהו דאייאש, דאמרי ווי לחסרון כיס. אבל סתמא לא. ורישא דנטלו לסטים את כסותו דמשמע דמסתמא מתייאשו, מיירי בלסטים ישראל, דכיון דדייני ישראל אמרי הבא עדים הבא ראיה, מכי נטלו לו לסטים מייאש. וסיפא בלסטים נכרים, שדייני נכרים דנין בגאוה ובזרוע ובאומדן דעת בלא עדים ולא ראיה, והנגזל מהם לא מייאש. ומשום הכי אי שמעינהו דאייאוש אין, אבל סתמא לא:. קיבוץ שנקבצים עם המלך שלהם:. נתישבו דבורים [שלו] על שוכת חבירו, וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו, לא יקוץ את השוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים:. ואין הלכה כר' ישמעאל:

{ח} רשות היינו רשות עצמו. דהאיך דמקבל מהם ומהני שינוי רשותו כיון שבא לידו אחר שנתיאשו הבעלים כבר. תוספ': {ט} כו'. הא קמ''ל דאע''ג דדבורים (שאינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים. הר''מ) וקנין דידהו אינו אלא מדרבנן אפילו הכי אם נתיאשו אין, אי לא לא. גמרא: {י} כו'. כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה, הואיל וקנין דבורים מדבריהם האמינום בו. גמרא: {יא} כו'. תניא ר''י כו' תנאי ב''ד הוא שיהא יורד כו' וקוצץ כו', שע''מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:

. מתניתין באדם שאינו עשוי למכור כליו, דכיון דיצא לו שם גניבה בעיר. ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו, לא חיישינן דלמא איהו ובנינהו:. ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי {יב}:

{יב} לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות, כמ''ש הר''ב לעיל. ואע''ג דלפני יאוש הוא. (ובריש פרקין פירש הר''ב לפני יאוש חייבים לשלם) נוטל הדמים מפני תקנת השוק. פירש''י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שגננ: לו תקנה שישלם לו בעה''ב מעותיו. ואפילו למ''ד סתם גניבה יאוש בעלים. מיירי בבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים ליכא יאוש כלל שיודע שיבואו ליד ישראל. תוספ'. ונ''ל דלהכי תני ספרים, לגלויי דכליו לפני יאוש איירי, והוו דומיא דספריו. ואי לא תני כליו, ה''א דספריו היינו ספרי תורה דאסור למכרם. עתוי''ט:

. שכר כלי ושכר פעולה {יג}:. צריכא למיתני תרי בבי דמתניתין. דאי תנא רישא הוה אמינא התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כולה משום דבידים קא פסיד, ששפך את יינו בידים בשבילו, אבל סיפא דממילא, אימא אין לו אלא שכרו, ואי אשמועינן סיפא, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם דבידים, אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה. צריכא:

{יג} דהא מאבד את שלו להציל את של חבירו, ובכי הא לא מחייב להשיב אבירה, דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת, כדתנן סוף פ''ב דב''מ. ועתוי''ט: {יד} . גמרא, כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש''י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר ע''כ. ולא יכול לומר מהפקרא קא זכינא בהנך דמשנה ב': {טו} . מלשון הר''ב מ''ט פ''ב דב''מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא דף קי''ז דאפילו א''ל בעל האבידה תציל ואתן לך כך וכך, אין לו אלא שכרו, דיכול לומר משטה אני בך: {טז} . אורחא דמילתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכ''כ סמ''ע: {יז} . ה''ה בפני בית דין. כדתנן במ''ט פ''ב דב''מ. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא, מחית לסיפא בחד מחתא:

. אנסים גזלוה מן הגזלן. תרגום צלצל, סקאה. שהארבה גשולן הוא, שאוכל בשדות אחרים:. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

{יח} כו'. דייקינן בגמרא מדלא קתני ואם לאו כו'. משום דהא מרישא שמעינן לה. והאי אם מחמת הגזלן מלתא אחריתא אשמעינן היכא דאנסוהו להראות כל מה שיש לו והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו. כיון דלא אנסוהו להראות אלא על שלו לא הוה ליה להראות אותה שדה שגזל שאינה שלו: {יט} כו'. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו. והמים שוחקין וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש''י: {כ} כו'. בגמרא יליף מכלל ופרט וכלל מה הפרט כו' יצאו קרקעות ועבדים ושטרות:

. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שתצא במדבר ותפרעני, דהא מלתא דפשיטא היא. אלא כגון שאמר לו חבירו להוי האי פקדון גבך. דאנא למדבר נפיקנא. ואמר ליה אידך ואנא נמי למדבר בעינא למיפק, והשתא אי בעי לאהדורינהו במדבר מהדר להו:

{כא} כו'. אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. רש''י. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור:

. וכגון שחבירו טוענו ברי גזלתני, והוא אומר אמת, גולתיך אבל איני יודע אם החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם חבירו טוען שמא {כב} גזלתני או הלויתיך, והוא אומר אמת גזלתיך או הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך, פטור מדיני אדם. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם לו:. ומיהו ישבע שאינו יודע שחייב לו, דלא עדיף שמא מברי, דהא אי נמי הוה טעין ליה אין לך בידי כלום, הוה משבעינן ליה שבועת היסת:

{כב} דלאו למימרא שצריך שיטעון אותו דמה לי ליה ולטענתו דכיון דהלה מסופק בפרעון אינו יוצא ידי שמים עד. שיצא ידי ספקו והלכך אפילו אינו טוענו כלום. וכן בגמ' אמרו דלא תבעו ליה ולא אמרו דטען שמא כו' אלא שאם אומר ברי לי שלא הלויתיך היה זה פטור אף לצאת ידי שמים, מידי דהוה טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור אף שעוריו. (ומובן ממילא דאף כשהנתבע יודע בברי שחייב פטור כמו בטענו חטין כו') {כג} פטור כו'. על פי ב''ד אבל לצאת י''ש חייב כיון דמסתפק ויש כאן תובע בברי:

. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד לאו השבה היא {כה}:. מתניתין הכי מתרצא, חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו. אימתי בזמן שלא ידעו בו הבעלים בגניבתו ובחזרתו. אבל ידעו הבעלים בגנבתו ומנו את הצאן והיא שלימה, פטור מלשלם. והכי פירושה, מת או נגנב הטלה לאחר שהחזירו הגנב, חייב באחריותו, בין שמנו הבעלים הצאן והיא שלימה בין שלא מנו הצאן. אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבת הטלה, שכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ, צריך ליזהר בה ביותר, וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבתה ושהיתה למודה לצאת ולא נזהרו בה, חייב הגנב לשלם, שבגרמתו נאבדה הצאן. אבל אם ידעו הבעלים בגניבת הטלה, ואח''כ מנו הצאן ונמצאת שלימה שהוחזר הטלה הגנוב, א''כ כבר ידעו שיש צאן אחת שלמודה לצאת חוץ, והיה להם להזהר בה, ואם לא נזהרו אינהו דאפסוד, ופטור הגנב מלשלם:

{כד} . נראה לי דמשום סיפא דפטור תנא נגנב דלא תימא דוקא מת מעצמו פטרינן ליה: {כה} אפילו מת חייב כדתנן במתניתין. ומה שכתב הר''ב שבגרמתו נאבדה ה''ה במת. ועתוי''ט:

. דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם:. מלאכת הנשים היא, והן עצמן עושות ומוכרות. ולדעת בעליהן הוא:. שם מקום שמגדלין בו עגלים. ושלהן הן {כז}:

{כו} . מיירי בשומרי פירות מחוברין באילנות: {כז} על נשים. וז''ל הה''מ, העגלים שם בזול והאשה מגדלתן ומוכרתן: {כח} . מפני שהן בחזקת גניבה. הר''מ: {כט} . מבל אדם ואם אמר הטמן אסור. הר''מ:

. מלבן הצמר מוציא מן הצמר דבר מועט ע''י שטיפה:. שאין הבעל [בית] מקפיד. ואם הקפיד לא הוי קפידא:. הסורק את הצמר והמנפצו {ל}, מה שמוציא הוי דבר חשוב ורגילים להקפיד:. דרך בגדי צמר להניח בסוף אריגתן ג' חוטין ממין אחר. והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומיפהו. ואם חוטין שחורין הם ארוגים בבגד לבן, רשאי הכובס ליטול הכל, לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:. שהוא כמלוא אורך המחט {לב}:. גרסינן. חייט שהשוה את תפירתו וקוצע ממנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות, חייב להחזיר לבעל הבגד:. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח. ושפאין שהוא מוציא דקין הן:. קרדום. ומפיל שפאין גסין:. כשכיר יום {לג}:. דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאד. של בעל הבית:

{ל} מוציא ע''י הקוצים. רש''י. ועתוי''ט: {לא} כו'. כולן לבעה''ב וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכאן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה כדאשכחן בדין האונאה. טור: {לב} מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט דהיינו אורך מלא ב' מחטין: {לג} דמלתא נקט כו'. והוא הדין נמי איפכא שקבלן עשה אצל בעל הבית ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם הוא אצל בעל הבית קפיד בעל הבית על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם. מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזה שדקדק הר''ב לכתוב כשכיר יום בכ''ף הדמיון: