. וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה:. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו:. אבעבועות לבנות:. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת {ו} אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:. אדם קל שבייש בשתו מרובה:. לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי. נזק, דכתיב (שמות כ''א) עין תחת עין, ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל''ה) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים {ז}, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין. צער, נפקא לן מפצע תחת פצע (שמות כ''א), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער. ריפוי ושבת, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה {ח}. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא {ט}, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא. בושת, דכתיב (דברים כ''ה) וקצותה את בפה, ממון {י}. ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמובים בארץ ישראל, דכתיב (שמות כ''ב) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות ובפירות {יא} דנין בהם בחוצה לארץ באילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים {יב}, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל או שיתן דרך פשרה קרוב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הכתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו:

{א} כו' דהא מה שהוא חשוב יותר ונתננזה מחמת חשיבותו זה בכלל בשת. סמ''ע: {ב} כו'. פירוש עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר, וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל, דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה, במ''ב פ''ו. הרא''ש: {ג} . כאב המכה. רש''י. ונ''ל שר''ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועד. יין קשה תרתי למ''ל: {ד} כו'. דכויה, בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכ''ת חבורה למ''ל, לדמי יתירי. גמרא. ופירשו התוספ' שמשלם יותר לפי מה שמתגנה מחמת הרושם. ואני תמה על זה דזה בכלל בושת הוא. והנ''י כתב בשם הרמ''ה דלדמי יתירי ה''פ, שאם חבל זה בזה ושל זה. מרובה משל זה, דשמין, ולא אמרינן יצא זה בזה, והכי משמע קרא, חבורה תחת חבורה, ולא כויה תחת חבורה, ואע''ג דתרויהו מקרי כויה כו', וה''ה לב' חבורות ששמין ומשלם המותר. ועתוי''ט: {ה} . אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער, דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו, ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שנתחייב למלכות לכוות בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר''ב בצער דבמקום נזק כו'. ובגמרא פריך האי ליטול, ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה: {ו} בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ועתוי''ט: {ז} בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוי כעין מיתה שאותו אבר מת: {ח} אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין. וילפינן לה מכפל לשון, ורפא ירפא: {ט} נמי שלא מחמת מכה דתנן. וה''א דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מכה הוא, דהא מ''מ ע''י המכה בא לו זה, שאלו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא, קמ''ל דלא. ויליף ליה מדכתיב רק: {י} יליף ג''ש דתחוס תחוס. ופירש''י נאמר כאן לא תחוס. ונאמר בעדים זוממין לא תחוס, מה להלן ממון אף באן ממון. ועתוי''ט: {יא} , לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש''י, הודאות, הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות. שבא לדון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. ע''כ. וכפירות, היינו מודה במקצת וכופר הכל. והקנאות. היינו שהקנה לו במתנה. ועתוי''ט: {יב} בקרן קיי''ל פלגא נזקא קנסא ואין גובין קנסא בחו''ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא, היכי מייעד. ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתיה להכא, דבר שאינו מצוי הוא, כדאיתא בגמרא: {יג} . אם רקק בו או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. תוספ', ועתוי''ט: {יד} . ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו כו'. אבל אי לא הרגיש אחר שהקיץ, שנסתלקה הבושה קודם שהקיץ, הוא בכלל בעיא דבגמרא. ועתוי''ט: {טו} כו'. מושלחה ידה דייק. והר''מ לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבושת איירי:

. דכתיב (ויקרא ב''ד) איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו {טז}:. דכתיב (שמות כ''א) כי ינצו אנשים, אנשים ולא שוורים:

{טז} לי, דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מד' דברים, כדפירש הר''ב בריש פרקין. ונ''ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן כו' וה''נ כתיב בפ' משפטים ושם נאמר פצע כו' דמניה ילפינן לצער, הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים. ועתוי''ט:

. ואע''ג דבכל התורה כולה העובר עבירה שחייב עליה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, הכא משלם ואינו לוקה, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות, מדכתיב (דברים י''ט) יד ביד, דהיינו ממון, מכדי כתיב (ויקרא כ''ד) כאשר עשה כן יעשה לו, יד ביד למה לי {יח}, אלא להביא חובל בחבירו ביום הכיפורים שמשלם ואינו לוקה:. דכתיב (דברים כ''ה) כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו {יט}, במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה {כ}. ואין הלכה בר' יהודה:

{יז} כו'. אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. סנהדרין דף פ''ה. רש''י: {יח} הר''מ. ולא סגי בדרשא דולא תקחו כופר דנסבי בריש פרקן, דאימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה, אבל היכא דאתרו ביה מלקי לקי. אבל תימה, דנסבי תרי קראי דלא כתיבי בהדדי כו'. ובכתובות דף ל''ב מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי, דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו ממון. וזו הדרשא תוי להו לכתוב. ועתוי''ט: {יט} קרא נפיק לן בושת, כמ''ש במ''א: {כ} עם הקהל, שאין בא בקהל כו'. והתוספ' פירשו שאין לו אחוה, שאין יוצאי חלציו קרוים אחים משא''כ בגר. ובגמרא ורבנן אחיו הוא במצות. כלומר בכל המצות שאשה חייבת בה:

. שאין להם במה לשלם:. וקנו נכסים. חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין {כא} אלא שאין להם מה לשלם. שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה {כב}:

{כא} משא''כ חש''ו דמתחלה לא היו חייבים לפי שאינן בני עונשין בשעת הזיקן הלכך אפילו לאחר זמן פטורין. הרא''ש: {כב} אמרינן דתמכור בטובת הנאה כלומר שאם ימות הבעל בחייה שיהיו לקונה אותם. משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. וקיי''ל המוכר שט''ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ועתוי''ט:

. שאע''פ שהוא מקלקל, מתקן הוא אצל יצרו ששככה חמתו ונח רוגזו בכך {כג}:

{כג} משא''כ בחובל בבהמה וחיה דריש פרק י''ד דשבת שאינו חייב אלא בצריך לדם:

. שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף:. דמי בשתו. ואין הלכה כר''י שאומר מנה:. שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בשת טפי:. משך. לשון אחר, פגם:. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו:. רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא:. והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן {ל}:. המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה:. שמן קנוי באיסר:. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת {לב}:

{כד} כו'. כל אלו ההכאות השנויים במשנתינו יש בהם ביזוי וצער מעט ואין בהם נזק. ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון קצוב הוא, דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך, כזה הוא משלם. הר''מ. והטור בשם הרי''ף כתב דריפוי ושבת אינם בכלל זה, והכל לפי הענין: {כה} . סלע מדינה תנן. גמרא: {כו} . צורי קאמר. ותימה שחלוקין כ''כ זה מזה דמדינה אחד ממאתים בשל צורי. ונראה, דזה דבר בענ. וזה בעשיר, ומ''מ פליגי קצת. ועתוי''ט: {כז} ידו. שהכהו באחר ידו, והוא קלון יותר. הר''מ: {כח} . דאלו בבגדו, לא. מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים, זאת אומרת ביישו כדברים פטור. גמרא. וטעמא נ''ל. משום דכתיב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו כו'. הרא''ש: {כט} כו'. כי יש עשירים שאינן מתביישים יותר מבני חורין שירדו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאלו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע. דאין מדקדק בדבר אם היו שם ב''א חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספ': {ל} חבלה דבגופו דאין לך חבלה דבגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ועתוי''ט: {לא} כו'. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך: {לב} שאע''פ שזה השמן אם ילך לאיבוד אינו שוה אלא איסר, והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ועתוי''ט: {לג} כו'. כדתניא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין. וכו' ואפילו בנזיר טהור, מידי דהוה אתענית חלום בשבת דצריך למיתב תענית לתעניתו. תוס'. ועתוי''ט: {לד} . אע''פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבין, תוספ': {לה} רשאי. דעבר על בל תשחית. רש''י. ועתוי''ט: {לו} . בדלא אתרו ביה שאינו לוקה. תוספ':

. אם שאלו חובל לנחבל על מנת לפטור אותי אתה אומר סמא את עיני, והשיבו הנחבל הן, אף על פי כן חייב, שיש הן שהוא כלאו, ובלשון תמיה אמר לו הן, שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן {מ}. אבל האומר לחבירו שבר את כדי, ושאלו המזיק על מנת לפטור אותי אתה אומר. אף על פי שהשיבו ניזק לאו, זה הלאו הוא כהן, וכאילו אמר לו וכי לא אמרתי לך על מנת לפטור, ולפיכך פטור שכן דרך בני אדם למחול על נזקי ממון:

{לז} כו'. סתמא היא, ולא ר''ע קאמר לה. רש''י: {לח} כו'. צער שדואג על בשתו. רש''י: {לט} וגו' ויתפלל בעדך. וממילא שיפייסנו כדי שיתפלל. כי מי פתי יסור הנה לבקש מאדם שיתפלל עליו שלא ימות על חטאו אשר חטא נגד זה האדם עצמו ולא יפייסנו תחלה. ועתוי''ט: {מ} סמא את עיני לאו דוקא, אלא אפילו הכאה ופציעה בלא חסרון ראשי אברים נמי. וכן בסיפא לא נקט אלא נזקי ממונו דבהכי פטור, ונקט סמא ללמדנו דאם אמר בפירוש על מנת לפטור דפטור אפילו בהני. ועתוי''ט: {מא} . מתניתין דאתי לידיה בתורת שמירה. והדר א''ל שבר כו'. ומש''ה אי לאו דא''ל ע''מ לפטור הוה חייב, דשבר ע''מ לשלם קאמר, דמתחייב כבר בשמירה. אבל אי לא אתי לידיה מעולם בתורת שמירה, אלא עכשיו א''ל שבר, פטור, אפילו כי לא אמר על מנת לפטור. בגמרא. ועתוי''ט: {מב} . אפילו אמר ליה ע''מ שאני אשלם, חייב. דאין שליח לדבר עבירה. ודומיא דרישא נקט. ועתוי''ט: