משנה - בבא קמא-פרק ופרק ו - משנה א
הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר, וְנָעַל {א} בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, פָּטוּר. לֹא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, חַיָּב. נִפְרְצָה בַלַּיְלָה {ב} אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים {ג} וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים. לִסְטִים חַיָּיבִים {ד}:
. פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד:. אע''ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי באילו הוציאוה בידים וחייבים:
{א} . פירש הר''ב לקמן, שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח וביער. עד דעביד כעין ושילח, עד דעביד כעין וביער, שיאכילנה בידים, כלומר בפשיעה: {ב} . הא ביום חייב דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו ויצאה הבהמה אין לו לטרוח יותר מדאי לחזור אחריה באפילה. תוס': {ג} . ואצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספ': {ד} . ואע''ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר ומאן אמר ליה למשוך כו'. ונראה לי דסבירא ליה דקנס הוא שקנסו חכמים לגזלן. ועתוי''ט:
פרק ו - משנה ב
הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה חַיָּב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה. נִכְנָס רוֹעֶה תַּחְתָּיו. נָפְלָה לַגִּינָה {ו} וְנֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֶנֵית. יָרְדָה כְדַרְכָּהּ וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶׁהִזִּיקָה שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָה שָׂדֶה. כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אָכְלָה פֵּירוֹת גְּמוּרִים {י} מְשַׁלֶּמֶת פֵּירוֹת גְּמוּרִים. אִם סְאָה סְאָה אִם סָאתַיִם סָאתַיִם:
. מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד:. ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו {ה}, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב:. וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא {ז}:. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה:. אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת {ח}. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט {ט}:. שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:
{ה} לרועה ולא קתני לאחר, שמע מיניה מאי לרועה, לרועה שתחתיו, כדאיתא בגמרא: {ו} . באונס מגג בעליה הסמוך לגינת חברו, או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה ונפלה. רש''י: {ז} פסקו הרי''ף והר''מ. אלא דלפי זה סיפא דתנן ירדה כו', הו''ל למיתני דאפילו הפילוה חברותיה משלמת, וסייעתא להרא''ש וסיעתו דדחפוה כו' פטור: {ח} דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו, אשמועינן ע''ג שדה אחרת. ומדנקט לקרא גבי ובער ולא נקט גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין ע''ג שדה אחרת דרשינן נמי דוקא בשדה אחר ולא ברה''ר: {ט} אין שמין ע''ג שדה שלימה, דא''כ יפסיד הניזק דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט. רש''י. ועתוי''ט: {י} דכיון דלא צריכי לשדה, לא עליהם אמרה תורה ובער בשדה אחר אגב שדה אחר:
פרק ו - משנה ג
הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שָׂדֵה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וַאֲכָלָתָן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּדֶה פָּטוּר. וְאִם הוּזְקָה {יא} בָּהֵן בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּב. וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת. בַּעַל הַשָּדֶה חַיָּיב:
. בגמרא מוקי לה בבקעה {יב} שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדוש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:
{יא} . וה''מ שהוחלקה, כדפירש הר''ב במ''ב פרק דלעיל: {יב} רבי דמ''ג פרק דלעיל מודה בהא:
פרק ו - משנה ד
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם {יג}. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּב {יד}. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב {טו}. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּה. הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתָה הָרוּחַ {טז} ככֻּלָּן פְּטוּרִין. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה וְאָכְלָה עֵצִים {יז}. אוֹ אֲבָנִים, אוֹ עָפָר, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה. עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת {יח}, אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר {יט} פָּטוּר. הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ {כ}, עַד כַּמָּה תַעֲבוֹר הַדְּלֵקָה, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלוּ הוּא בְאֶמְצַע בֵּית כּוֹר {כא}. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת {כב} כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חֲמִשִּׁים אַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב). הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵיקָה:
. נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג') ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיה נ''ז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא:. שליחכה נירו ונתקלקל:. שש עשרה אמה, כדגלי המדבר:. לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלבה בר''ש:
{יג} . לפי שאינן בני שלוחים. תוספ': {יד} . ואע''ג דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. אמרינן בגמרא דשאני הכא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל בחש''ו כיון דלאו בני חיובא נינהו לא שייך בהו דברי הרב כו'. אלא טעמא כמ''ש בסמוך: {טו} כו'. דאי לאו אחרון, קמא לא עביד מידי. רש''י: {טז} . ופירוש בירושלמי דוקא ברוח שאינה מצויה והיא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים. אע''פ שהוא בא בעתים הרבה. ואצ''ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים. המגיד: {יז} כו'. מדכתיב הקמה אייתר שדה לגופו של קרקע דהיינו ליחכה נירו וסכסכה אבניו. גמרא: {יח} ד''א. מעצי הדליקה. גמרא: {יט} נהר. י''א דבעינן רחב שמונה אמות ויש בו מים. וי''א אם הוא רחב ח' אפילו אין בו מים ואם יש בו מים אפילו כל שהוא: {כ} שלו. אע''ג דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן (דבשל חברו אפילו עברה גדר חייב ואין לו שיעור) מ''מ הואיל וטעם הפטור דהכא משום דבתוך שלו הוא נקט מלתא בטעמא. ועתוי''ט: {כא} כור. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. רש''י: {כב} עשרה אמה. לא באמצע ט''ז קאמר דהא מוקמינן לרישא דתנן דרך הרבים כותיה והתם אמצע מאן דכר שמיה. ומדר''א נשמע נמי לר''ע דבתריה:
פרק ו - משנה ה
הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ. וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָא גָדִישׁ שֶׁל חִטִים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים {כד}. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, חַיָּיב {כה}. עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, פָּטוּר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בַּמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה {כז}, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָנִיחַ בַּבָּתִּים:
. שהדליק בתוך שלו והלכה ואבלה בתוך של חברו:. דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי:. דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי {כג}. ורבנן סברי בלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, בלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחבמים:. דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליבא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד {כו} וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין בפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי:. דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ''ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוריגין וכלי בקר, אע''ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרכן להטמין בגדיש:
{כג} יש לפרש דר''י לא פטר בטמון כלל. ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו. אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו להטמין פטרי מסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש. תוספ': {כד} כו'. אם חטין חטין. אם שעורים שעורים. רש''י. דלא שייך למימר בהו טמון, שהרי יודע שיש שם חטים או שעורים. נ''י: {כה} כו'. שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. הר''מ. ועתוי''ט: {כו} נקם ינקם. רש''י: {כז} מגדל גדול. רש''י:
פרק ו - משנה ו
גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִישׁ וְהִזִּיק חַיָּב {כח}. גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְנִכְנַס פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת. וְדָלְקוּ בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה. בַּעַל הַגָּמָל חַיָּב {כט}. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ, הַחֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנֻכָּה פָּטוּר {ל}:
. ניצוץ של אש:. כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:
{כח} . כמו שזרק אבן או חץ. הר''מ: {כט} . מפני שהרבה במשאוי. הר''מ. ובהדליק כל הבירה בבת אחת. דאי לאו הכי חייב על מקום שהדליק נזק שלם, ועל השאר ח''נ. טור: {ל} . ולא דמי לברשות דמשנה ב' וג' דפ''ג. גמרא. ות''ק מחייב אף בנר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור. הר''מ: