. מעוברת:. מת:. ולא מת מחמת הנגיחה:. ומחמת הנגיחה הפילתו:. דתם חייב חצי נזק, והאי ולד מוטל בספק הוא, וחולקין. ומתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, המוציא מחבירו עליו הראיה {א}:. אם נמצאת הפרה בדין תם שמשלם חצי נזק מגופו. ואם לא נמצאת הפרה, משלם רביע נזק מן הולד {ג}. שאם היה ידוע שקודם שילדה נגחה היה משלם כל חצי נזק מן הולד, שמעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו. ואם לאחר שילדה נגחה לא היה משלם מן הולד כלום, שהרי הולד לא נגח ואין התם משלם אלא מגופו. עכשיו שהוא בספק, חולקים, ומן החצי נזק שיש לו לשלם משלם רביע נזק מן הולד:

{א} והא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הוא. שזה מודה במקצת. בנזק הפרה, ובנזק הולד אומר א''י, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומסקי דלא אמרינן הכי אלא היכא דתו''ל למידע, אבל הכא לא ה''ל לידע אם משנגחה ילדה אם קודם. ודמי ליורשין שאין להם לדעת במילי דאבוהון. וקיי''ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם, ולא בין היורשין. תוספ': {ב} . הכא דולד חי הוא קרי ליה ולד: {ג} דה''ה נמי אם אין בפרה שיעור חצי נזק דמשלם המותר מהולד אי ודאי דנגרן קודם שילדה. והשתא אותו מותר משלם המחצה מהולד שהוא רביע אלא דלא שכיח שלא יהא שיעור ח''נ בפרה. ועתוי''ט:

. והני מילי שהוחלקה ונכשלה בהן. אבל אם אכלה מהן עד שמתה, בעל הפירות פטור, דהוה לה שלא תאכל {ו}:

{ד} כו' דכל ברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר. ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדרות לא קבל עליו מידי. והלכך לא מחייב בעל הקדרות אלא כשהכניס שלא ברשות. גמרא: {ה} . לא זו אף זו קתני. דאי קתני קדרות הוא אמינא ברשות חייב, לפי שנוחות לישבר ומסתמא קבל עליה נטירותא. אבל פירות לא. ואי תני פירות שנוחות להתקלקל, אבל בהמה לא. תוספ': {ו} טעמא כיון דבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך. תוספ':

. של בעל הבית בתובו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט:. וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם {ח}, שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל:. והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קיבל עליו לשמור, בעה''ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות {ט}:

{ז} כו'. תימה, תרתי למ''ל, וכבר שמעינן לה בסוף פ''ק ובריש פ''ב: {ח} לה דאייעד. כגון שהרג ג' נכרים כו'. א''נ ג' ישראלים טרפה. אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה, דהא לא עלה מן הבור מאליו. ועתוי''ט: {ט} רבי שהרי הוא כאלו הם מתנים בפירוש שיפטר כל אחד בנגיחת שורו ובשאר נזקיו. המגיד:

. איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. דאפילו היה מתכוין לאשה. פטור השור מדמי ולדות, שאין חייב בדמי ולדות אלא אדם בלבד {י}:. אם בן דכך שמין בדקאמרת, אשתכח דלא יהיב ליה מידי, שהרי משהאשה יולדת משבחת, שדמיה פחותין לימבר קודם שתלד שמסוכנת היא למות בצער הלידה {יג}:. כלומר היתה משוחררת נשואה לגר {טו} או לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לאחד מהן, ומת הבעל, פטור. דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו. והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל. אלא משום דסתם משוחררת וגיורת נשואות לגר ולמשוחרר, להכי נקט שפחה וגיורת:

{י} יליף ליה בגמרא מקרא. ועתוי''ט: {יא} כו'. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ומה שהאשה נראית משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה''ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות כו'. גמרא: {יב} . פירוש בלא מכה, שילדה מאליה. שאלו פחת המכה, זהו נזק שהוא לאשה. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ''ו דכתובות לריב''ב דיש ג''כ לבעל חלק בגווה. (ורש''י כתב דה''ה בנזק דהכא) דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו, משא''כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה ואותו משלם לבעל. סמ''ע: {יג} רשב''ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל שאינה מבכרת מודה לת''ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח, אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה. בגמרא: {יד} . שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה. רש''י. ואין זה מדברי רשב''ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מ''ש לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת''ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע, שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיתה הרה, מה ת''ל הרה, לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב''ג סובר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש, שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון, היכא דסליק ביה חמימות לולד, לאפוקי יד ורגל דלא: {טו} ר''ל כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא. הר''מ: {טז} . ולא נקט היתה משוחררת, משום דע''כ כשאין לה בנים הימנו קאמר, והיינו דקאמר כו' ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש''י:

. אע''ג דאין כאן צד רה''ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה: אחד החופר בור: הוא עשוי עגול:. ארוך וקצר:. מרובעת ומבוסה בקירוי, אלא שיש לה פה {כא}:. רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:. קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה:. דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים {כב}:

{יז} . וכ''ש אם חפר ברה''ר ופתחו לרה''ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהו''ל בור דאית ליה בעלים אבל חפר ברה''ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה''ר ונפל כו'. רש''י. וכתבו התוספ' כללא כו' בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאלו הוא במקום שהפתח שם: {יח} . והפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי. ונפל דרך פיו לתוכו. רש''י. וה''ה אם מתחלה סמכיה לרה''ר ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה לישנא דפתחו לרה''י באמצע רה''י. כדמוכח בגמרא. תוספ': {יט} כו' הוה מצי למימר התופר ברה''י ותו לא, אלא אגב אחריני נקט הכי. ועתוי''ט: {כ} . דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כריה לא כ''ש, אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה בא לו, שאין לו חלק בו אלא שכרהו או שפתחו, דהיינו ברה''ר שאין הקרקע שלו. גמרא. ועתוי''ט: {כא} זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא, אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע''פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא, קמ''ל. ועתוי''ט: {כב} מקרקעית הבור עד שפתו. ועתוי''ט: {כג} . ואפילו בחפירה כל שהוא. שהנזק בכל שהוא, דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכ''ש מצויה, והרי הוא כמו אנוס. הר''מ:

. והוא שמסר לו ראשון לשני כשהלך כסוי {כה} הבור לכסותו ולא כסהו השני:. כגון שהתליע הכסוי {כז}:. שהיה חופר בבור {כט} ושמע השור קול פטיש ונבעת ונפל בבור ומת, חייב. ואף על גב דכיון דמשום גרמא דקול הכריה נפל הוה לן למימר דאסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא אפשיעותא דקול הכריה וההוא גרמא בעלמא ופטור, אפילו הכי חייב הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק {ל}:. אם נכשל השור מקול הכריה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת, פטור. שהרי לא נמצא הנזק בבור, וקול הכרייה גרמא בעלמא הוא ופטור:. בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:. דכתיב (שמות כ''א) ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים {לא}:. שור שהוא חרש ושהוא שוטה ושהוא קטן, חייב עליו אם נפל לבור. אבל שור שהוא פקח אינו חייב עליו, דאיבעי ליה לעיוני ומיזל {לב}:

{כד} . שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. גמ'. ואם הפקירוהו. ג''כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו ועכשיו אין לה בעלים. פוסקים: {כה} הניחו משתמש, לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש כו' ולא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו. הלכך אם הזיק, שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכיסוי נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. רש''י: {כו} כו' חייב. עד שידע הראשון וישכור פועלים ויכסנו. כל שימות בה אחר זמן זה, שניהם חייבים: {כז} שאע''פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים, ושכיחי גמלים, והתליע מתוכו, דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה, דכיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הר''מ ועתוי''ט: {כח} כו'. מסיק בגמרא, שאינו כראוי לגמלים אע''ג דראוי הוא לשוורים ושכיחי גמלים, ואתו גמלים וארעוהו, ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב. אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי: {כט} רש''י, בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק: {ל} היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא: {לא} . מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמלא למעוטי אתי. והא דפטור על האדם, היינו ממיתה, דקרא במיתה משתעי, דכתיב והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור כדחזינן בפ''ג דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל, דלא שייך בהו נזק, דשבירתן זו היא מיתתן: {לב} בברייתא, ומהלך ביום: {לג} כו. כלומר אע''ג דקטנים הם וליכא למימר איבעי להו לעיוני ומיזל, אפ''ה פטור מגזרת הכתוב שור ולא אדם כו'. רש''י. ועתוי''ט:

. דכתיב (שמות כ''א) כסף ישיב לבעליו, לכל מידי דאית ליה בעלים:. דכתיב (שם י''ט) אם בהמה אם איש לא יחיה, וחיה בכלל בהמה. אם, לרבות את העופות:. דכתיב (שם כ''ב) על כל דבר פשע, כל מידי דבר פשיעה הוא:. לכל אבדת אחיך (דברים כ''ב):. עזוב תעזוב עמו (שמות כ''ג). אע''ג דכתיב (שם) חמור שונאך, כל בהמה בכלל, דילפינן חמור חמור משבת שנאמר בו (דברים ה') שורך וחמורך וכל בהמתך {לד}:. לא תחסום שור בדישו (שם כ''ה) ילפינן שור שור משבת:. דהרבעה, אף על גב דכתיב (ויקרא י''ט) בהמתך לא תרביע כלאים, הוי נמי חיה ועוף בכלל, דילפינן בהמה בהמה משבת. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ''ב) ילפינן שור שור משבת, דהוא הדין לכל שני מינים של בהמה חיה ועוף. ומיהו לענין פסק ההלכה מן התורה אינו חייב אלא כשחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, אלא שאסרו חכמים כל שני מינים, בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים:. דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, וחיה בכלל בהמה. וכל, רבויא הוא לרבות עופות:. בדבר הרגיל להיות:

{לד} שהאריך בילפותייהו דכולהו: