משנה - בבא קמא-פרק דפרק ד - משנה א
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים זֶה אַחַר זֶה, יְשַׁלֵּם לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם. וְאִם יֶשׁ בּוֹ מוֹתָר, יַחֲזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו. וְאִם יֶשׁ בּוֹ מוֹתָר, יַחֲזִיר לְשֶׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְׂכָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, זֶה נוֹטֵל מָנֶה וְזֶה נוֹטֵל מָנֶה. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם, הָאַחֲרוֹן {ד} נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו, זֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז וְזֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם, הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו, חֲמִשִּׁים זוּז, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים, דִּינַר זָהָב:
. ובכולם היה תם {א} דמשתלם מגופו:. חצי נזק לאחרון תחלה. בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו ניזק לשור המזיק לגבות ממנו ונעשה עליו שומר שכר {ב}. וכשיצא מתחת ידו והזיק, הניזק הראשון חייב בנזקיו, לפיכך האחרון משתלם חצי נזקו משלם:. הכי קאמר, אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו. כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה, וחצי נזק האחרון היה חמשים, והשור שוה מאתים. מתחלה כשנגח שור זה שורו של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה, היה לניזק בשור זה מנה, ולבעלים מנה. וכשתפסו הניזק ונגח תחת ידו, אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו, שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק שתפסו. וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים, איבד הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים ונותן לזה הניזק השני, והמותר עד המנה חוזר לו. והבעלים נוטלים המנה שלהם:. רבי שמעון סבר שותפי נינהו {ג} הבעלים והניזק בשור המזיק, ושניהם מתחייבים בנזקיו. כיצד, שור שוה מאתים שנגח וכו':. זהו ניזק ראשון. נוטל חמישים זוז, והבעלים חמשים זוז. דיש לניזק ראשון בו החצי, הלכך משלם חצי תשלומי נזקו:. האחרון נוטל מנה החצי מכל מה שהוא, דמגופו משתלם. ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו, משלם מחלקו חצי מנה שנוטל האחרון:. ניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע, משלמין כל אחד רביעית של נזקו:. שהם עשרים וחמשה דינרים של כסף:
{א} דמי כגון שראה שור ונגח. וראה שור ולא נגח. וראה שור ונגח. וראה ב''פ ולא נגח. דאפילו מועד לסירוגין לא הוי. רש''י. ומצי לפרושי נמי כגון דלא אייעד בב''ד וכדתנן במ''ד. אלא משום דמסתמא מיעדין בב''ד להכי לא פירש כן: {ב} וכרבי ישמעאל ס''ל דיושם השור ולא הוי אלא בעל חוב דידיה, ולפיכך כשתפס בחובו נעשה שומר שכר: {ג} וכר''ע ס''ל דאמר יוחלט השור לחצי נזקו. ונמצא שאם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו, דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לר''י שאין לו חלק מבורר בגוף השור לשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה, והוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו שחייב בשמירת כל החפץ. אבל לר''ע הוי כמו חפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה ולעולם אחריותו על שניהם. הרא''ש: {ד} כו'. ואע''ג דקיי''ל דשותפין חולקין כפי מספר השותפין לא לפי המעות כמ''ש במשנה ד' פ''י דכתובות. היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת והוי להו כלוקח זה בשלו וזה בשלו. דקיי''ל דחולקין לפי המעות. הר''נ:
פרק ד - משנה ב
שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ {ה} מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, מוּעָד לָאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה, מוּעָד לַקְּטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים {ז}, אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, הֲרֵי שֶׁהָיָה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת {ח} וְאֵינוֹ מוּעָד לַחֹל. אָמַר לָהֶם, לַשַּׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחֹל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אֵימָתַי הוּא תָם. מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת:
. לעגלים {ו}:. שאלו תלמידיו ממנו:. מפני שהוא בטל ממלאכה ודעתו זחה עליו. אי נמי, לפי שרואה בני אדם במלבושים נאים של שבת, חשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם:. מה דינו:. לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלש שבתות {ט} ולא נגח, חזר לתמותו, ואם חזר ונגח אינו משלם אלא חצי נזק:
{ה} . מסקינן בגמרא דלא תנינן בוי''ו אלא אינו מועד. ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע''ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגדן ליה אי לא. מסתמא אינו מועד. אלא לאותו מין שהועד. לו. נ''י: {ו} דבעי לפרש קטנים דבהמה מה היא. דלא תימא דקה וגסה, אלא תרוייהו בחד מינא. וה''ה באדם. ועתוי''ט: {ז} . מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא ולא אמרינן הואיל ופרץ בההוא מינא. ל''ש גדולים דידיה ול''ש קטנים דידיה. גמרא: {ח} . בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דג' ימים, למסתר העדאה גמורה לדידך (בפ''ב מ''ד). הרי כו' ואינו מועד לימות החול שבינתיים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתיים ולא נגרן סתר להו לשבתות כו' כ''ש דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. נ''י. ועתוי''ט: {ט} הב' צ''ל שהעבירו לפניו בני אדם:
פרק ד - משנה ג
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) שׁוֹר רֵעֵהוּ {י}, וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר {יא}. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:
. דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שנצטוו בני נח, כיון שלא קיימו אותן, עמד והתיר ממונן. לישראל {יב}. ואומר (דברים ל''ג) הופיע מהר פארן, גילה ממונן של עובד כוכבים והתירן. מהר פארן, משעה שסיבב והחזיר את התורה על העובדי כוכבים ולא קבלוה:
{י} כו' ואע''ג דלגבי תם כתיב. בההיא אנפא דחייב בתם חייב במועד כדאיתא בגמרא. הילכך כיון דמיעט קרא רעהו, כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו, נ''י: {יא} . בגמרא פריך הא תנינא ליה חדא זימנא (ספ''ק מ''ב) ומשני תני והדר מפרש. וארישא לא פריך, דהך דהכא לגופא, ולעיל לפרושי באיזה הקדש: {יב} סיפא איצטריך דרישא מרעהו נפיק רש''ל. ובגמרא מפרש מאי ואומר. ועתוי''ט:
פרק ד - משנה ד
שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּב. וְשֶׁל חֵרֵשׁ {יג} שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס {טו} וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, חָזַר לְתַמּוּתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ. שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) כִּי יִגַּח, וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ:
. שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, דמטלטלי הוא, ואמרינן בפ''ק [דף י''ד] שוה כסף מלמד שאין ב''ד נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות, ואוקימנא ביתמי {יד}:. אם הוחזקו נגחנים, מעמידין להם אפוטרופוס ולא לשלם חצי נזק אלא לשווייה מועד. דכי הדר נגח {טז} משלם מן העליה ויגבו הנזק מקרקע של יתומים {יז}:. דקסבר מועד שיצא מרשות בעליו ונכנס לרשות בעלים אחרים חוזר לתמותו. דרשות משונה משנה את דין התראתו {יח}:. שמיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך:
{יג} . בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש, בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ''י: {יד} דה''ה בחרש ושוטה. והתוספ' תמהו דלא דמי להתם דמיירי בהזיק בחיי האב משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב''ח. ומסקי, דהטעם כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חסו עלייהו: {טו} . ואע''ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא במ''ד פ''ח פגיעתן רעה, שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למיגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו. אבל גבי שוורין אפשר. נ''י: {טז} אחר ההעדאה: {יז} דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לג' דברים (בריש פ''ו דערכין). הכא שאני, דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי. גטרא. ואפילו לאבא שאול דמ''ד פ''ה דגטין כו', דהכא אינו נחשב לנאמן בשביל זה אלא הוא כשומר בעלמא שלא יזיק לעולם. תוספ' בשם הירושלמי: {יח} יתומים למימר אי הוו מיעדי ליה באנפי דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי נגרן. ולפיכך דיינינן ליה כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר''מ לגבי רבי יוסי. נ''י:
פרק ד - משנה ה
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם וָמֵת, מוּעָד, מְשַׁלֵּם כֹּפֶר {יט}, וְתָם, פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר. וְזֶה וָזֶה חַיָּבִים מִיתָה {כב}. וְכֵן בַּבֵּן וְכֵן בַּבַּת. נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה {כד}, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סְלָעִים, בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה (מֵאָה) מָנֶה וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד:
. ואע''ג דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלשה נכרים. אי נמי, שהרג שלשה ישראלים {כ} טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה, דגברא קטילא קטיל. אי נמי, דקטיל וערק לאגמא {כא} לאחר שהעידו בו:. תינוק ותינוקת {כג}. חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:
{יט} . דכופר במועד כתיב. ומשלם ליורשים כו'. נ''י. והיינו דמי ניזק. ועתוי''ט: {כ} לעכומ''ז הוי מועד לישראל. דלא כגירסת גמרא דידן. נ''י: {כא} שתי פעמים. וכן הוא בגמרא: {כב} . דבתם נמי כתיב סקל יסקל. רש''י: {כג} יליף להו. ודוקא בבן קיימא ודאי. אבל בן ח', ואפי' בן ט' פחות משלשים פטור. דמספיקא לא מפקינן ממונא. נ''י. ועתוי''ט: {כד} כו'. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי. דכיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עלויה. דהא מריה דתורא הוה מחייב נמי עלויה קטלא דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים אבל אעבד עכ''ומז וה''ה שפחה לא מחייב תורא קטלא עלויהו. דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור. ולענין חיובא דבעלים הו''ל כמאן דקטליה לתוריה או לחמריה. דאי תם הוא משלם חצי נזק מגופו, מועד משלם נזק שלם מן העליה. נ''י:
פרק ד - משנה ו
שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל, וְנָפַל עַל הָאָדָם, נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנָּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא, פָּטוּר:
. פטור מן המיתה. ואם היה מועד, כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו והפילו על האדם ומת {כה}, השור פטור מן המיתה, והבעלים משלמים את הכופר. השור פטור מן המיתה, דכתיב (שמות כ''א) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים אין חייבין אם הרגו את הנפש עד שיהרגו בכוונה, כך השור אינו חייב עד שיהרוג בכוונה. והבעלים משלמים את הכופר, דכתיב אם כופר, שהיה יכול לכתוב כופר יושת עליו, מאי אם כופר, לרבות ההורג שלא בכוונה לחיוב כופר {כו}:
{כה} לאגמא כדלעיל. ונתחכך כו', כלומר עכשיו בנפילה אחרונה. והוא משונה קצת שהרג בנפילת הכותל, ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. רש''י: {כו} לכולהו הנך דאי אייעד למיקטל בכוונה אע''ג דהשתא קטיל שלא בכוונה ופטור ממיתה, חייב בכופר. נ''י:
פרק ד - משנה ז
שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת, פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים:
. שאין להם אפוטרופוס:. השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו:. דשבעה שור כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו {כז}: רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואח''כ הקדיש, נגח ואח''כ מת הגר, היה פוטר ר' יהודה {כח}. ואין הלכה כר' יהודה:
{כז} דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, לא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר, והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש אצטריך רבוייא. והכא אע''ג דלא כתיב איש אלא לשון זכר הוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. תוספ'. ושור היתומים, דלא תימא כיון דלאו בני דיעה נינהו לא מחייבי. והאפטרופוס, דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא, אימא חס רחמנא עלייהו. והמדבר, אע''ג דלית ליה בעלים. והקדש, אע''ג דאיכא פסידא להקדש. נ''י. ושור הגר, דלא תימא דהפקר והקדש דוקא נגדן ולבסוף הקדיש והפקיר אבל איפכא דלא הו''ל בעלים משעת נגיחה לא. להכי איצטריך. נ''ל: {כח} תרתי מדבר וגר דהו''ל נמי שור הפקר. היינו רישא כו', אלא לאו הא קמ''ל דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא:
פרק ד - משנה ח
שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָּקֵל {כט} וְהִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, מֻקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ מֻתָּר:
. באכילה. דכתיב (שמות כ''א) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבילה אסורה באכילה, ומה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, אלא לומר לך שאם קדם ושחטו לאחר שנגמר דינו אסור {ל}:. ונפקא מינה דאי מתהני מיניה מעל:
{כט} כו'. כלומר שנגמר דינו לסקילה ואפילו לא יצא. נ''י: {ל} בשרו דייק בגמרא אע''ג דעבדיה כעין בשר:
פרק ד - משנה ט
מְסָרוֹ {לא} לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלַשּׂוֹכֵר, נִכְנְסוּ {לב} תַחַת הַבְּעָלִים, מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. קְשָׁרוֹ בְעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה, וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק, אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תָּם חַיָב וּמוּעָד פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו, וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין {לד}:
. בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. והיינו שמירה פחותה:. מצד העדאה שבו. אבל צד תמות במקומה עומדת. ומשלם חצי נזק {לג} כתם. דכתיב ולא. שמרנו גבי מועד. הא שמרו כל דהו פטור מצד העדאה:. למועד אלא סכין:. ושלש מחלוקות בדבר. לר''מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור. ולרבי יהודה בשמירה פחותה נמי פטור מצד העדאה שבו. אבל חייב על צד תמות שבו. עד שישמרנו שמירה מעולה. ולר''א במעולה נמי חייב. והלכה כרבי יהודה. ומיהו לכתחלה מצוה, לשחוט שור המועד כדי לסלק ההיזק:
{לא} . עד שלא נגרן. ולאו ארישא קאי, אלא מלתא אחריתא היא. רש''י: {לב} . כו'. בדלא עבדי שמירה כלל קא מיירי. ומשום הכי פסיק ותני נכנסו כו'. דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים. שהרי תם לכולי עלמא לא סגי ליה בשמירה פחותה, ושומר חנם לא אשתעבד לבעלים אלא לשמירה פחותה ואז כלתה שמירתו. אם כן בעל השור שמסרו למי שאינו מחויב לשומרו שמירה מעולה איהו דפשע ומשלם. אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו ביה ויצא והזיק מחייבי בנזקיו כבעלים. נ''י: {לג} . וסברא הוא דאטו בשביל שנעשה מועד גרע ויפטור אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה. והואיל וצריכין אנו לומר צד תמות כו' לחומרא, ה''ה לקולא, דאינו משתלם אלא מגופו ואין מעמידין אפוטרופוס. ומיהו לפטור בהודאתו לא אמרינן צד תמות כו' דכיון דאייעד לאו קנסא הוא. תוספ': {לד} . כדתניא, ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ועתוי''ט: