. לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים {א}:. ואפילו הפקירה, שכל המפקיר נזקיו שלא היה לו רשות מתחלה לעשותן, כאילו לא הפקירן:. דסבר נתקל פושע הוא {ד} ולאו אונס הוא, ולכך חייב:. אם נתכוין לזכות בחרסיה {ה} ובמים אחר שנשברה כדו, חייב בהזיקן, דהוי ליה בורו שהזיק. ואם לא נתכוין לזכות בהן, הואיל ועיקרו אנוס הוא, דסבר נתקל לאו פושע הוא, הרי החרסים והמים הפקר {ו} לאחר שנאנס, ולפיכך פטור. והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסים ובמים, הוי כאילו לא היו מעולם שלו ופטור על נזקיהם:

{א} דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחא לעיוני ומיזל. נ''י ועתוי''ט: {ב} . פתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית. למאי נ''מ למקח וממכר. עיין בגמרא: {ג} . שלא הניח אלא נתקל ונשברה. והיינו דהר''ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר: {ד} ובלאחר נפילה פליגי. דהא בדר''י מפרש במתכוין, אם נתכוין לזכות בחרסיה, היינו אחר הנפילה, דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוין לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כפירש''י. וקשה דא''כ תרתי למ''ל, מים וחרסים. ובגמרא חדא לשעת נפילה (דביה נמי פליגי), וחדא לאחר נפילה, ועתוי''ט: {ה} להשליכה ממש ליכא למימר, דא''כ הוה משמע דבכגון האי הוא דמחייב ר''י, אבל אם לא כיון להשליכה אע''ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא, דע''כ לא פטרי רבנן דר''מ אלא במפקיר נזקיו דנתקל: {ו} כהפקר דאתי ממילא. הרי''ף:

. אע''ג דברשות קעביד, כגון בימות הגשמים שמותר לשפוך מים ברה''ר אפילו הכי אם הוזק בהן אחר, חייב בנזקו:. וכגון שהצניען ברה''ר. וכן הגודר גדרו בקוצים והפריחן לרה''ר. אבל המצמצם בתוך שלו והוזק בהן אחר {י}, פטור. שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים:

{ז} כו'. ואפילו אפקרינהו דהכא שופך ומצניע שלא באונס. וקיי''ל לעיל דמפקיר נזקיו שלא באונס לכולי עלמא חייב. נ''י: {ח} . פירוש, דעצמו ולא כליו: {ט} . שעשה גדר קוצים דסתם גדר של אבנים הוא. דכתיב וגדר אבניו נהרסה. רש''י: {י} אדם שם יותר מן הראוי. נ''י: {יא} כיון דאניס צריך לן לאוקמי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואתזק לאחר נפילה דהו''ל לסלק ולא סילק, דבהכי מודה ר''י, כדתנן אם נתכוין כו' נ''י:

. שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים:. דקנסינהו רבנן:. ואפילו עושים ברשות {יג}, כגון בשעת הוצאת זבלים. אם הזיקו חייבים:. צואת בקר:

{יב} . ואע''ג דכהפקר הם חייב בנזקו דמפקיר נזקיו שלא באונס חייב: {יג} דרשב''ג אדרשב''ג דמ''ה פ''י דב''מ. ושמא אין הענינים שוים. תוספ' ועיין תוי''ט: {יד} . מדלא קתני המגביה ש''מ בלמטה מג' ובמתכוין לזכות בו, דחייב משום ממונו. אבל אם הגביה ג' דאסתלקא מעשה ראשון אע''פ שלא נתכוין לזכות בו חייב. דהא קיי''ל מפקיר נזקיו שלא באונס חייב. בגמרא:

. וכגון שהיה יכול לעמוד ולא עמד, דפושע הוא. אבל לא היה יכול לעמוד, פטור {טז}, דהא קיימא לן נתקל לאו פושע הוא:

{טו} . ואילו כל הקודם בהן זכה לא קתני. דגלל דבר שאין בו שבח ברה''ר הוא, לא קנסו. גמרא. דמאן דמפיק להו לנקות חצירו הוא דמפיק, ולא עביד לשהויי התם. ר''נ: {טז} שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו. גמרא:

. שזה מהלך כדרכו וזה מיהר ללכת:

{יז} כו'. ופגע זה בזה. רש''י: {יח} . כגון שלא הוה ליה לעמוד, והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה דאורחיה הוא, פטור. דהא במשנה ד' לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא כשהיה יכול לעמוד, ש''מ דכל כי אורחיה לא הוי פושע. גמרא: {יט} . ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה, דא''כ לא חייב אחבית, דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה, אלא קאי אנפשיה, כמאן דאזקיה בידים דמי. נ''י: {כ} בו'. י''ל דקמ''ל דאף דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא הוה ליה לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם ניחייביה קמ''ל. ועתוי''ט:

. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות וימים טובים {כא}, או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה, שניהם פטורים. דבערבי שבתות וימים טובים מי שרץ רץ ברשות, שהולך לדבר מצוה להכין לצרכי שבת. ויו''ט {כב}, ומשום הכי פטור. ובשאר ימות השנה כששניהם רצים, הואיל ושניהם משנים, שניהם פטורים:

{כא} בגמרא קאמר נמי בין השמשות: {כב} לצרכי שבת דיינינן ליה דזיל בתר רובא ואפילו לא נקיט מידי בידים. דהא בעי למימר עשרתם וערבתם כו' או למשוח פניו ידיו ורגליו, או לשנויי כסותיה. אבל אי בריר דלא רהיט אלא לשאר צרכיו דלא שייכי בהו צרכי שבת, כבחול דמי. נ''י. ובר''מ משמע, דאפילו רץ לשאר צרכיו ברשות הוא כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי. ועיין שו''ע פימן שע''ח. ועתוי''ט: {כג} . שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו. ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה. תוספ'. וכתב הנ''י דבע''ש, שמה שהוא בחול משונה כע''ש הוא ברשות. ל''ש מהלכים זה לקראת זה או זה אחר זה פטורים. אבל שניהם רצים דפטורים בחול. משום דכי הדדי נינהו איכא לאפלוגי כדפלגינן לעיל. בין מהלכין זה לקראת זה או זה אחר זה. או מיהר האחרון או עמד הראשון:

. עצים:. של אחרים:. שלו:. של אחרים:. ואע''ג דברשותיה קעביד ולא שכיחי רבים שם דנימא הוה ליה לעיוני, אפילו הכי חייב:

{כד} . שנתזה חתיכה מן העץ המתבקע או נשל הברזל מן העץ. נ''י: {כה} . בגמרא מצרכינן להו. דאי אשמעינן מבקע ברה''י והזיק ברה''ר, ה''א משום דהו''ל לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה''ר והזיק ברה''י שאין רבים שם אימא לא מחייב. ואי אשמעינן מבקע ברה''ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה''י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמעינן הני תרתי הא משום דשכיחי כו' והא כו' אבל כשמבקע והזיק הכל ברה''י אימא לא, צריכא. וכתב הנ''י דלא זא''ז קתני: {כו} . נזק שלם. דכחו הוא וכגופו דמי וקיי''ל אדם מועד לעולם נ''י:

. שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר, את החצי:. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם {כח}:. דאדם מועד לעולם:. דכתיב (שמות כ''א) או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם:. דדריש כמשפט הזה, לדינא דסליק האי קרא מיניה, דבשור מועד מיירי. והכי קאמר קרא, כמשפט הזה של שור מועד שמשלם נזק שלם. יעשה לו לכל שור שנגח את האדם ואפילו הוא שור תם. ואין הלכה כר''ע:

{כז} . ומגופו. דאם האחד אינו שוה כל כך. אינו מנכה לו אלא מה שיוכל לגכות מגופו נ''י: {כח} לך שהתם משלם נ''ש בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם נ' ותם במועד מ'. הדין נותן שישלם המועד בתם ל', קמ''ל שאין משלם אלא י' דהיינו יותר על מה שהזיקו תם. וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא במותר. הרא''ש ועתוי''ט:

. ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק. אבל אין זה שור האמור בתורה, דקיימת ומכרו את השור החי וגו'. ופלוגתא דר''מ ורבי יהודה הוא בשבח נבלה, כגון שבשעת מיתה לא היתה שוה כלום ונתייקרה אחר כך והיא שוה להאכילה לכלבים או למכרה לנכרי, ר''מ סבר שבח נבלה דניזק הוי, ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו, והיינו דקאמר ר''מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו, כלומר, שצריך ליתן לו דמי חצי נזקו מדמי שור החי ואינו מנכה לו כלום בעבור השבח שהשביחה הנבלה. ור' יהודה סבר דחצי שבח נבלה דמזיק הוי, וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו, מנכה לו חצי שבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, והיינו דקאמר ר' יהודה לרבי מאיר קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון, שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקל ליה מזיק פלגא. והלכה כרבי יהודה:

{כט} . קמ''ל דהוחלט השור כר''ע. ודלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא: {ל} קיימת כו'. ור''מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, פחת דניזק. ור''י אי למחצין בחי לחוד קאתי א''כ נכתוב ואת, מאי וגם, ש''מ תרתי, דשתפיה רחמנא בשבחא. ומיהו אם עלה השבח יותר מהזיקו לא פליג בשבחא דבעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא ועתוי''ט:

. דכתיב איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו. אי נמי, אין המבייש חייב אלא כשמבייש בכונה, ושור לאו מכוין לבייש הוא:. ואין העבד יוצא בן חורין על ידו:. שנאמר (שמות כ''א) לחפשי ישלחנו:. בתשלומי נזק:. מן התשלומין. שאין אדם מת ומשלם:. חצי נזק. דמשונה הוא {לד}:

{לא} . ה''ה לשאר ד' דברים לבד מנזק, דאדם חייב ושור פטור. וכ''ש בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמעינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא אע''ג שאין מתכוין חייב. נ''י: {לב} ואמו. דמריה. נ''י: {לג} כו' בשבת. שור אפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דמשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפ''ה פטור מתשלומין. נ''י: {לד} דמי לחררה דפ''ב מ''ג דצרורות קרי ליה. ונפקא מינא לשלם מן העליה דחררה אורחא שנדבקין בה גחלים:

. מתחכך היה בסלע ולקה:. שני שוורים של שני בני אדם רודפים אחר שור של אדם אחד:. דתרוייהו מדחו ליה:. בגמרא מפרש למתניתין כגון ששניהם תמין, שאין התם משלם אלא מגופו. וכי איתנהו לתרוייהו קמן משתלם הניזק חצי נזקו מבין שניהם {לו}, אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך {לז}:. ויש בגופו שוה חצי נזק:. ודמי הקטן תקח {לח}, ומותר חצי נזקך תפסיד:. ואע''פ שחצי נזקו של גדול מרובה, לא תקח אלא קטן שלי. וחצי נזקו של קטן שלך, קח מן הגדול. וכל הנך המוציא מחבירו עליו הראיה דתנינן במתניתין, אם לא הביאו. איה אין לו כלום ואפילו דמי תם, ואפילו קטן שהודה לו אין לו, שהטוען את חברו חטין והודה לו בשעורים פטור {מ} אף מדמי שעורים. ואי תפס הניזק {מא} שיעור מה שהודה לו {מב} המזיק, לא מפקינן מיניה:

{לה} לא כן היה. ומצינו לישנא דלא כי בטענת שמא הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא ואפ''ה תנן המוציא מחבירו עליו הראיה. וא''כ שמעינן מהא מתניתין תרתי, חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזינהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה אפילו בברי ושמא. ואידך דגרמא בנזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה, ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ''ה פטור. הרמ''ה ונ''י: {לו} כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים. אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע''ג דמודה מרייהו דחד מנייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיי''ל פלגא נזקא קנסא ומודה בקנם פטור. נ''י: {לז} אמרינן כיון דיוחלט השור כמ''ש במשנה ט', משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממ''נ אית ליה חלק באחד מהם להוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם, קט''ל דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהן הוה ליה חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא''ש: {לח} . ותמיהני דהא קיי''ל יוחלט השור. וא''כ לא יוכל לסלקו בזוזי. ולשון נ''י, והקטן תקח. תוי''ט. ולי נראה לישב דברי רש''י ז''ל. ע''פ מ''ש לעיל באות ל''ה בשם הנ''י דדוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק כו' א''כ כל הצדדים הנאמרים היינו לחייבו בתשלומין דהרי עכ''פ אחד מממונו הזיק אבל לענין להחליט השור כיון דאין העדים יודעים איזה מהן הזיק אמרינן לענין החלטת הקטן דלמא הגדול הזיק. ולעולם אינו משלם לו רק דמי הקטן. ולשון הנ''י והקטן תקח, אינו לענין החלטת השור שיטלנו בלא חפץ הבעלים אי רוצה לסלקו בדמים אלא שפי' טענת המזיק היא. ואף אי נימא לפרש לשון לא כי שהמזיק אומר ברי שהקטן הזיק, עם כל זה לענין ההוא חיובו דהחלטת השור הוי מודה בקנס דהא מצד העראת העדים אי אפשר להחליט שום אחד מהן עוד זאת דהוי טענו חטין והודה לו בשעורים דהרי הניזק אומר שהגדול נחלט לו ואין לו בגוף הקטן בלום. ודוקא לחייב ממון אמרינן דעכ''פ דמי הקטן יקח. ואכ''מ להאריך: {לט} . אשמעינן דאפילו לר''א דאמר בב''ב דף צ''ג גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד, כיון דשניהם רצין. תוספ': {מ} תם אי נמי בששניהם תמים בלאו האי טעמא פטור, דהא מודה בקנס פטור: {מא} שמודה בקנס פטור. פלגא נזקא שאני משאר קנסות, שאם תפס אין מוציאין מידו. הרא''ש: {מב} אי תפס בסהדי. אבל בלא סהדי דאית ליה מגו דלא היו דברים מעולם אפילו שיעור תביעתו, כשתובע ברי, לא מפקינן מיניה. ועתוי''ט: